ביאור:מ"ג דברים יח כא
וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ
עריכהוכי תאמר בלבבך. עתידין אתם לומר כשיבא חנניה בן עזור (ירמיה כז) ומתנבא הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה עתה מהרה וירמיהו עומד וצווח על העמודים ועל הים ועל יתר הכלים שלא גלו עם יכניה בבלה יובאו עם גלות צדקיהו:
וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'. עתידים אתם לאמר כשיבוא חנניה בן עזור ומתנבא (ירמיה כז טז) הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה, וירמיה עומד וצווח (שם פסוקים יט כב) על העמודים ועל הים ועל יתר הכלים, שלא גלו עם יכניה, בבלה יובאו, עם גלות צדקיהו, לשון רש"י מספרי (שופטים קעח): והדרש הזה, מפני שלא אמר "ואם תאמר בלבבך", והוא כמו שהזכרתי (לעיל ד כה) כי התורה תגיד ברמזים העתידות להיות: אבל עיקר הכתוב לומר, איכה נדע את הדבר אשר לא דברו השם שנהרוג המתנבא הזה. וצוה, כי כאשר לא יבוא הדבר, אז יומת כי לא דברו השם, ולא תגור ממנו, מפני חכמתו, או מפני האות שנתן ובא האות והמופת.
אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְקֹוָק:
עריכהאיכה נדע את הדבר. כשיצוה לשעה איזו מצוה, כגון אליהו בהר הכרמל (מלכים-א יח), ויהושע שהקיף יריחו בשבת, וצוה את הכהנים לשאת את הארון בירדן, ולעמד שם עד שיעברו כל העם.
וכן היה להם לשאול, איכה נדע הדבר אשר דברו ה' שנתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצוה. אבל זו תשובה לשתי השאלות, כי בכל נביא נצפה לדבר העתיד להיות אשר יגיד, ואם לא בא נדע שהוא נביא שקר ויומת, ואם בא יבוא הכל הנה הוא נאמן לנביא לה' ונתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצוה בשם ה', כמו שאמר (פסוק טו) "אליו תשמעון" ואפילו לעבור על דברי תורה לפי צורך השעה כגון אליהו בהר הכרמל. וזה טעם "כמוני" "כמוך", שיהיה בתחילה נאמן לנביא השם, או באות ומופת כענין שנאמר (שמות ד ל לא) ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם, או שיגיד העתיד להיות ויבוא, שגם זה אות:
[מובא בפירושו לפסוק כ"א] וא"ת זו במתנבא על העתידות הרי שבא ואמר עשו כך וכך ומפי הקב"ה אני אומר כבר נצטוו שאם בא להדיחך מאחת מכל המצות לא תשמע לו אא"כ מומחה הוא לך שהוא צדיק גמור כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות כדי לגדור את ישראל הכל לפי צורך שעה וסייג הפרצה לכך נאמר אליו תשמעון:
וכך אמרו במסכת סנהדרין (פט.), והמוותר על דברי נביא מיתתו בידי שמים, דכתיב אנכי אדרוש מעמו, ואמרין (שם פט:) ומנא ידע דאיענש, דיהב ליה אות, והא מיכה דלא יהב ליה אות ואיענש, היכא דמוחזק שאני, דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק, אליהו בהר הכרמל היכי סמכינן עליה ועבדינן שחוטי חוץ, אלא היכא דמוחזק שאני: ורש"י כתב כבר נצטוו שאם בא להדיחך באחת מכל המצות לא תשמע לו, אלא אם כן הוא מומחה לך שהוא צדיק גמור כגון אליהו בהר הכרמל לפי צורך השעה, לכך נאמר אליו תשמעון. וזה איננו נכון בעיני, שאין ההמחאה שהוא צדיק גמור, אלא שהוא נביא אמת מוחזק לכל במה שהקדים לאמר עתידות ובאו, והוא האות שלו, כמו שהזכיר בפרשה הזו, או במופת שעשה בפנינו, וזאת חזקת הנביאים: ואולי נתכוון רש"י ב"צדיק גמור" למה שכתב הרב רבינו משה בהלכות יסודי התורה (פ"ז ה"ז). כשמשלחין את הנביא נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילה שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו, והיה מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה, ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו, מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון. ואפשר שיעשה אות או מופת והוא אינו נביא, וזה האות יש לו דברים בגו. ואע"פ כן מצוה לשמוע לו, הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה מעמידין אותו על חזקתו, כמו שנצטוינו לחתוך הדין על פי שנים עדים כשרים, ואע"פ שאפשר שהעידו שקר, הואיל וכשרים הם אצלנו מעמידין אותם על כשרותן. בדברים אלו וכיוצא בהם נאמר (להלן כט כח) הנסתרות לה' אלהינו, ונאמר (ש"א טז ז) האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב: