ביאור:מ"ג דברים טז טו
שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק עריכה
תחג. תזבח הזבח והטעם על הצבור או טעם תחוג ליחיד לעשות עולות ושלמים והעד כי יברכך והטעם תעשה זה בעבור שברך אותך השם והוסיף בכל תבואתך לבאר על ברכת התבואה שהוציאה הארץ:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] וטעם וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר. על דרך הפשט כמו שור שה כשבים (לעיל יד ד) ראובן שמעון לוי (שמות א ב), ואמר וזבחת פסח לה' אלהיך וצאן ובקר. לכך לא אמר וזבחת פסח לה' אלהיך מן הצאן ומן הבקר, כאשר יאמר בכל מקום, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א ב), ואם מן הצאן קרבנו (שם פסוק י), אם מן הבקר הוא מקריב (שם ג א). אבל יצוה בכאן בפסח והוא השה שהזכיר כבר, וצאן ובקר אילים ועזים ובני בקר לחוג חגיגה ביום הזה. כאשר יצוה בשבועות ובסוכות, שיאמר (פסוק י) ועשית חג שבעות לה' אלהיך מסת נדבת ידך, שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו: וכן אמר בסוכות (פסוק טו) שבעת ימים תחג לה' אלהיך וגו', ובסוף כלל את שלשתם. ודומה לזה, בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח חג שבועות ימים מצות יאכל (יחזקאל מה כא), ופירש בחג שבעת ימים. וכן מצינו בפסח יאשיהו שאמר (דהי"ב לה ז) צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים ובקר שלשת אלפים, ואחר כן אמר (שם פסוק יג) ויבשלו הפסח באש כמשפט והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם. הנה פירש כי כבשים ובני עזים הכל לפסחים, לא עזים עצמן ולא בקר, כדכתיב (שמות יב ה) שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים, ופירש כי הבקר אשר הזכיר היו שלשת אלפים והיו קדשים אשר בסירות להריץ לפני העם לאכול לשבעה, כענין החגיגה שקבלו רבותינו (פסחים ע.):
כִּי יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ עריכה
תחג. תזבח הזבח והטעם על הצבור או טעם תחוג ליחיד לעשות עולות ושלמים והעד כי יברכך והטעם תעשה זה בעבור שברך אותך השם והוסיף בכל תבואתך לבאר על ברכת התבואה שהוציאה הארץ: והיית אך שמח. מצוה לשמוח בחג הסוכות: ויש אומרים כי יברכך. לעתיד ותהיה לעולם שמח. וטעם אך. כי לא תהיה כי אם כן:
כי יברכך. שיהיה לך אסיף מרובה, ולעניים יהיו מתנות מרובות.
מעשה ידיך. בסחורה ואומנות:
וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ: עריכה
והיית אך שמח. לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה ולפי תלמודו למדו מכאן לרבות ליל יום טוב האחרון לשמחה (שם):
והיית אך שמח. מצוה לשמוח בחג הסוכות: ויש אומרים כי יברכך. לעתיד ותהיה לעולם שמח. וטעם אך. כי לא תהיה כי אם כן:
והיית אך שמח. והלא כבר נאמר ושמחת בחגך, אלא למד שישמח בכל שבעת הימים, זהו אך, כלומר עד שיעברו כ"א ימים מתשרי, ואחר א"ך ימים כבר עברו שבעת ימי הסכות: ויתכן עוד שבא לרמוז שראוי לו למעט בשמחת העוה"ז שלשון אך לשון מועט הוא, ומפני ששמח כבר בחג הפסח שהוא תחלת קציר העומר, וגדלה שמחתו בחג הקציר וכענין שכתוב (ישעיה ט) שמחו לפניך כשמחת בקציר, ועתה בחג האסיף כי יאסוף תבואתו ופירותיו, צמרו ופשתו שמנו ושקויו, ותבא לו מנוחה והשקט אחר היגיעה והטורח והעמל הנה שמחתו כפולה, ועל כן יזכיר הכתוב הזה בחג הסכות והיית אך שמח כדי למעט השמחה, שהרי כל אכין ורקין מעוטין, ולמדך הכתוב שיתנהג האדם בשמחת העולם הזה בדרך בינוני. ואף בזמן עשית המצות ראוי לו שישמח וירעד, וכענין שדרשו רז"ל (תהלים ב) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהא רעדה, לפי שבעוה"ז יש בו יצה"ר שהוא נמשך אחר השמחה ואין הצדיקים בטוחים בעצמם, אבל עיקר השמחה ושלמותה הוא לעוה"ב בראית פני שכינה, בשפע שאין לה הפסק, ובתוספת השגה ותענוג שאין לו תכלית, וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיה כט) ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו:
והיית אך שמח. תהיה שמח בלבד, ובשמחתך לא יתערב עצבון.
והיית אך שמח. אתה מוצא כתיב שלש שמחות בחג הסוכות. ושמחת בחגך. אך שמח. ושמחת לפני ה' אלהיך דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים וגבי שבועות לא כתיב אלא חדא ושמחת לפני ה' אלהיך. וגבי פסח לא כתיב שמחה כלל לפי שבפסח עדיין לא נלקטו התבואות ולא פירות האילן. ובחג השבועות כבר נלקטו התבואות ואיכא חדא שמחה ולא יותר כי עדיין לא נלקטו פירות האילן וגם התבואות לתוך הבית אבל בחג הסוכות שלקטו התבואות ופירות האילן וגם הכל נאסף לתוך הבית אז השמחה היא שלימה לכך כתיב ביה שלש שמחות:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] ושמחת. לא נאמר שמחה בפסח שהתבואה עדיין בשדה ובעצרת שהתבואה כבר נקצרת ועדיין היין בגפנים נאמר שמחה אחת ובסוכות שהכל בבית נאמרו בו ב' שמחות:
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] ושמחת בחגך. דרשו רז"ל ולא בשמחת אשתך, מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה, והנה הזכיר בכאן בחג הסכות לשון שמחה ולשון ברכה, לשון שמחה שנאמר ושמחת בחגך, לשון ברכה דכתיב כי יברכך ה' אלהיך, וכן מצינו שהזכיר בחג שבועות לשון שמחה שנאמר ושמחת לפני ה' אלהיך, לשון ברכה כאשר יברכך ה' אלהיך, אבל בחג הפסח לא הזכיר בו לשון שמחה ולא לשון ברכה, וטעם הדבר מפני שבשני המועדים שהם שבועות וסכות התבואה מצויה בהם אצל בעלי בתים ואפשר להם לפרנס ארבעה קרואים שהזכיר, וכיון שהוא מפרנסן בהן הרי שמחה והרי ברכה, שהקרואים שמחים ובעלי בתים מתברכין, אבל בפסח לא נקצרה התבואה החדשה עדיין והישנה כבר כלתה, ואי אפשר לשמח אותם בפסח, שירדה תורה לסוף דעתו של אדם שלא יפרנסם, לא נזכר בו לשון שמחה וברכה. ועוד טעם אחר אמרו במדרש, מפני מה לא הזכירה תורה שמחה בפסח והזכירה שמחה בעצרת, ובסכות שלש שמחות, ושמחת בחגך והיית אך שמח ושמחת לפני ה' אלהיך, לפי ששנינו בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ובחג נדונין על המים, ומפני שפסח יום הדין וכל הדינין עתידין להעשות לכך לא נזכר בו שמחה כלל, אבל בעצרת שכבר עבר דין אחד של פסח נכתב בו שמחה אחת, ובחג שכבר עברו שלשה דינין פסח ועצרת וראש השנה לכך נכתבו בו שלש שמחות, עד כאן:
[מובא בפירושו לויקרא פרק כ"ג פסוק ל"ו] עצרת היא. עצרתי אתכם לפני, כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן ליפטר אמר בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד שקשה עלי פרידתכם, לשון רש"י, ואגדה זו שנויה בויקרא רבה: ועל דרך האמת, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ יא), ויום השביעי הוא שבת ואין לו בן זוג, וכנסת ישראל היא בת זוגו שנאמר ואת הארץ, והנה היא שמינית. "עצרת היא", כי שם נעצר הכל: וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש: ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן. וזהו מאמרם (חגיגה יז.) שמיני רגל בפני עצמו הוא לענין פז"ר קש"ב. ותשלומין דראשון הוא, כי הוא אצילות הראשונים ואינו כאחדות שלהם. ולכך יזכיר בפרשת כל הבכור (דברים טז טו) בשלש רגלים, חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות שבעת ימים, ולא יזכיר השמיני, כי שם אמר יראה כל זכורך וגו', והנה זה מבואר: