ביאור:מ"ג דברים ז כו
וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ
עריכהלא תחמד כסף וזהב עליהם. יחסר "אשר", לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם, והוא נויי ע"ז. צוה תחלה לשרוף ע"ז עצמה שהיא "פסילי אלהיהם", ואסר גם כן הנויין שעליהן. והזהיר עוד ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו, לאסור בהנאה כל עניני ע"ז, היא ומשמשיה ותקרובת שלה והנויין:
ולא תביא תועבה אל ביתך. מכאן למדו חז"ל בדרך אסמכתא שאסור להשכיר ביתו לגוי לבית דירה מפני שהגוי מכניס לתוכו עבודה זרה וישראל זה המשכיר עובר, שהרי שכירות אינו קונה הקרקע לשוכר, וקרקע לאו של עו"ג הוא אלא של ישראל הוא לפיכך עובר עליו. אבל מצינו קצת מן הגאונים ז"ל שכתבו שאין זה אלא בארץ ישראל לפי ששם עיקר עבודה זרה וכן נראה בירושלמי, וכן דעת רבינו חננאל ז"ל, וכן אנו נוהגין בזה התר עכשיו, אבל הרמב"ן ז"ל כתב, בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפילו בארץ ישמעאלים:
שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא:
עריכהשקץ תשקצנו. למדך הכתוב שחייב האדם לשקץ עבודה זרה להזכירו בלשון גנאי, אם היה שמה בית גליא שהוא לשון גובה, קורין אותה בית כריא שהוא לשון עומק ושפלות. וכן אמרו עוד, כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודה זרה דשריא, שנאמר (ישעיה מו) כרע בל קרס בנו, וכתיב (שם) כרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא. וכן בשם מרקוליס היה שמו קלוס אצל עובדיו והוא לשון שבח וכבוד, ורז"ל החליפוהו בשם מרקוליס, ומר לשון תמורה וחליפין, וכן לשון רז"ל במר דשחוטה בחליפי שחוטה, וכן החליפו קלוס בקוליס שהוא לשון לעג וקלון מלשון (תהלים עט) לעג וקלס, כן פירש רבינו תם ז"ל. וכן אמרו עוד לפנים מן הקלקלון אסור, ופירש רש"י ז"ל קלעים שעושין לע"ז ומקריבין לפניה לפנים, ועושין אותן לצניעות וכבוד. ואנו גורסים לפנים מן הקלקלון אסור כדי להזכירה בשם קלון, וכבודם בקלון אמיר. ויש שגורסין מרקלוס, כלומר תמורת קלוס, והוא לעג וא"כ יכלול הכתוב שקץ תשקצנו במעשה וזכירת שמם:
תתעבנו כי-חרם הוא. תתעב אותו הכסף והזהב של תועבה. כי-חרם הוא. שלא בלבד יקרה שלא תצליח בו, אבל יחרים את שאר נכסיך.
[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק י'] והיה כי יביאך ה' אלהיך וגו'. יזכיר בכאן כי ברבות הטובה יזכור ימי עניו ומרודו שהיה עבד במצרים, ולא ישכח את השם שהוציאו מן העבדות ההוא לטובה הזאת, אבל יזכור חסדיו תמיד ויירא אותו ויעבוד לפניו כעבד לאדוניו: ועל דעת רבותינו (חולין יז.) ירמוז עוד, כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה, כגון קדלי דחזירי או כרמים נטועים כלאים או ערלה. ואפילו בבורות יתכן שהיה בחציבתן דבר אסור בטיח אשר בהן, או הזכיר הבורות דרך מליצה להזכיר רבוי הטובה, והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור: והנה הותרו להן כל האיסורין זולתי אסור ע"ז, כמו שיבאר עוד (להלן ז כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וגו', ולכך יזכיר כאן בפרשה שאחרי כן (להלן ז ה) מזבחותיהם תתצו וגו', לאבד ע"ז ומשמשיה, ושאר כל הנמצא בארץ מותר: והיה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם. ויש אומרים בשבע שכבשו, וכן נראה בגמרא בפרק ראשון ממסכת חולין (שם). והרב כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהם (רמב"ם פ"ח ה"א) חלוצי צבא משיכנסו בגבול הגוים וישבו מהם מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלים אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, ומפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן: ואין זה נכון, שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה, אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן התיר להם שלל אויביהם. ולא בכל חלוצי צבא, אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בענין. וכן יין נסך שהזכיר אינו אמת, שבכל איסורי ע"ז היא עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה הכל אסור, שנאמר (להלן ז כו) שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא. ואם לא נתכוון הרב אלא להתיר סתם יינן במלחמה, וכי למה הוצרכנו לדבר זה, איסורי תורה הותרו גזרות של דבריהם יהיו אסורות:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ה] פסילי אלהיהם תשרפון באש. וסמיך כי חרם הוא. ולכן דן יהושע את עכן שעבר על החרם בשריפה:
כי חרם הוא. וסמיך ליה כל המצוה. לומר שהעובר על החרם כעובר על כל המצות. חרם אותיות רמ"ח שנפרעין מרמ"ח איבריו, ואם יחזור בתשובה יהיה רחם וזה ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג, ב):