ביאור:מ"ג בראשית מז כח
וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה עריכה
[מובא בפירושו לפסוק כ"ז] ואמר ויפרו וירבו מאוד, וסמיך ליה ויחי יעקב. רמז בסמיכות זה למה שארז"ל (תענית ה) יעקב לא מת ומקשה וכי בכדי חנטו חנטיא כו' ומתרץ מקרא אני דורש אל תירא יעקב וגו' ושב זרעו מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים, ומקשים כאן שלא תירץ לו כלום על וכי בכדי חנטו חנטיא כו'. וביאור הדבר כך הוא שכל מי שמניח בנים דומה כאלו אינו מת, לפי שעובר ירך אמו הוא וכרעיה דאבוה הוא וחלק מן האב כלול בבן, כשהבן בחיים אז גם חלק אביו הכלול בו בחיים ודווקא יעקב שכל מטתו שלימה וכולם צדיקים כמ"ש (עיין רש"י בראשית יח יט) כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת, דווקא בן צדיק אבל בן רשע החשוב בחייו כמת כשל עוזר ונפל עזור (ישעיה לא ג) ואין ברא כזה מזכי אבא, לפיכך אמרו דוקא יעקב לא מת, אע"פ שחנטו חנטיא מכל מקום כשזרעו בחיים אז גם הוא חלק ממנו בחיים, ודבר זה נרמז בסמיכות זה כי על ידי ויפרו וירבו מאד והיה זרעו בחיים, לפיכך ויחי יעקב שגם הוא בחיים.
ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. למה פרשה זו סתומה, אלא כיון שנפטר יעקב התחיל השעבוד. ד"א שבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. ד"א שנסתמו ממנו כל צרות שבעולם. כך היא הנוסחא בב"ר (צו א) כפי הנראה שאין סמך מן המקרא לכל הדרשות האלו וכולם כמתנבאים. ואשר נראה לי בזה לפי שמצינו כאן סתימה שלא כדרך הפרשיות הסתומות שבתורה שיש בהם ריוח לפחות כשיעור פרשה סתומה, וכאן אין ריוח כלל ודאי שכונת עזרא הסופר להסמיך פסוק ויחי לפסוק שלפניו וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ויחי יעקב וגו'. כאילו היה הכל פסוק אחד, ע"כ נחלקו ג' לשונות אלו במשמעות דורשין. כי ללשון ראשון הדורש, שכיון שנפטר יעקב התחיל השיעבוד יהיה קישור שני פסוקים אלו על זה האופן, כי מתחילה אמר וישב ישראל בארץ גושן הורה בלשון ישיבה שהיה להם ישיבה של שלוה ומנוחה, ויאחזו שהיה להם גם אחוזה בארץ ויפרו וירבו מאד, וכל זה היה בזמן ויחי יעקב כי בחייו עמד להם זכות יעקב שזכו לכל אלה, מכלל שבמותו פסק זכותו ופסק הכל, כי לא היה להם עוד ישיבה של שלום מצד השעבוד, וכ"ש שלא היחה להם אחוזה בארץ כי עבדים המה, וכן לא ניתן להם לפרות ולרבות כי בקשו להמעיטם ע"י העינוי באמרם פן ירבה, ולפי זה היתה מיתת יעקב סבת השעבוד. ונוכל לומר בהפך זה, שהתחלת השעבוד היה סבת מיתתו. כי קיצר הקדוש ברוך הוא שנותיו שלא הגיע לימי אבותיו שלא יראה בשעבוד בניו, כי בא הזמן של ועבדום וענו אותם. לכך נאמר ויקרבו ימי ישראל למות ואמרו רבותינו ז"ל (בר"ר צו ד) כל מי שנאמר בו קריבה לא הגיע לימי אבותיו, ובדרך זה יהיה הסמיכות מבואר ג"כ כמו בדרך ראשון, ומספר י"ז שנה דנקט לומר שמכירתו של יוסף שהיה בן י"ז שנה, גרם להם שלא ישבו בשלום במצרים כ"א י"ז שנה. וללשון שלישי הדורש, לפי שנסתמו ממנו כל צרות שבעולם יאמר הכתוב אע"פ שהיה כל ימיו בצרה וגרות כמ"ש ימי מגורי ק"ל שנה מעט ורעים, מ"מ לגודל השלוה שהיה לו תוך י"ז שנים שראה ישיבת בניו בשלום ויאחזו בארץ ויפרו וירבו נשכחו ממנו כל הצרות הראשונות שעברו עליו והיו כלא היו, לכך נאמר ויהי ימי יעקב שני חייו קמ"ז שנה כי אותן ק"ל שנים לא היו נחשבים מכלל ימי חייו לגודל צרותיו, ועכשיו למפרע נחשבו כולם שני חייו, וזה לפי שנסתמו ממנו כל הצרות שעברו וכאילו היה חי חיים נעימים ועריבים בכל שנותיו, שהרי באמת יוסף היה חי, לכך סמך ויחי יעקב אל הפסוק הקודם, ומה שהשמיט רש"י לשון זה לפי שנראה לו שהיינו הך הלשון ראשון כאשר הוא מבואר למבין בהתבוננות מעט. ואולם הלשון השני הדורש, שבקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו השכינה, לפי שבא לתרץ מהו שאמר ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה מאי קמ"ל, וכי עדיין לא ידענו שהיה במצרים י"ז שנה, שהרי בבואו לפני פרעה אמר ימי מגורי ק"ל שנה, וא"כ למה הוצרך לומר שהיה חי במצרים י"ז שנה, ועוד למה לא הזכיר לשון זה באברהם ויצחק או אמהות, אלא ודאי שבא להורות שפרשה השכינה ממנו, לפי שנאמר למעלה ותחי רוח יעקב אביהם, שפירושו ששרתה עליו השכינה מדקאמר רוח יעקב, וסד"א ששרתה עליו רוח הקודש כל הימים עד יום מותו, קמ"ל ויחי יעקב בארץ מצרים כי בבואו למצרים חי יעקב אבל לא רוח יעקב שנסתלקה ממנו השכינה מיד, לפי שאמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, וא"כ מיד היה מוכן אל הצואה לצוות מחמת מיתה והיה חושש הקב"ה פן יגלה הקץ על כן נסתלקה ממנו השכינה, ועדיין לא ידענו מאיזו טעם נסתלקה שכינה ממנו, ע"כ באה פרשה זו סתומה לסמכה לפסוק וישב ישראל בארץ גושן, לפי שמהידוע שימשך נזק גדול מן ידיעת הקץ, כי הדורות הקודמים היודעים שהגאולה לא תהיה בימיהם לא ידרשו את פני ה' לבקש על הגאולה ועל התמורה. וכן פירש בעקידה, על המדרש (ילקו"ש קנז מט) האומר כשבקש יעקב לגלות הקץ אמר הקב"ה ולא אותי קראת יעקב (ישעיה מג כב) ר"ל שלא היית חס על כבודי, כי מידיעה זו ימשך נזק זה שלא יקראו אותי ולא יבקשו פני הדורות הקודמים ויבקשו לישב וכמתיאשים מן הגאולה, על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד, כאשר בעונינו מדה זו מצוייה בינינו אפילו בזמן שאין הקץ נודע מ"מ רבים המה עמי הארץ המתישבים בארצות העמים ובונין להם בתים ספונים וחשובים ושל אבנים בנין הקיום, ובסבה זו לעולם אינן דורשין את פני ה' בכל לב להביאם אל ארצם, וע"כ הקב"ה מניחם שמה, ולהנחה זו פסוק וישב ישראל בארץ גושן. מדבר באשמת ישראל, שבקשו להיות חושבים ולהיות להם אחוזה בארץ לא להם, ונזק זה בא להם לפי שקץ גלות מצרים היה נודע להם, על כן הדורות הראשונים אשר ידעו בבירור כי לא בימיהם תהיה הגאולה ההוא בקשו להם ישיבה של קבע ואחוזה בארץ מצרים, על כן סמך לפסוק זה פסוק ויחי יעקב דלהורות שנזק זה הנמשך לאותן הדורות מחמת שהיה קצם נודע גרם לויחי יעקב אבל לא רוח יעקב, כי אם יעקב לבדו היה חי כדי שלא יגלה הקץ לאחרון ושלא יתפשט נזק זה לדורות.
ד"א ויחי יעקב בארץ. שלא חיה ימים טובים בלא צער אלא כמנין ויחי. י"ז שנה משנולד יוסף עד שנמכר וי"ז שנה במצרים. ד"א ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. שהראשונים לא היו חיים שהרי אמר כי ארד אל בני אבל שאולה (לעיל לז, לה). שבע עשרה שנה. כנגד י"ז שנים שגדל הוא ליוסף כלכלו י"ז שנה.
ויחי יעקב. טעם קריאת שמו יעקב אחר אשר אמר אליו ה' (ל"ה י') לא יקרא וגו'. לא יעקב יאמר עוד שמך, כבר כתבתי בפרשת וישלח בפירוש פסוק לא יקרא וגו', כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה יעקב כידוע מדבריהם (ברכות ז:) שפירשו בפסוק (תהלים מו) אשר שם שמות בארץ, ולצד שעודנה באיבו לזה לא יעקר שמה וב' שמות יקראו לו. אלא שיש לנו לחקור זאת במה יבחר ה' לזמנים יקרא לו יעקב ולזמנים ישראל, הן אמת כי בעדת ישראל מצינו שישתנה להם השם כפי מעשיהם כשעושים רצונו של מקום בשם ישראל יכנה אותם ולהפך יקרא שמם יעקב וכן הוא רמוז בדבריהם, (זהר בלק רי:) וטעם זה לא יוצדק ביעקב כי ישר פעלו בתמידות. אכן להיות שענף המושכל אשר נתעצם יעקב להשיגו שבאמצעותו בשם ישראל יתכנה הוא בחינת קדושה עליונה ותמצא כי המין המאושר ההוא ימאס לבחינת הדאגה והעצבון והשפלות כי ממקום השמחה והמנוחה והגדולה באה, והיה לאות בין עיניך יום שבת למנוחה אשר צוה ה' את בני ישראל והוא לטעם נשמה יתירה ולצד שממקום עליון באה, יצו ה' להרחיק היגון והכעס ולקרא לשבת עונג, והן הדברים עצמם נאמרים ביעקב בהשגתו שם עליון השם יגיד כי צוה ה' אתו את הנשמה העליונה בעלת שם זה של ישראל ומשכנה בו הוא כל זמן שאין שם עצבון וענף הנגדי קצת לשמחה ולשלימות הקדושה והטהרה, ובהעדר כן וינפש יוצאה ממנו כיציאת נשמה יתירה של יום שבת ובאותו זמן לא יקרא לו ישראל, כי בעלת השם הלכה לה ואינה אז ויקרא שמו יעקב, ותשוב עוד הנשמה ההיא באמצעות הכנת והצעת המוכן כהשבת נשמה יתירה בכל שבת ושבת באמצעות הכנת יום המקודש. ובזה תלך לבטח להשכיל טעם בכל מקום אשר בשם יעקב יתכנה הוא לסיבה אשר יארע שם דבר מבחינת העצב והיגון, וארשום לך קצת מהמקומות להאיר לך וזה יצא ראשונה. תחלת דבר טוב ה' בפ' וישלח אמר אליו שמך יעקב פירוש אז יהיה שמו יעקב לצד שהיה אז באבילות אמו כמאמרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ב) שאמרו כי אומרו ויברך אותו יכוין על ברכת אבלים ולצד זה יקרא שמו יעקב, ולזה תמצא שבכל אותו פרשה קרא ה' שמו יעקב, וגם בזמן מיתת רחל נקרא שמו יעקב דכתיב (ל"ה כ') ויצב יעקב מצבה על קבורתה, ואחר ששלמו ימי העצב קרא ה' שמו ישראל דכתיב (שם כ"א) ויסע ישראל, בשכון ישראל, והגם שאמר שם ויהיו בני יעקב, יש לך לדעת כי כשיהיו הבנים במדריגה פחותה לצד מעשיהם הגם שהאב יתכנה בשם ישראל הם יתכנו בשם יעקב, ובמה שלפנינו לצד מעשה שהיה שעשה ראובן קרא להם שם בני יעקב ומה שאמר עוד שם (כ"ז) ויבא יעקב אל יצחק אביו לצד שהיה לפני יצחק אביו לא נהג בו הכתוב השררה והגדולה הנרמזת בשם ישראל, וכן תמצא שאמרו במדרש תהלים ילקוט סי' תתע"ה וז"ל אילו היה אברהם קיים היאך היה יצחק מנהיג שררה וכן כל האבות והצדיקים וכו' עד כאן. הנך רואה כי תסתלק השררה לפני אביו ולטעם זה קרא שמו יעקב, וכן מה שקרא לו שם יעקב בפרשת וישב יודיע הכתוב כי כל זמן שהיה יעקב אז בארץ כנען היה ביגון ואנחה ובמדריגת שם יעקב זולתי בזמנים מועטים אשר רשם הכתוב בהם שם ישראל כאומרו (ל"ז ג') וישראל אהב וגו' אז היה שמח והוכן בלי עצב לקרות לו שם ישראל. ותמצא כי משנמכר יוסף לא נקרא שמו ישראל זולת שלשה פעמים (מ"ג ו') ויאמר ישראל למה הרעותם וגו', ויאמר יהודה אל ישראל אביו, (שם ח') ויאמר אליהם ישראל אביהם, (שם י"א) וצריכין להדרש כי דבר אליהם דרך שררה לצד ההכרח שראה שלא חשו לצערו ונשתרר עליהם ורמז כי לא ימחול להם לצד שהוא אביהם, גם שיקבלו דבריו. ומעת התבשרו ביוסף ותחי רוח יעקב (מ"ה כ"ז) ונחה עליו רוח ה' ותיכף אמר הכתוב ויאמר ישראל, (שם כ"ח) ויסע ישראל, ויאמר אלהים לישראל, (מ"ו) עד שנתבשר בגלות וקבל עליו השבר חזר ליקרא יעקב זולת בעת אשר נגלה אליו יוסף לרוב השמחה הגדולה כינה ה' אותו בשם ישראל דכתיב (שם כ"ט) ויעל לקראת ישראל אביו, ויאמר ישראל אמותה הפעם, (שם ל') ומשם ואילך לא נקרא עוד שם ישראל כל ימי היותו בארץ מצרים עד יום שהגיע עת לכתו לעולמו. ומה שאמר (מ"ז) וישב ישראל בארץ מצרים יכוין אל כללות בניו שיתיחס אליהם שם ישראל כשיהיו בדרך יושר, וגדול כח הבנים מכח אביהם כי הבנים כל אשר יטיבו דרכם יקרא להם שם ישראל להיותם רבים מה שאין כן יעקב ידקדק בקריאת שמו לרמוז בקריאתו זמן מצבו, ולא נקרא בשם ישראל כל זמן היותו בארץ מצרים עד עת שקרבו ימיו למות אז נקרא שמו ישראל לצד תוסף רוחם, והוא סוד הגדלת נפש אדם בעת מיתתו, (זהר ח"א ריח:) לזה אמר ויקרבו ימי ישראל, וישתחו ישראל. וכלך לדרך זה להשכיל בכל מקום אשר יקרא לו שם הוא שמו לסיבה אשר תשכיל שמה. ועיין בדברי הזוהר (שם ריא:) ותמצא סעד לדברינו. וכל זה הוא דרך פשט, ויש דברים בגו כפי רוחניות הדברים והמשכיל יבין:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ט] וע"ד הפשט מה שהזכיר ישראל ולא אמר ימי יעקב למות כמו שאמר בתחלה ויחי יעקב ויהי ימי יעקב. מעת שקראו הקב"ה בשם ישראל ואמר לו (בראשית לב) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, הפרשיות נוהגות כמנהג הזה לקרותו פעם ישראל פעם יעקב. כי מה שאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, אין זה מניעה אלא שיהיה שם ישראל עיקר ושם יעקב טפל לו. גם זו הפרשה נוהגת המנהג הזה, ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף ויתחזק ישראל. ואמר עוד ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי, וירא ישראל את בני יוסף. וכתיב עוד בסוף הפרשה ויכל יעקב לצוות את בניו ויחנטו הרופאים את ישראל: וע"ד השכל מה שהזכירו הכתובים בפרשה זו פעם יעקב פעם ישראל הכל בהשגחה ובכונה ידועה. כי שם יעקב נאמר על מדות הגוף בעניני הגוף בעוה"ז, כי מה שנקרא יעקב על שם (בראשית כה) וידו אחזת בעקב עשו, ושם ישראל נאמר על מדות הנפש הוא שכתוב (בראשית לב) כי שרית עם אלהים: וידוע כי עיקר הכונה במדות הנפש ולא במדות הגוף. מ"מ א"א לו לאדם לעקור לגמרי מדות הגוף ושלא ישתמש בהם כי לא יוכל לחיות זולתם, אבל הכונה להיות הנפש עיקר ומדות הגוף טפל. וזהו שאמרו ז"ל לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. וכל מי שעושה מדות הגוף עיקר ומדות הנפש טפל שהיא עבודת ה' יתברך הנה הוא ממית את נפשו. ומזה אמר דוד (תהלים כב) אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. קרא דשני ארץ הנמשכים אחר התאות כי הם המחזיקים במדת הגוף ועושים אותם עיקר ועושים עבודת הש"י טפל. ומזה הזכיר תחלה אכלו ואחר כך וישתחוו, לפניו יכרעו כל יורדי עפר אין כריעה זו לשון השתחויה אלא לשון השפלה מלשון (תהלים כ ט) כרעו ונפלו, כלומר יענשו וירדו לעפר לפי שאין אחד מהם משתדל להחיות את נפשו. וכן דרך הכתובים להזכיר יעקב אצל הענינים החומרים, הדברים המורכבים הגופניים, וישראל אצל הדברים הפשוטים הדקים הזכים והרוחניים. וזהו לשון הנביא שאמר (ישעיה מג) בוראך יעקב ויוצרך ישראל. הזכיר אצל יעקב בריאה ואצל ישראל יצירה. וכן הכתובים מיחסים הבריאה לחשך והיצירה לאור, הוא שכתוב (ישעיה מה) יוצר אור ובורא חשך. וכן מיחסים האנשים לישראל והנשים ליעקב, הוא שכתוב (שמות יט) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וזהו מאמר הנביא (ישעיה מג) ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. יאמר כשאתה יעקב ונמשך אחר החומר ועסקי הגוף לא אותי קראת, אבל כי יגעת בי והשתדלת בעסקי הנפש אתה נקרא ישראל. ועל כן התחילה הפרשה ויחי יעקב ואמר ויהי ימי יעקב כי אצל חיי הגוף בעולם הזה הוצרך שם יעקב בהכרח, והזכיר שם ישראל אצל המיתה כי מיתת הגוף בעוה"ז הוא חיי הנפש לעוה"ב. וכן ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת וכן וישתחו ישראל ויתחזק ישראל כשיזכיר המטה שמת בה יזכירנו בשם ישראל. וכן בסוף הפרשה התחיל לענינו הראשון והזכיר יעקב הוא שאמר ויכל יעקב לצוות את בניו, ואחר שהזכיר ויאסוף רגליו אל המטה הזכירו בשם ישראל ויחנטו הרופאים את ישראל. ומה שכתוב ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף, כי תולדות יעקב יוסף וכשנולד יוסף יעקב היה שמו ולא נקרא עדיין בשם ישראל. וכן ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי וגו' כי בתחלת המראה הזאת שהיה בלוז יעקב היה שמו כי כן כתוב (בראשית לה) ויבא יעקב לוזה. ומשם ואילך מזכיר ישראל בכל פעם. ומה שהזכיר ויקרא יעקב אל בניו ולא אמר ויקרא ישראל אל בניו מפני שנסתלקה ממנו שכינה. כי השררה העצומה במעלת הנפש היא ראית פני השכינה:
ויחי יעקב בארץ מצרים. למה הזכיר הכתוב סך חייו בארץ מצרים לפי שמצינו שיוסף הי' עם אביו קודם מכירתו י"ז שנה וכשם שפרנס יעקב ליוסף י"ז שנה כך יוסף פרנסו וכלכלו י"ז שנה כנגדן הה"ד אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה:
ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים. ועוד קשה לא היה צריך לומר אלא ויהי ימי יעקב וגו' קמ"ז וגו' ואני יודע לפי החשבון כי שבע עשרה שנה חיה בארץ מצרים למה שקדם בהודעה בפרשת ויגש דכתיב (ט') שני מגורי שלשים ומאת שנה. עוד למה הוצרך לומר שני חייו ולא הספיק לומר ויהי ימי יעקב. ואולי כי לצד שכל ימי יעקב לא נח ולא שקט כי משנולד נולד שטנו ועדיין לא שקעה שמשו עמד לבן ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה, ועוד לו ויבא רוגז אבידת יוסף, הוא שאמר הכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה אלו היו חייו ולא קודם, וסמך לזה אומרו ויהי ימי יעקב שני חייו לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות, והוא אומרו ויהי ימי יעקב פירוש אותם י"ז שנה שני חייו פי' שהי' לו בהם חיים. ונמשכת ימי יעקב עם מה שלמטה ממנה ימי יעקב וגו' שבע וגו'. עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (תדא"ר פ"ה) כל מי שסוף ימיו בטובה כאלו כל ימיו בטובה, והוא טעם (איוב ח') והיה ראשיתך וגו' ואחריתך ישגה מאוד גם אומרו (קהלת ז') טוב אחרית דבר וגו', והוא אומרו ויחי יעקב חיים של שלוה בארץ מצרים בזה היה בעיניו שהיו ימי יעקב שני חייו פי' שנים של חיים כל ימיו שהם ז' שנים וגו'. ובדרך רמז יתבאר הכתוב למה שהודיע אלהים בבחינת יוסף כי הוא המשביר והוא שזן והחיה עם רב כמאמרו (נ' כ') להחיות עם רב, ובחינה זו תשלול היותה בעלת חוב לזולתה בבחינת ההשפעה לה, ולד שיעקב זן ופרנס את יוסף י"ז שנה דכתיב (ל"ז ב') בן י"ז וגו' לזה שילם הבחינה הלז והשפיע הוא ליעקב במדת תשלומי כפל כמה מדות מרובות י"ז שנה והוא שרמז ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, וזולת זה אפשר שהיו שלמים ימיו קודם לכן אלא לשלם יוסף טובת חסד שקבל ממנו ולזה טובי"ם השנים מהאחד כי כל אחד הטיב מספר טו"ב שנים ונכון לשלם זה לזה. ותמצא שאמרו ז"ל (זהר וישה קפב.) כי יוסף הוא בבחינת וא"ו מילוי וא"ו כידוע ליודעי נסתרות לה' אלהינו:
שבע עשרה שנה. ממה שהגיד למעלה שאמר יעקב לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה ובכאן פרט הכתוב כל ימי חייו שהיו קמ"ז שנה היינו יכולים ללמוד כי במצרים עמד י"ז שנה ולמה הוצרך לכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. אבל התורה כולה רמזים אין בה תיבה ואות שלא נאמר לענין הכרחי ומוצרך, ובא לרמוז מדה כנגד מדה מן הטעם שהזכרתי בפתיחה, והוא מדרש רבותינו ז"ל:
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. כבר הזכרתי (לעיל מג יד) כי רדת יעקב למצרים הוא גלותינו היום ביד החיה הרביעית (דניאל ז ז) רומי הרשעה, כי בני יעקב הם עצמם סבבו רדתם שם במכירת יוסף אחיהם, ויעקב ירד שם מפני הרעב, וחשב להנצל עם בנו בבית אוהב לו, כי פרעה אוהב את יוסף וכבן לו, והיו סבורים לעלות משם ככלות הרעב מארץ כנען, כמו שאמרו (לעיל מז ד) לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען. והנה לא עלו, אבל ארך עליהם הגלות, ומת שם ועלו עצמותיו, וזקני פרעה ושריו העלוהו, ועשו עמו אבל כבד: וכן אנחנו עם רומי ואדום. אחינו הסיבונו ביאתינו בידם, כי כרתו ברית עם הרומיים. ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה, ומפני הרעב נלכדו אנשי ירושלים, והגלות ארך עלינו מאד, לא נודע קצו כשאר הגליות. ואנחנו בו כמתים אומרים יבשו עצמותינו נגזרנו לנו, ויעלו אותנו מכל העמים מנחה לה', ויהיה להם אבל כבד בראותם כבודנו. ואנחנו נראה בנקמת ה', יקימנו ונחיה לפניו:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ז] ונראה בפשט הכתוב הזה כי לפי שהיה יודע יעקב אבינו ירידתם למצרים סבת הגלות לזרעו, וכי יתחיל בו עתה, מפני זה יאמר וישב ישראל כלומר נתישב שם, לא כמחשבת בניו שאמרו לפרעה לגור בארץ באנו כי היו סבורים לחזור לארץ כנען ככלות הרעב מיד וע"כ אמרו לגור ולא להתישב. ואמר ויאחזו בה. מלשון אחוזה ונחלה ולא נתקיימה מחשבתם. והיה ראוי לומר ויאחזו בניו בה, אבל הוא מלשון השורש הנאחז בקרקע ממנו נמשכים הענפים ויפרו וירבו מאד, וע"כ לא הוצרך הכתוב לפרש אלא סתם ויאחזו לפי שכבר הזכיר ישראל שהוא השורש אין ספק שהענפים נאחזים מן השורש:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ז] וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה בקשו להיות חושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רגזו של יוסף כו', הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה.
ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. ד"א שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו (ב"ר):
ויחי יעקב. פרש"י למה פרשה זו סתומה וכו' ותימה שהרי יוסף מלך אחר פטירתו של יעקב וי"ל שמיד שנפטר יעקב התחילו לשעבד בהם מעט. ועוד פרש"י שבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. וא"ת מהיכן ידע הקץ י"ל ממעלות הסולם שחלם שראה שרו של עשו עולה במעלות כדפרש"י בפרשת ויצא:
ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. פרשה זו סתומה מפני שני טעמים, האחד לפי שעכשיו היה מתחיל הגלות ונסתם לבם מצרת השעבוד. והשני לפי שבקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, שהרי מה שכתוב את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, הכונה לימות המשיח בקץ הגלות הזה הארוך שאנו עומדים בו היום, כי כל עניני יעקב ומקריו הם רמז לגלותינו השלישי הזה, כי כן היה יעקב שלישי לאבות. ולפי שנרמז ענין המשיח בכלל דבריו כמו שאמר עד כי יבא שילה, באה הפרשה הזאת סתומה לרמוז הקץ הסתום שהיה רוצה לגלותו ונסתם ממנו. וכן אמר דניאל (דניאל יב) כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ ישוטטו רבים ותרבה הדעת. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיה ט) לםרבה המשרה ולשלום אין קץ ובאה המ"ם סתומה שלא כמשפט, כי מפשט המ"ם שבאמצע תיבה להיות פתוחה וזו סתומה לרמוז כי המעלה והמשרה של ישראל הלא היא סתומה בזמן הגלות. ומצינו בעזרא מ"ם פתוחה בסוף תיבה וזה ג"כ שלא כמשפט והוא שכתוב (נחמיה ב) בחומות ירושלים אשר המ פרוצים ושעריה אכלו באש. ואמרו במדרש שבא הרמז כאשר יסתמו חומות ירושלים שהם עתה פתוחים ופרוצים בזמן הגלות, אז תפתח המשרה שהיא סתומה. וכשם שאותיות הללו באו שלא כמשפט שאר האותיות ויש בהם רמז, כן פרשה זו סתומה שלא כמשפט שאר פרשיות לרמוז על מה שאמרנו. וכן אמרו באגדה ראה יעקב אבינו שהיו כל אותיות בשמות י"ב שבטים בניו חוץ מאות ח' וט' אמר יעקב כיון שאין בהם חטא ראויין הם לגלות להם את הקץ, כיון שראה שאין בהם קו"ף וצד"י אמר אינם ראוים לגלות להם את הקץ לכך סתם ולא גלה ולכך פרשה זו סתומה:
ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. למה פרשה זו סתומה, אלא כיון שנפטר יעקב התחיל השעבוד. ד"א שבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. ד"א שנסתמו ממנו כל צרות שבעולם. כך היא הנוסחא בב"ר (צו א) כפי הנראה שאין סמך מן המקרא לכל הדרשות האלו וכולם כמתנבאים. ואשר נראה לי בזה לפי שמצינו כאן סתימה שלא כדרך הפרשיות הסתומות שבתורה שיש בהם ריוח לפחות כשיעור פרשה סתומה, וכאן אין ריוח כלל ודאי שכונת עזרא הסופר להסמיך פסוק ויחי לפסוק שלפניו וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ויחי יעקב וגו'. כאילו היה הכל פסוק אחד, ע"כ נחלקו ג' לשונות אלו במשמעות דורשין. כי ללשון ראשון הדורש, שכיון שנפטר יעקב התחיל השיעבוד יהיה קישור שני פסוקים אלו על זה האופן, כי מתחילה אמר וישב ישראל בארץ גושן הורה בלשון ישיבה שהיה להם ישיבה של שלוה ומנוחה, ויאחזו שהיה להם גם אחוזה בארץ ויפרו וירבו מאד, וכל זה היה בזמן ויחי יעקב כי בחייו עמד להם זכות יעקב שזכו לכל אלה, מכלל שבמותו פסק זכותו ופסק הכל, כי לא היה להם עוד ישיבה של שלום מצד השעבוד, וכ"ש שלא היחה להם אחוזה בארץ כי עבדים המה, וכן לא ניתן להם לפרות ולרבות כי בקשו להמעיטם ע"י העינוי באמרם פן ירבה, ולפי זה היתה מיתת יעקב סבת השעבוד. ונוכל לומר בהפך זה, שהתחלת השעבוד היה סבת מיתתו. כי קיצר הקדוש ברוך הוא שנותיו שלא הגיע לימי אבותיו שלא יראה בשעבוד בניו, כי בא הזמן של ועבדום וענו אותם. לכך נאמר ויקרבו ימי ישראל למות ואמרו רבותינו ז"ל (בר"ר צו ד) כל מי שנאמר בו קריבה לא הגיע לימי אבותיו, ובדרך זה יהיה הסמיכות מבואר ג"כ כמו בדרך ראשון, ומספר י"ז שנה דנקט לומר שמכירתו של יוסף שהיה בן י"ז שנה, גרם להם שלא ישבו בשלום במצרים כ"א י"ז שנה. וללשון שלישי הדורש, לפי שנסתמו ממנו כל צרות שבעולם יאמר הכתוב אע"פ שהיה כל ימיו בצרה וגרות כמ"ש ימי מגורי ק"ל שנה מעט ורעים, מ"מ לגודל השלוה שהיה לו תוך י"ז שנים שראה ישיבת בניו בשלום ויאחזו בארץ ויפרו וירבו נשכחו ממנו כל הצרות הראשונות שעברו עליו והיו כלא היו, לכך נאמר ויהי ימי יעקב שני חייו קמ"ז שנה כי אותן ק"ל שנים לא היו נחשבים מכלל ימי חייו לגודל צרותיו, ועכשיו למפרע נחשבו כולם שני חייו, וזה לפי שנסתמו ממנו כל הצרות שעברו וכאילו היה חי חיים נעימים ועריבים בכל שנותיו, שהרי באמת יוסף היה חי, לכך סמך ויחי יעקב אל הפסוק הקודם, ומה שהשמיט רש"י לשון זה לפי שנראה לו שהיינו הך הלשון ראשון כאשר הוא מבואר למבין בהתבוננות מעט. ואולם הלשון השני הדורש, שבקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו השכינה, לפי שבא לתרץ מהו שאמר ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה מאי קמ"ל, וכי עדיין לא ידענו שהיה במצרים י"ז שנה, שהרי בבואו לפני פרעה אמר ימי מגורי ק"ל שנה, וא"כ למה הוצרך לומר שהיה חי במצרים י"ז שנה, ועוד למה לא הזכיר לשון זה באברהם ויצחק או אמהות, אלא ודאי שבא להורות שפרשה השכינה ממנו, לפי שנאמר למעלה ותחי רוח יעקב אביהם, שפירושו ששרתה עליו השכינה מדקאמר רוח יעקב, וסד"א ששרתה עליו רוח הקודש כל הימים עד יום מותו, קמ"ל ויחי יעקב בארץ מצרים כי בבואו למצרים חי יעקב אבל לא רוח יעקב שנסתלקה ממנו השכינה מיד, לפי שאמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, וא"כ מיד היה מוכן אל הצואה לצוות מחמת מיתה והיה חושש הקב"ה פן יגלה הקץ על כן נסתלקה ממנו השכינה, ועדיין לא ידענו מאיזו טעם נסתלקה שכינה ממנו, ע"כ באה פרשה זו סתומה לסמכה לפסוק וישב ישראל בארץ גושן, לפי שמהידוע שימשך נזק גדול מן ידיעת הקץ, כי הדורות הקודמים היודעים שהגאולה לא תהיה בימיהם לא ידרשו את פני ה' לבקש על הגאולה ועל התמורה. וכן פירש בעקידה, על המדרש (ילקו"ש קנז מט) האומר כשבקש יעקב לגלות הקץ אמר הקב"ה ולא אותי קראת יעקב (ישעיה מג כב) ר"ל שלא היית חס על כבודי, כי מידיעה זו ימשך נזק זה שלא יקראו אותי ולא יבקשו פני הדורות הקודמים ויבקשו לישב וכמתיאשים מן הגאולה, על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד, כאשר בעונינו מדה זו מצוייה בינינו אפילו בזמן שאין הקץ נודע מ"מ רבים המה עמי הארץ המתישבים בארצות העמים ובונין להם בתים ספונים וחשובים ושל אבנים בנין הקיום, ובסבה זו לעולם אינן דורשין את פני ה' בכל לב להביאם אל ארצם, וע"כ הקב"ה מניחם שמה, ולהנחה זו פסוק וישב ישראל בארץ גושן. מדבר באשמת ישראל, שבקשו להיות חושבים ולהיות להם אחוזה בארץ לא להם, ונזק זה בא להם לפי שקץ גלות מצרים היה נודע להם, על כן הדורות הראשונים אשר ידעו בבירור כי לא בימיהם תהיה הגאולה ההוא בקשו להם ישיבה של קבע ואחוזה בארץ מצרים, על כן סמך לפסוק זה פסוק ויחי יעקב דלהורות שנזק זה הנמשך לאותן הדורות מחמת שהיה קצם נודע גרם לויחי יעקב אבל לא רוח יעקב, כי אם יעקב לבדו היה חי כדי שלא יגלה הקץ לאחרון ושלא יתפשט נזק זה לדורות.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ט] ועיקר התחלת פרשה זו מן וישב ישראל בארץ מצרים וגו' כי עליו מחובר ויחי יעקב אלא שלא רצו הקהלות לסיים פרשת ויגש בותהי הארץ לפרעה וסיימוה בוישב ישראל:
וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: עריכה
ויהי ימי יעקב. בכל מקום שנאמר ויהי ימי לא הגיע לימי אבותיו. ויהי כל ימי חנוך (לעיל ה, כג). ויהי כל ימי למך (שם לא). וכן בכל מקום שנאמר בו קריבה. (...) וחי ל"ג שנים פחות מאביו משום דכתיב (משלי כו, ב) קללת חנם לא תבא על שקלל רחל ואמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (לעיל לא, לב) חסרו לו מנין יחי"ה, שהוא ל"ג, משנותיו:
וטעם אומרו ויהי לשון צער יכוין לומר שהגם שהיו ימיו בצער אף על פי כן חזרו בעיניו להיות כולם של חיים. (...) וטעם אומרו ויהי לדרך זה, יכוין להודיע כי לא השלים יעקב אבינו כל ימי חייו החרוצים, והוא מאמרם ז"ל (ב"ר פ' ע"ד) כי לצד שאמר לא יחיה והכרית חיי רחל נחסרו לו ימיו ממנין שני יצחק שהיו ק"פ ל"ג שנה כמנין יחיה, לזה רמזה התורה צער חסרון שני הצדיק בתיבת ויהי:
שבע שנים וארבעים ומאת שנה. מנה המועט תחלה מה שלא עשה כן באברהם ויצחק, בשביל שהיו ימיו מועטים ורעים הזכיר המועט תחלה. וחי ל"ג שנים פחות מאביו משום דכתיב (משלי כו, ב) קללת חנם לא תבא על שקלל רחל ואמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (לעיל לא, לב) חסרו לו מנין יחי"ה, שהוא ל"ג, משנותיו:
ויש לנו לחקור זאת למה שינה הכתוב סדר מספר שנותיו של יעקב מסדר הלקוח במספר שני הצדיקים שמקדים מספר גדול למספר קטן באברהם כתיב (כ"ה ז') מאת שנה ושבעים שנה וגו', ביצחק כתיב (ל"ה כ"ח) מאת שנה ושמנים שנה, בשרה כתיב (כ"ג א') מאה שנה ועשרים וגו'. ואולי כי הקדים מנין המועט שהוא האחרון שבו היה בשלוה וחיים טובים. עוד יכוין הכתוב באופן אחר כי ימים שהיה יעקב לבו נכון ומאויו שלמים בכל חייו הם ימים שבע וארבעים שנה, והטעם הוא כאומרם ז"ל כי את רחל אהב והיא בת זוגו אשר בחר יעקב בה ובבניה אשר תוליד כאומרו (ל"ז ג') אהב את יוסף מכל וגו', ויש בזה גם כן סוד עתיק, והיה לך לאות כי כל זמן שלא היה יוסף וישם שק על מתניו, ולכשתצרף מנין הימים שהיה בחברת רחל גם שנים שהיה יוסף עמו תמצא מ"א שנים, כי עשרים שנה עשה בבית לבן צא מהם שבע עד שנשא רחל נשארו י"ג ובהם נבלעו משני יוסף שש שנים כי כשנולד התחיל יעקב לעבוד בצאנו של לבן דכתיב (ל"א מ"א) ושש שנים בצאנך וכשמכרוהו היה בן י"ז שנה צא מהם ו' נשארו י"א וי"ג הרי כ"ד, וי"ז במצרים הרי מ"א, ושש שנים שהיה יעקב בפעוטות שהם ימים שהלב שמח וריקם מיגון הרי מ"ז, והוא אומרו ויהי ימי יעקב שני חייו שהיו לו חיים שבע שנים וארבעים, ולזה בחר להקדים פרט המועט להודיע זה.
[מובא בפירושו לפרק כ"ג פסוק א'] ומנהג הלשון להקדים המספר הרב על המעט. והפך הדבר כמו שני יעקב:
[מובא בפירושו לפרק כ"ג פסוק א'] חיי שרה. פירש"י כולן שוין לטובה. ואע"ג דגבי ישמעאל כתיב ואלה שני חיי ישמעאל איכא למימר שעשה תשובה כדפירש"י גבי ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכל השנים שהיו קודם לכן כל הרע שעשה לא נחשב לכלום והיה כמי שעשה תשובה כל ימיו. אי נמי שני דגבי ישמעאל לא נתנו לידרש שהרי עדיין לא פי' מנין שנותיו אבל הכא כבר פירש בכתוב מנין שנותיה שני חיי שרה למה לי ש"מ לדרשא:
[מובא בפירושו לפרק כ"ג פסוק א'] ועוד ע"ד המדרש שני חיי שרה כמנין ויהי"ו ל"ז, כי מיום שנולד יצחק עד יום העקדה ל"ז שנה היו והם היו, עקר חייה של שרה, כי קודם לכן לא היה לה בן, ומי שאין לו בנים חשוב כמת, ולכך יאמר ויהיו חיי שרה כי עקר החיים שלה כמספר ויהי"ו. אבל שני חיי שרה כלומר כל השנים שחיתה קכ"ז שנה היו. כיוצא בו (בראשית מז) ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה כשפירש יוסף ממנו, וי"ז שנה במצרים, הרי שלשים וארבע, מנין ויח"י, כי הם היו עקר חייו של יעקב וכל מה שבינתים היו חיי צער:
ונשאר לתת טעם הכתוב למה ימנה חשבון שני יעקב קודם שהגיע זמנו ליפטר כי הנך רואה כי אחר שמנה הכתוב ויהי ימי יעקב אמר אחריו מעשה השבעת יוסף ואחר כך אמר ויהי אחרי הדברים ויאמר ליוסף וגו' ומן הראוי לא היה להזכיר סכום ימיו עד יום מותו, ואולי כי נתכוין להודיע דבר שממנו הרגיש יעקב שקרבו ימיו למות שמצד זה קרא לבנו ליוסף וגו' ואמר ויהי ימי יעקב שני חייו וגו' פירוש לצד מה שקדם אליו מידיעת חיי יצחק שהיו ק"פ שנה גם שהרגיש הצדיק בשגגתו אשר שגג בקללה לא יחיה וידע בענשו כי האבות נביאים היו ורוח הקודש לובשתם ולזה כשעשה חשבון שני אביו והוציא מהם ל"ג חש לביאת יומו שקרב ויקרא לבנו וגו':
[מובא בפירושו לדברים פרק י"א פסוק כ"א] לתת להם כימי השמים על הארץ. (...) ויש לפרש עוד כי הכתוב ירמוז על שני חיי האבות כי הם חיו בין כלן ת"ק שנה, שהרי אברהם חיה קע"ה שנה ויצחק ק"פ שנה ויעקב קמ"ז שנה, הרי תק"ב שנה שחיו האבות, השנים הנשארים כנגד שמים וארץ, ות"ק הוא שעור שבין שמים לארץ. וכן תמצא השם הנעלם של שם שדי שהוא ת"ק, וכשנתרחב העולם ונמתח כשעור הזה ת"ק אז אמר לעולמו די, וזהו שאמר אשר נשבע ה' לאבותיכם, שחיו ת"ק שנה, כימי השמים על הארץ שהם ת"ק, כי הכל בזכות האבות.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ז] והנה הצדיקים המשילם הכתוב לשורש הממלא כל הארץ הוא שכתוב (תהלים פ') פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ, וכתיב (ישעיה כ ז) הבאים ישרש יעקב. וע"כ תמצא בפרשה זו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. מה שאין כן ברשעים שהכתוב ימשילם לאילן שאין לו שורש לפי שאין להם קיום ועמידה, שכן תמצא בסנחריב הרשע (יחזקאל ל"א) הנה אשור ארז בלבנון יפה ענף וחרש מצל. גם בנבוכדנצר כתיב (דניאל ד') רבא אילנא ותקיף. והזכיר הכתוב רומו של אילן וגבוליו וענפיו ופריו ולא הזכיר בו שורש בספור החלום, רק מה שאמר המלאך ברם עקר שרשוהי בארעא שבוקו, והיה זה לרמוז לו שתחזור מלכותו אליו, והוא שאמר דניאל ודי אמרו למשבק עקר שרשוהי די אילנא מלכותך לך קימא. וכן אמר הכתוב בענין הרשעים (ישעיה מ') אף בל נטעו אף בל זורעו אף בל שרש בארץ גזעם, וכתיב (הושע ט') שרשם יבש פרי בל יעשון. אבל הצדיקים יש להם שרש ושרשם מתקיים לעד לעולם איננו מתמוטט, וכן אמר שלמה (משלי י"ב) לא יכון אדם ברשע ושורש צדיקים בל ימוט. ויחי יעקב באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות שלמה המלך ע"ה בא לפרסם בכתוב הזה (משלי יב) על שבח מדת הצדקה כי בשמרם עקב רב וימים על ימי המחזיק בה תוסיף. והנה היא תשועת הנפש והגוף והיא העולה על משפט מערכת הכוכבים, שהרי בידוע כי חיי האדם נגזרים הם כפי משפט המערכה ומעיד על זה מה שכתוב (שמואל א' כו) או יומו יבא כלומר יתקרב זמנו ויומו האחרון. וכן (מלכים א' ב') ויקרבו ימי דוד למות. (דברים לא) הן קרבו ימיך למות. ואין ענין קריבה אלא על עת הנגזר. ואע"פ שמערכת הכוכבים מחייבת היות ימי האדם נגזרים, יש על כח המערכה כח עליון כפי השכר והעונש להוסיף על הנגזר כמו שהוסיף לחזקיה שנאמר (ישעיה לח) הנני יוסף על ימיך ט"ו שנה, ולקצר מן הנגזר כמו שקצר מן יהורם בן אחזיה בעונש שדרש בחוליו לע"ג, שכן אמר לו הנביא (מ"ב א) כה אמר ה' יען אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות. וע"כ אמר שלמה כי הצדקה מדה עליונה ועצומה כחה גדול ופריה חיים, זהו שאמר בארח צדקה חיים כלומר תוספת חיים על הנגזר. וכמו שדרשו רז"ל בבנימן הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה באה לפניו אשה בשני בצורת אמרה לו ר' פרנסני א"ל העבודה שאין בקופה של צדקה כלום אמרה לו אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים עמד ופרנסה משלו לימים חלה בנימן הצדיק ונטה למות אמרו לו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ובנימן הצדיק שקיים אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות, תנא הוסיפו לו כ"ב שנה. ודרך נתיבה אל מות. כלומר וכיון שכן בטוח הוא כי בדרך נתיבה לא ימצא מות, כי כל הדורך נתיבה לא יראה מות קודם הנגזר וקודם זמנו לא ימות. וכענין שכתוב (משלי י') וצדקה תציל ממות, כלומר שהיא מגינה עליו שלא ימות קודם זמנו, כי מאחר שהצדקה היא מוסיפה על הנגזר כ"ש שתגיע ותקרב הימים על הנגזר ולא ימצא מות קודם בא זמנו. ענין הצדקה הוא שיתן אדם משלו למי שצריך. והנה היא מדרגות רבות, יש צדקה שיתן אדם פרוטה לעני מן האומות. גדולה ממנה שיתן לעני ישראל והוא מעניי עיר אחרת. למעלה ממנה שיתננה לעניי עירו שנאמר (שמות כב) את העני עמך, עני שעמך. למעלה ממנה שיתננה לעני קרובו שנאמר (ישעיה נח) ומבשרך לא תתעלם. למעלה ממנה שיפרנס את בניו. וכן אמרו רז"ל מאי דכתיב (תהלים קו) אשרי שמרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת אלא זה הזן את בניו ובנותיו כשהם קטנים, למעלה ממנו שהוא מפרנס אביו ואמו שהוא מקיים מצות כבוד אב ואם והיא צדקה גדולה שאין לך למעלה ממנה, ע"כ שכרה אריכות ימים הוא שכתוב (שמות כ) למען יאריכון ימיך. זהו בארח צדקה חיים. והנה זה מדה כנגד מדה. וכן מצינו ביוסף שפרנס את אביו י"ז שנה והיא מדה כנגד מדה. בזכות צדקה שעשה יעקב עמו שפרנס אותו י"ז שנה, שהרי כשפירש יוסף מאביו בן י"ז שנה היה שנאמר (בראשית לז) אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה. ובזכות שפרנס יעקב את יוסף שבע עשרה שנה מצינו שפרנס יוסף ליעקב במצרים י"ז שנה מדה כנגד מדה. וזהו שכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה: