ביאור:מ"ג דברים כב כד
וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּעריכה
שער. מקום שבת זקני העיר
אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִירעריכה
אשר לא צעקה. ואף אם יראה ממנו היתה יכולה לומר שמחמת צער בתוליה צעקה:
ואמר על דבר אשר ענה את אשת רעהו, ולא יקרא ענוי רק השוכב באונס, וזו כבר חייב אותה כמזנה לרצון. אבל ענין הכתוב, כי כאשר נראה שהאיש אוחז בה ושוכב עמה, נדון האשה כמתרצה, בעבור שהיתה יכולה להושע ממנו, ונחשב האיש כמענה אותה, כי לא פתה ולא דבר על לבה להשמע אליו: ולא ידעתי בדין הצעקה, אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל, אלא גם הצעקה בהווה, לדון בה מן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו "ענה"? אם האיש עינה" וכו']
וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:עריכה
ואמר על דבר אשר ענה את אשת רעהו, ולא יקרא ענוי רק השוכב באונס, וזו כבר חייב אותה כמזנה לרצון.
על דבר אשר ענה. היה לו לומר אשר שכב, כי אם הוצרך לענותה הרי אנוסה היא ופטורה ואם כן איך יחייבנה הכתוב סקילה, אלא בודאי לרצונה היה, ומה שהזכיר לשון ענה כלומר שנחשוב אותו כמענה לדונו בסקילה, ונחשוב את האשה כמתרצה לחייב אותה מיתה מאחר שהיה בעיר והיתה יכולה לצעוק ולא צעקה, ונחשוב את האיש כמענה ואונס אותה כשלא פתה אותה קודם לכן ונחייבהו מיתה.
אשר-ענה את-אשת רעהו. הענה והשפיל אותה מכשרותה, ופסל אותה מהיותה עוד ראויה לבעלה "רעהו", כענין "נשי עמי תגרשון מבית תענגיה" (מיכה ב, ט).
הנה הכתוב קרא המאורסה אשת רעהו ולא נוכל לדעת האריסות כי אם בדברי קבלה:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ל' פסוק ז'] וטעם היו תהיה לאיש, שתהיה אליו בבית אביה ולא באה אל ביתו, והיא הארוסה שגם היא יקראנה הכתוב אשת רעהו (דברים כב כד). ולא ראו רבותינו לפרש שיפר הבעל לבדו לאשתו הנשואה הנדרים שהביאה מבית אביה אל ביתו כנגלה מן הכתוב, שאם כן מה צורך שיחזור ויאמר (בפסוק יא) ואם בית אישה נדרה, בקודמין הוא מפר בנדרים שבביתו לא כל שכן, והקבלה תכריע: