ביאור:מ"ג דברים טז ח
שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת עריכה
ששת ימים תאכל מצות. ובמקום אחר הוא אומר (שמות יב) שבעת ימים ז' מן הישן וששה מן החדש. ד"א למד על אכילת מצה בשביעי שאינה חובה ומכאן אתה למד לששת ימים שהרי שביעי בכלל היה ויצא מן הכלל ללמד שאין אכילת מצה בו חובה אלא רשות ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף כולם רשות חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה שנאמר (שם) בערב תאכלו מצות:
ששת ימים. אמרו הקדמונים מהחל חרמש. ויתכן להיות ביום השביעי. דבק עם ששת ימים והבדילו מפאה אל פאה אחרת.
ששת ימים תאכל מצות. והלא הזכיר למעלה שבעת ימים תאכל עליו מצות, דרשו רז"ל למה יצא שביעי מן הכלל, ללמד על הכלל כלו יצא, שזו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, לומר מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות, רצה אוכל מצה או פירות, מה שאין כן בליל ראשון שנאמר (שמות יב) בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה:
[מובא בפירושו לשמות פרק י"ב פסוק ט"ו] שבעת ימים מצות תאכלו. ובמקום אחר הוא אומר (דברים טז) ששת ימים תאכל מצות (פסחים קכ) למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ מנין אף ששה רשות ת"ל ששת ימים זו מדה בתורה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא מה שביעי רשות אף ששה רשות יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה (שם כח):
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עריכה
ששת ימים. אמרו הקדמונים מהחל חרמש. ויתכן להיות ביום השביעי. דבק עם ששת ימים והבדילו מפאה אל פאה אחרת.
עצרת לה' אלהיך. עצור עצמך מן המלאכה. ד"א כנופיא של מאכל ומשתה לשון (שופטים יג) נעצרה נא אותך:
והוסיף וביום השביעי עצרת. וטעמו, ששת ימים תאכל מצות והשביעי עוד עליהם עצרת, והטעם שתהיו עוד נעצרים לפניו לאכול המצות. ובעבור שאמר עצרת היא ויהיה במשמע להיות נעצר על אכילת המצות בלבד כימים אשר לפניו, הוצרך להזהיר שלא תעשה מלאכה. וכן אמר בשמיני של חג הסוכות בפרשת המועדות שבתורת כהנים (ויקרא כג לו) שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קדש והקרבתם אשה לה' עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו, לומר שהוא נעצר על הימים הראשונים בהקרבת האשה, והוא אסור עוד בעשיית מלאכת עבודה: ועל דרך האמת עצרת היא כנסת ישראל, ובא ללמדנו סוד היום. אבל איננו שוה לעצרת של שמיני, כי השמיני רגל בפני עצמו, והקרבן של כנסת ישראל ואיננו כקרבנות של שבעת הימים, אבל שביעי של פסח הוא מכלל הרגל ועצרת, כי לפעמים תמנה שמינית ולפעמים תהיה בכלל, והנה היא כשבת שיש בה זכור ושמור, כבוד יום וכבוד לילה. והקרבן בשביעי מכלל הרגל, ועל כן אמר כאן עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה, ושם אמר והקרבתם אשה לה' עצרת היא, כי האשה עצרת, ולכך היא סעודה קטנה, והמשכיל יבין. ולא הזכיר כאן השמיני של חג, שכבר הוזכר, ואיננו חייב שנעלה בו לרגל פעם אחרת:
וביום השביעי עצרת. נקרא בלשון עצרת על שם שישראל נעצרין ונאספים בימים טובים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ותרגומו כנישין. ויש לך להשכיל כי יום שביעי של פסח הוא יסוד, וקראו הכתוב עצרת כשם שנקרא לשמיני של חג שהיא השמינית הסמוכה לו, וכבר נתבאר זה בסוף סדר פנחס (במדבר כט) בפסוק ביום השמיני עצרת:
וביום השביעי עצרת. נעצרו בו ישראל יחדו לעבודת האל יתברך, ושרו לו שירה בשביעי של חג המצות, לפיכך נקדש אותו היום.
[מובא בפירושו לויקרא פרק כ"ג פסוק ל"ו] עצרת היא. ענין העצירה הוא לא בלבד לשבת ממלאכת הדיוט, אבל היא עם זה אזהרת עמידה איזה זמן במקומות הקדש, לעבוד במקומות ההם את האל יתברך בתורה או בתפלה או בעבודה, כענין "ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה'" (שמואל א כא, ח), והוא אמרו "קדשו צום, קראו עצרה" (יואל א, יד) ועל זה הדרך אמר יהוא "קדשו עצרה לבעל" (מלכים ב י, כ). אמר אם כן שזה היום אחר חג הסכות, אשר בו שלמו כל שמחות הרגלים, הוא קדש להיות יום "עצרת", שיעצרו במקומות הקדש, ותהיה שמחתו שמחה של תורה ומעשים טובים, כאמרו "ישמח ישראל בעשיו" (תהלים קמט, ב). וזה כענין "ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם, כי אמר איוב אולי חטאו בני" וכו' (איוב א, ה), וזה מפני השמחה הקודמת. ובהיות שביום שביעי של פסח נעצרו ישראל עם משה יחדו לשורר לאל יתברך, כאמרו "אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות טו, א), קדש אותו היום להיות "עצרת לה'", אף על פי שלא היתה התשובה בתחלת היום. וזה באר במשנה תורה באמרו "וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה" (דברים טז, ח). ובהיות שהיה יום החמשים ליציאת מצרים יום מתן תורה, אשר בו נעצרו ישראל יחדו לעבודת האל יתברך, קראוהו רבותינו ז"ל 'עצרת'. אמנם בתורה לא הוזכר אותו היום בזה השם כלל, וזה מפני שקלקלו ישראל את המושג בעצירתם, "ויתנצלו את עדים מהר חורב" (שמות לג, ו).
[מובא בפירושו לפסוק י"א] ושמחת. לא נאמר שמחה בפסח שהתבואה עדיין בשדה ובעצרת שהתבואה כבר נקצרת ועדיין היין בגפנים נאמר שמחה אחת ובסוכות שהכל בבית נאמרו בו ב' שמחות:
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] ושמחת בחגך. דרשו רז"ל ולא בשמחת אשתך, מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה, והנה הזכיר בכאן בחג הסכות לשון שמחה ולשון ברכה, לשון שמחה שנאמר ושמחת בחגך, לשון ברכה דכתיב כי יברכך ה' אלהיך, וכן מצינו שהזכיר בחג שבועות לשון שמחה שנאמר ושמחת לפני ה' אלהיך, לשון ברכה כאשר יברכך ה' אלהיך, אבל בחג הפסח לא הזכיר בו לשון שמחה ולא לשון ברכה, וטעם הדבר מפני שבשני המועדים שהם שבועות וסכות התבואה מצויה בהם אצל בעלי בתים ואפשר להם לפרנס ארבעה קרואים שהזכיר, וכיון שהוא מפרנסן בהן הרי שמחה והרי ברכה, שהקרואים שמחים ובעלי בתים מתברכין, אבל בפסח לא נקצרה התבואה החדשה עדיין והישנה כבר כלתה, ואי אפשר לשמח אותם בפסח, שירדה תורה לסוף דעתו של אדם שלא יפרנסם, לא נזכר בו לשון שמחה וברכה. ועוד טעם אחר אמרו במדרש, מפני מה לא הזכירה תורה שמחה בפסח והזכירה שמחה בעצרת, ובסכות שלש שמחות, ושמחת בחגך והיית אך שמח ושמחת לפני ה' אלהיך, לפי ששנינו בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ובחג נדונין על המים, ומפני שפסח יום הדין וכל הדינין עתידין להעשות לכך לא נזכר בו שמחה כלל, אבל בעצרת שכבר עבר דין אחד של פסח נכתב בו שמחה אחת, ובחג שכבר עברו שלשה דינין פסח ועצרת וראש השנה לכך נכתבו בו שלש שמחות, עד כאן:
[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] והיית אך שמח. אתה מוצא כתיב שלש שמחות בחג הסוכות. ושמחת בחגך. אך שמח. ושמחת לפני ה' אלהיך דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים וגבי שבועות לא כתיב אלא חדא ושמחת לפני ה' אלהיך. וגבי פסח לא כתיב שמחה כלל לפי שבפסח עדיין לא נלקטו התבואות ולא פירות האילן. ובחג השבועות כבר נלקטו התבואות ואיכא חדא שמחה ולא יותר כי עדיין לא נלקטו פירות האילן וגם התבואות לתוך הבית אבל בחג הסוכות שלקטו התבואות ופירות האילן וגם הכל נאסף לתוך הבית אז השמחה היא שלימה לכך כתיב ביה שלש שמחות:
לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה: עריכה
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהי "עצרת" ביחס ליום השביעי" וכו']
לא תעשה מלאכה. כי לולא זה, לא היה השביעי קדוש כלל, כמו שהוא הענין בחג הסכות, שאין השביעי שלו מקרא קדש.
להזהיר לא תעשה מלאכה ולא אמר כל מלאכה והטעם כל מלאכת עבודה ובמקום שאמר כל מלאכה שם כתוב אך
לא תעשה מלאכה. במצות השבת נאמר (שמות כ') לא תעשה כל מלאכה, אבל ביו"ט אמר מלאכה, וא"א לומר בו כל מלאכה שהרי אוכל נפש מותר:
והנה אמר וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה. ולא הזכיר היום הראשון באיסור המלאכה, וכן לא הזכיר בחג השבועות איסור מלאכת עבודה ולא בסוכות, ולא הזכיר מצות הלולב, וכן לא הזכיר כאן יום הזכרון ובעשור לחדש. והטעם כאשר פירשתי (בפסוק א), כי לא בא עתה רק להזכיר הראיה והשמחה, שחייבין כל ישראל ללכת בשלש הרגלים האלה אל המקום אשר יבחר ה' ולחוג שם איש כמתנת ידו כברכת השם אשר נתן לו, לשמוח לפניו להודות על כל הטובה אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו:
וכאשר הזכיר הפסח שהוא חייב לבא אל מקום הכבוד הזכיר החג השני גם השלישי ולא הזכיר יום תרועה ויום העשור כי אין הצבור מתחבר במקדש:
[מובא בפירושו לויקרא פרק כ"ג פסוק ל"ו] ולכך יזכיר בפרשת כל הבכור (דברים טז טו) בשלש רגלים, חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות שבעת ימים, ולא יזכיר השמיני, כי שם אמר יראה כל זכורך וגו', והנה זה מבואר: [ועיין עוד בפירושו לפסוק אחר, המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "עיון ארוך בפסוקים" וכו']
[מובא בפירושו לויקרא פרק כ"ג פסוק ז'] כל מלאכת עבודה. אפילו המלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד, כך הבנתי מת"כ (פרשה יב ח) דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו', לשון רש"י: ואיננו נכון כלל, כי מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכת דבר האבד, ויבאו שאר המלאכות מק"ו, וא"כ ראוי שיאמר אף בשבת כן. ועוד, שא"כ הרי חולו של מועד רמוז בתורה שמותר בדבר האבד, והם אמרו (חגיגה יח.) לא מסרה הכתוב אלא לחכמים, שאין בתורה רמז איזו מלאכה מותרת ואיזו מלאכה אסורה. ולשון "עבודה" כולל הוא כל המלאכות והשמושים, עובד אדמתו ישבע לחם (משלי יב יא), ועבדך שש שנים (דברים טו יח), ועבדת את אויביך (שם כח מח), ואינו משמש בשום מקום בדבר האבד בלבד שאם לא תעשה היום לא תעשה למחר: אבל פירוש "מלאכת עבודה", כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט), ובכל עבודה בשדה (שם א יד), ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט), וקין היה עובד אדמה (בראשית ד ב), ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה: וזה מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחילה (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם, הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן. ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים "כל מלאכה", ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש, כי "מלאכת עבודה" ילמד על זה: אבל בפרשת כל הבכור (דברים טז ח) בחג המצות אמר, וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה. והטעם, מפני שכבר התיר בו בפירוש אוכל נפש, ולא הוצרך לאמר בו "כל מלאכת עבודה", והזכיר "מלאכה" סתם ולא אמר "כל מלאכה" כמו שנאמר בשבת (לעיל פסוק ג) ויום הכפורים (להלן פסוק כח) , כי הכונה לא תעשה מלאכה אשר הזהרתיך עליה: וכתב רבי חננאל, כל מלאכת עבודה, מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת אוכל נפש כדכתיב בענין הזה במקום אחר, וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם, ומפני שמזכיר שם "כל מלאכה" הוצרך לפרש, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. פירוש "מלאכת עבודה" מלאכה המשתמרת לעבודת קנין, כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם, אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה, זה לשונו: והברייתא שבת"כ (פרשה יב ה-ח) כך היא שנויה בנוסחאות המדוקדקות, כל מלאכה לא תעשו, הרי זה בא ללמד על ימי מועד שהן אסורין במלאכה, יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה, תלמוד לומר הוא, הוא אסור בכל מלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורין בכל מלאכת עבודה דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר מה תלמוד לומר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, (להלן פסוק לז) אם לענין ימים טובים הרי כבר ימים טובים אמורים, א"כ למה נאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, אלו ימי מועד שהן אסורין בעשיית מלאכה, יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה, תלמוד לומר הוא וכו': ופירושה, שר' יוסי הגלילי דורש לא תעשו אלה מועדי ה' (להלן פסוקים לו לז), לומר שהכתוב אוסר עשייה במועדי ה' כולם. יכול שיהו כולן שוין באיסור ויאסרו בכל מלאכת עבודה כראשון ושמיני, ונדרוש כל מלאכת עבודה לא תעשו אלה מועדי ה', שהמקרא נדרש לפניו ולפני פניו, מיעט הכתוב עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו, (פסוק לו) שמיני עצור בכל מלאכת עבודה ואין חולו של מועד אסור כמוהו בכל מלאכת עבודה אלא במלאכה בלבד, שאמר "לא תעשו", ולא הזכירה הכתוב ולא רמז לה כלל ומסרה לחכמים. ולפי גרסת רש"י ג"כ כך היא מתפרשת: והברייתא הזו היא שנויה בגמרא חגיגה (יח.), דקתני כל מלאכת עבודה לא תעשו, לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר וכו'. ושם שנו עוד, מה שביעי אסור אף ששי אסור, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה, תלמוד לומר השביעי, שביעי עצור בכל מלאכה ואין הששי עצור בכל מלאכה, שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכו': שנו בגמרא ב"כל מלאכה", ושנו בת"כ ב"כל מלאכת עבודה", שתפסו להם במדרש לשון הכתוב, שאין לומר ביום טוב ב"כל מלאכה" אלא ב"כל מלאכת עבודה", ושניהם לדבר אחד נתכונו, שיו"ט אסור בכל מלאכת עבודה, וחולו של מועד אינו אסור בכל מלאכת עבודה אבל אסור הוא בכל מלאכה שלא נתפרשה בתורה, ומסרה הכתוב לחכמים: ובספרי (ראה קלה) רבי ישמעאל אומר, לפי שלא למדנו שימי מועד אסורין במלאכה, תלמוד לומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת (דברים טז ח), מה שביעי עצור אף ששי עצור, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה, תלמוד לומר השביעי, שביעי עצור בכל מלאכה ואין הששי עצור בכל מלאכה. וגם זו כפי השיטה שאמרנו. הרי הארכנו בעניני הברייתות השנויות בענין הזה להעלות דברי רז"ל עם הפירוש הברור והנכון מה שאמרנו בכתובים האלו: ועם כל זה מצאתי קושיא על דברינו, מברייתא השנויה בספרי (פנחס קמז). כל מלאכת עבודה לא תעשו (במדבר כח יח), מגיד שאסור בעשיית מלאכה, מנין להתיר בו אוכל נפש, נאמר כאן מקרא קדש ונאמר להלן (שמות יב טז) מקרא קדש, מה להלן להתיר בו אוכל נפש אף כאן להתיר בו אוכל נפש: ונראה לי כי "עבודה" אצל רבותינו ז"ל טורח ועמל שאדם עובד בו לאחר, מלשון עבודת עבד (ויקרא כה לט), עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה), עבדו את כדרלעומר (שם יד ד), וכן עבודת עבודה ועבודת משא (במדבר ד מז), עבודת כל טורח שבאהל ועבודת משא בכתף. ואם כן, היה באפשר שמלאכות קלות שאדם עושה להנאת עצמו מותרת ואע"פ שאינה אוכל נפש, ושיהיה אוכל נפש מרובה שהשמש עובד בו לרבו אסור. ועל כן שאל, מנין שההיתר הזה הוא באוכל נפש, עד שנתיר כל אוכל נפש אפילו בטורח, ונאסור כל שאר המלאכות, שאפילו הקלות שבהם מלאכת עבודה איקרו, תלמוד לומר מקרא קדש לגזירה שוה, ששם באה כל מלאכה לאיסור וכל אוכל נפש להתיר: וראיתי במכילתא (בא ט) דתני אך אשר יאכל לכל נפש (שמות יב טז), כל אוכל נפש דוחה י"ט ואין כל עבודה דוחה י"ט. ויהא מקצת אוכל נפש דוחה שבת, והדין נותן, ומה אם במקום שאין כל עבודה דוחה י"ט כל אוכל נפש דוחה י"ט, מקום שמקצת עבודה דוחה שבת אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה את השבת, תלמוד לומר אשר יאכל לכל נפש, מקצת עבודה דוחה את השבת ואין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת: ופירוש מקצת עבודה, כגון חובת היום תמידין ומוספין, ואין כל עבודה דוחה י"ט נדרים ונדבות או עולת נדבה. אבל מקצת אוכל נפש לא נתברר לי פירושו, אלא שירמוז למה שאמרנו, שהבא בטורח גדול בדומה לעבודה יהיה בכלל איסור, והבא בנקל כמנהגו של אדם לעצמו יהיה מותר. או מקצתו כדי חייו, וכולו תבשילין מרובין לתענוג. והכלל במלאכת עבודה שהוא להתיר אוכל נפש: