ביאור:מ"ג דברים כה ב
וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע עריכה
[מובא בפירושו לפסוק א'] והרשיעו את הרשע. יכול כל המתחייבין בדין לוקין ת"ל והיה אם בן הכות הרשע פעמים לוקה ופעמים אינו לוקה ומי הוא הלוקה למוד מן הענין לא תחסום שור בדישו לאו שלא נתק לעשה (מכות יג):
והיה אם בן הכות הרשע. בן הוא לשון בינה, לומר לך שצריך בינה בענין האומד שאומדין אותו כמה מכות ראוי לקבל, ושיכו אותו מכות הראויות להשתלש. וכן דברי אגור בן יקה (משלי ל, א) שאגר הבינה והקיאה. וכן יהושע בן נון שהיה מלא חכמה ובינה:
בן הכות. בחיר"ק כמו בן נון (ס"א בן) יקה והטעם כמו בן בליעל. וכן שבן לילה היה. והוא חייב להכותו לפי דעתי שהכה חברו:
אם בן הכות וגו'. אמר בן בחירק רמז שצריך להתבונן בו לדעת אם יכול לסבול המ', אבל אם אמדוהו לפחות מכן אינו לוקה אלא לפי מה שאמדוהו (מכות כ"ב:):
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו עניינו של מספר" וכו']
וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט עריכה
והפילו השופט. מלמד שאין מלקין אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה:
והפילו השופט. בציווי. וכן והכהו. והעד לפניו:
והפילו השפט. ימתח על העמוד.
[מובא בפירושו לפסוק א'] המשפט. ושפטום. השופט. לומר שמכות בשלשה:
וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר: עריכה
לפניו כדי רשעתו. ולאחריו כדי שתים מכאן אמרו מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ושליש מלפניו (שם כב):
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע התורה מנקדת" וכו']
והפילו השופט. בציווי. וכן והכהו. והעד לפניו: כדי רשעתו במספר. המכות. היה נראה לנו שיש עון שיוכה עליו עשר גם עשרים ופחות ויותר והעד כדי רשעתו רק לא יוסיף על ארבעים לולי דברי הקבלה והוא לבדו האמת. ויש אומרים כי טעם רשעתו במכות גדולות או קטנות וכלם במספר ארבעים:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע התורה מנקדת" וכו']
וטעם כדי רשעתו, שנותנין לו המכות גדולות או קטנות כפי רשעו וכלן במספר ארבעים:
במספר, ארבעים יכנו. מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ואחת מלפניו (מכות כג) כי כל חוטא פונה עורף אל השכינה ועושה עין של מעלה כאילו אינו רואה, ויש לך חוטא שמעיז פניו נגד ה' כמ"ש (משלי כא כט) העז איש רשע בפניו. וכשם שהחמירה תורה בגנב יותר מבגזלן והוטל עליו הכפל לפי שמכחיש עין של מעלה ואינו משוה עבד לקונו משא"כ בגזלן (ב"ק עט), כך הוטל עליו הכפל ללקות פי שנים מאחוריו וחלק א' מלפניו כי בכל חטא יש לספק אם העז בפניו או אם פנה עורף אל ה' ואז חטאו כפול. וי"א אחד לפניו, שהיה לו לזכור אחת לפניו, כי בא מטיפה סרוחה. ושתים מאחוריו, שהיה לו לזכור כי הוא הולך למקום רמה, ולזכור לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון והם לאחוריו, ונכון הוא.
במספר. (שם) ואינו נקוד במספר למד שהוא דבוק לומר במספר מ' ולא מ' שלמים אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים והם מ' חסר אחת:
כדי רשעתו במספר. אות הבי"ת נקודה בשבא וסמך לו ארבעים כלומר במספר ארבעים, ולא ארבעים ממש אלא מספר הסמוך לארבעים והן ל"ט, וא"כ כשאמר במספר ארבעים כאלו אמר ל"ט. (...) ומה שמזכירין רז"ל בכל מקום מלקות ארבעים ואינן אלא ט"ל, ולא אמרו לוקה ארבעים חסר אחת כמו שאמרו בענין שבת אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הלכו אחר לשון הכתוב שאמר ארבעים יכנו, אף על פי שמלת במספר הסמוכה לארבעים תורה שאין כונת הכתוב ארבעים ממש.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש. מה חז"ל לומדים מכאן על" וכו']
וטעם הארבעים כפי מדרשו (תנחומא ישן במדבר כח), לפי שעבר על התורה שנתנה בארבעים יום וגרם מיתה לעצמו שנוצר לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשין.
וטעם המספר הזה של ל"ט למלקות לפי שהמת צריך תחיה, וזה שחטא ועבר על מצות אדוניו נתחייב מיתה וחל על נפשו עונש כרת, כי בזה יחיה וישוב לו טל של תחיה כאותם החיים שהנפש מעותדת להן, וזהו שאמרו במסכת מגילה כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתתן. בארו לנו בזה כי ל"ט של מלקות הוא כפרת כרת, וישוב לו טל של תחיה כי תזכה נפשו ותשוב לשרשה. ועוד טעם אחר, כי חיוב המלקות בב"ד של מטה אינו אלא מבן י"ג שנה ולמעלה, והמכות הן משולשות, ושלשה פעמים י"ג הם ט"ל, וכן המלקות בב"ד של מעלה אינו אלא מבן עשרים ולמעלה, על כן הוא ששים, שלשה פעמים עשרים הרי ששים, וזהו אתיוהו לאליהו ומחיוהו שתין פולסי דנורא.
וטעם למספר ל"ט, לפי שכפר באחד העולה למספר י"ג ובתורה שנדרשת בי"ג מדות ומרד ביצר טוב הבא אחר י"ג שנה. וכל חוטא נכנס בו רוח שטות והוא נעדר מן הבינה הבאה למ' שנה, לכך נאמר והיה אם בן אם נחקור את הבינה הבאה בשנת מ' והוא דומה כאילו לא הגיע לשנת מ' בזאת תדע כי ראוי להלקותו במספר שאינו ארבעים ממש אלא סמוך למספר זה כי לא עם בינות הוא.