ביאור:מ"ג בראשית מב ז
וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם עריכה
ויכירם. ובקש לקבלם בסבר פנים יפות ובא המלאך שמצאו תועה והזכירו, מיד ויתנכר אליהם. ולכך כתוב אח"כ (פסוק ח) ויכר לשון יחיד.
וירא יוסף את אחיו. פי' ראה אותם בראיית אחים והכיר אחוה להם אלא שאליהם היה מתנכר, והוא אומרו ויתנכר אליהם פי' למה שהם אינם מכירים אותו לא יקפידו על דברו אליהם קשות כי הוא להם איש נכרי,
ויכירם. ובקש לקבלם בסבר פנים יפות ובא המלאך שמצאו תועה והזכירו, מיד ויתנכר אליהם. ולכך כתוב אח"כ (פסוק ח) ויכר לשון יחיד.
ויכרם. בתחלה הכיר שהם אחיו. ואחר הסתכל בכל אחד והכירו וזהו ויכר יוסף את אחיו:
וירא יוסף את אחיו ויכירם. מיד שראה אותם הכירם, ופחד אולי יכירוהו, ויתנכר אליהם ששם המצנפת על מצחו וקצת הפנים ושנה עצמו, כמו שנאמר באשת ירבעם (מ"א יד ב) קומי נא והשתנית ולא ידעו כי את אשת ירבעם, וכתיב (שם פסוק ה) ויהי כבואה והיא מתנכרה: או יהיה ויתנכר בכאן, שהתנכר להם בדבריו שדבר להם קשות ואמר להם בכעס, כאילו לא יבא אדם לפניו לשבר, מאין באתם לפני, ויאמרו מארץ כנען לשבור אוכל, וכאשר הזכירו לו זה אז נתברר לו שהם אחיו באמת. וזה טעם ויכר יוסף, פעם שנית, כי נתוסף לו בהם היכר וידיעת אמת: ורש"י כתב נעשה להם כנכרי בדברים לדבר אתם קשות. ועל דעתו יהיה ויתנכר לומר שדבר כאיש נכרי. ואיננו נכון:
ויכירם ויתנכר אליהם וגו'. מה שחזר ואמר שנית ויכר יוסף את אחיו לפי שההכרה ראשונה קאי על צורת פניהם שהיה מכיר מי המה, והכרה שניה קאי על עניני האחוה והרחמנות כפירש"י, ובעקידה פירש מתחלה ויכירם ויתנכר מכיר ואינו מכיר, ואחר שאמרו מארץ כנען באו אז הכירם הכרה גמורה כי אחיו המה, והראב"ע פירש שמתחלה היה מסופק מי ראובן מי שמעון ואח"כ כאשר נתיישב בהם הכירם הכרה גמורה מי ומי ההולכים.
ויכירם. שהם אחיו, לא שהכיר אחד לאחד.
ויכירם ויתנכר אליהם וגו'. מה שחזר ואמר שנית ויכר יוסף את אחיו לפי שההכרה ראשונה קאי על צורת פניהם שהיה מכיר מי המה, והכרה שניה קאי על עניני האחוה והרחמנות כפירש"י, ובעקידה פירש מתחלה ויכירם ויתנכר מכיר ואינו מכיר, ואחר שאמרו מארץ כנען באו אז הכירם הכרה גמורה כי אחיו המה, והראב"ע פירש שמתחלה היה מסופק מי ראובן מי שמעון ואח"כ כאשר נתיישב בהם הכירם הכרה גמורה מי ומי ההולכים.
[מובא בפירושו לפסוק ח'] והם לא הכירוהו. כלל, ולא הוצרך עוד להתנכר אליהם. ואמרו רבותינו (יבמות פח.) בטעם ההכרה לפי שהניחם חתומי זקן, והם לא הכירוהו שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן. והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק מעט, אבל כיון שהכיר את הגדולים הכיר את כולם. ועוד היה מכירם, מדעתו שיבאו שם, והם לא הכירוהו, שלא נתנו לבם שיהיה העבד אשר מכרו לישמעאלים הוא השליט על הארץ. ואמר רבי אברהם ויכירם, בתחלה הכיר שהם אחיו, ואחרי כן הסתכל בכל אחד והכירו:
[מובא בפירושו לפסוק ח'] ויכר יוסף את אחיו. אחד לאחד אחר כך.
וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם עריכה
ויתנכר אליהם. (ב"ר) נעשה להם כנכרי בדברים לדבר קשות:
וירא יוסף את אחיו ויכירם. מיד שראה אותם הכירם, ופחד אולי יכירוהו, ויתנכר אליהם ששם המצנפת על מצחו וקצת הפנים ושנה עצמו, כמו שנאמר באשת ירבעם (מ"א יד ב) קומי נא והשתנית ולא ידעו כי את אשת ירבעם, וכתיב (שם פסוק ה) ויהי כבואה והיא מתנכרה: או יהיה ויתנכר בכאן, שהתנכר להם בדבריו שדבר להם קשות ואמר להם בכעס, כאילו לא יבא אדם לפניו לשבר, מאין באתם לפני, ויאמרו מארץ כנען לשבור אוכל, וכאשר הזכירו לו זה אז נתברר לו שהם אחיו באמת. וזה טעם ויכר יוסף, פעם שנית, כי נתוסף לו בהם היכר וידיעת אמת: ורש"י כתב נעשה להם כנכרי בדברים לדבר אתם קשות. ועל דעתו יהיה ויתנכר לומר שדבר כאיש נכרי. ואיננו נכון:
ויתנכר. מגזרת נכרי הראה שהוא נכרי:
ויתנכר אליהם. כאשר ראה אותם מיד הכירם ופחד אולי יכירוהו הם ולכך התנכר להם כי שם המצנפת על ראשו וקצת הפנים, ושנה את עצמו, כענין שנאמר באשת ירבעם (מ"א יד) קומי נא והשתנית ולא ידעו כי את אשת ירבעם, וכתיב באשת ירבעם (שם) למה זה את מתנכרה. או שהתנכר להם בדברים ודבר להם קשות ואמר להם בכעס כאלו לא יבא אדם לפניו לשבור, מאין באתם לפני, ויאמרו מארץ כנען לשבר אוכל, וכאשר הזכירו זה אז נתברר לו שהיו אחיו באמת, וזהו שהוסיף עוד לומר ויכר יוסף את אחיו, שנתוסף לו בהם הכרה וידיעה אמתית, כך פי' הרמב"ן ז"ל: ובמדרש ויתנכר אליהם נעשה להם נכרי, נטל הגביע והקיש בו אמר להם אני רואה בגביע שמרגלים אתם. אמרו לו כנים אנחנו אבל צונו אבינו שלא נכנס בשער אחד, אמר להם בשוק של זונות מה טיבכם אמרו לו אבדה אבדה לנו והיינו מבקשים אותה אבדה היום ג' ימים. אמר להם אני רואה בגביע שלי ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם, מיד נזדעזעו כולם ואמרו לו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו, אמר להם היכן השנים אמרו לו האחד איננו והקטן את אבינו היום, אמר להם יוסף הביאו אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם כי כנים אתם:
ויתנכר אליהם. שנה טעמו ולא דבר בענוה כמנהגו.
ויכירם. ובקש לקבלם בסבר פנים יפות ובא המלאך שמצאו תועה והזכירו, מיד ויתנכר אליהם. ולכך כתוב אח"כ (פסוק ח) ויכר לשון יחיד.
ועשה כן להביא בנימין כמו שגילה לבסוף, גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל לידע מחשבותם אליו באותו מצב, ונתגלה לו כי מתחרטים הם על אשר כבר עשוהו ולחטא יחשבוהו:
[מובא בפירושו לפסוק א'] וגם יוסף למה לא הודיע לאביו שהוא במצרים אלא שהטילו חרם ביניהם וגם שתפו להקב"ה וליוסף נמי השביעו שלא לגלות והכתוב מוכיח דכתיב הוציאו כל איש מעלי שלא רצה לגלות לזרים מפני השבועה. וי"א כי כשהיה עבד לא רצה להגיד לו כי יותר היה מצערו וכן כשהיה בבית הסהר. וגם כשהיה מלך לא יאמין לו כי אפילו לבסוף כשספרו לו אחיו לא האמין כדכתיב ויפג לבו כי לא האמין להם ועוד אם היה מגיד לאביו היה ירא שמא ישמעו אחיו ויבהלו ויברחו זה לצפון וזה לדרום מרוב פחד שייראו שיהרגם ונמצא אביו מצטער עליהם וגורם צער גדול לאביו ולכך המתין עד שבאו אחיו אצלו ונתגלה להם תחלה ופייסם בדברים ושאין בלבו עליהם ואמר להם לבשר לאביהם וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים:
והנה בענין דבור קשות, ישתומם כל משכיל מה ראה יוסף על ככה לצער את אביו ואת אחיו חנם, ומה שפירש הרמב"ן שעשה כל זה כדי שיתקיימו החלומות כו', אם ירצה ה' בקיומם המה יתקיימו מעצמם ויוסף מה פעל. והנראה לי בזה שמה שלא גלה לאביו עדיין כי הוא חי לפי שחשב אם הקדוש ב"ה לא גלה לו א"כ רצה הקב"ה בצערו כ"ב שנה מדה כנגד מדה ואיך יגלה הוא מה שכסה הקב"ה, כי מצא בשכלו שנגזר על אביו צער כ"ב שנים שלמים מיום ליום כנגד אותן כ"ב שנים שלא קיים מצות כבוד אביו, ואחר שנשלמו אז נתודע יוסף אל אחיו, ומה שציער את אחיו עשה כל זה למרק עונם במה שמכרו אחיהם וגדול עונם מנשא וצריכין מירוק יסורין מדה כנגד מדה. וקרוב לזה פירש מהרי"א, והנני מוסיף על דבריו לפרש כל הפרטים והקורות, כי עלילה ראשונה של מרגלים אתם למרק העון שחשבו את יוסף למרגל ורכיל לראות ערות אחיהם, כי בבואו אליהם דותינה כתיב ובטרם יקרב אליהם וגו'. כי המה חשבו שרצונו להתקרב אליהם ולרגל מה יעשו אחיו כדי לחזור ולהביא איזו דבה לאביו עליהם, וכל רכיל גורם לשפיכת דמים כמ"ש (יחזקאל כב ט) אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם, לפיכך בטרם יקרב אליהם להרוג אותם יתנכלו המה להמיתו, כי חשבו שהבא להרגך השכם להרגו בטרם יקרב הוא אליך. ולכך נאמר ויזכור את החלומות קודם שאמר אליהם מרגלים אתם. לפי שנזכר שחלם לו והנה תסובנה אלומותיכם ולא פירש מהו הסיבוב, אלא ודאי שסופם להיות בעלילות מרגלים כי כל מרגל הולך ומסבב את כל העיר לראות מהיכן היא נוחה ליכבש, וראיה ממה שנכנסו בעשרה שערי העיר סחור סחור וע"י סבוב זה ישתחוו לאלומתו של יוסף, כי יבואו בעלילת מרגלים אתם לראות ערות הארץ באתם. ובזה נתמרק העון שחשבו את יוסף למרגל הבא לראות ערות מעשיהם וכנגד מה שהשליכו את יוסף לבור ויאסוף אותם אל משמר, פירש רש"י בית האסורים דהיינו בור כמ"ש ביוסף ויתנהו אל בית הסוהר, ויוסף אמר כי שמו אותי בבור, והוכרח רש"י לפרש כן שאם היה בית המשמר באיזו חדר לא היה מדה כנגד מדה, לפיכך ויקח מאתם את שמעון כי הוא השליכו לבור. ואמרו דרך וידוי אבל אשמים אנחנו וגו', לפי ששמעו שאמר יוסף את האלהים אני ירא וגו' וראו האמת שכך הוא שהרי גמל חסד עמהם ושלח רעבון ביתם ולא עכב כ"א את שמעון, אם כן אין לתלות כל הקורות במושל עז ומעליל, שהרי הוא ירא אלקים, אלא ודאי שעונותם הטו אלה, ע"כ היו מתודים אחר שאמר את האלהים אני ירא ולא קודם לכך שנתן את כולם במאסר, לפי שאח"כ ראו עין בעין שבמדה שמדדו נמדד להם. ועלילת הגביע היתה, כדי שעל ידו יהיו בחשש עבדות כמו שפסקו על עצמם הננו עבדים לאדוני, כי בזה יתמרק העון שמכרו את יוסף לעבד, וכשספרו כל הקורות ליעקב אמר א"כ איפוא זאת עשו, מהו לשון איפוא, אלא שאמר אם זאת האיפה היוצאת למדוד לכם, באיפה ומידה, בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז ח) ואינו במקרה כי אם בהשגחה זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם וגו'. כדי לכפר על מה שמכרוהו לישמעאלים נושאים נכאת וצרי ולוט, כך יביאו מנחה מן המינים אלו כדי שע"י מושל זה יתמרק כל העון, ואע"פ שיעקב לא ידע מן המכירה מ"מ רוח ה' דבר בו להביא מנחה מן מינים אלו, ואל שדי יתן לכם רחמים, כי בזה יתמרק העון שלא נתנו רחמים לאחיהם בהתחננו אליהם.
[מובא בפירושו לפסוק ט'] ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם. עליהם, וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו, לשון רש"י. ולפי דעתי שהדבר בהפך, כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון, והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה: ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם, ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני. ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו, אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת: גם הענין השני שעשה להם בגביע לא שתהיה כוונתו לצערם, אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו, או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה ושנאה, ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימן אולי ישלחו בו ידם עד בדקו אותם באהבתו: ולזה נתכוונו בו רבותינו בבראשית רבה (צג ט) אמר רבי חייא בר' אבא כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק היה בו פיוס ליוסף פיוס לאחיו, פיוס לבנימין. פיוס ליוסף, ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו': וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו, ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון. אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו, אי אפשר להיות בארצם, והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם,
[מובא בפירושו לפסוק ט"ז] שלחו מכם אחד. ואח"כ חזר ושלח את כולם חוץ מאחד, כי רצה יוסף שירגישו בחטאם שחטאו באחיהם ויתודו עונם, וכאשר ישלחו מהם אחד חשב שודאי ילך ראובן גדול שבאחים כי אליו משפט הבכורה לצאת לחירות ממקום המשמר, ואולי יתלו האחים שלפי שלא היה לראובן חלק במכירה ע"כ ניצול, כי אפילו יהודה היה לו חלק בזה שהרי בעבור זה הורידוהו האחים מגדולתו, כמו שפירש רש"י על פסוק וירד יהודה (בראשית לח א) ואחר שהיו במאסר ג' ימים חשב יוסף שכבר נתמרק עון זה, על כן שלח את כולם חוץ מן שמעון, כי הוא היה לו חלק גדול במכירתו יותר מן כולם, כי מה שנאמר ויאמרו איש אל אחיו לכו ונהרגהו, שמעון אמר כן ללוי, כמו שפירש רש"י על פסוק שמעון ולוי אחים, (שם מט ה) ובודאי ששמעון התחיל לדבר כן כי לוי לא היה מדבר בפני הגדול ממנו, וכן פירש"י כאן וכל זה עשה כדי שיכירו בחטאם ויתודו.
וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת עריכה
קשות. שם התאר והטעם מלות קשות. וכן יענה עזות:
קשות. פן יכירוהו בקול.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל: עריכה
מאין באתם. הראה להם שאינו מכירם. כי לא שאל להם למה באתם:
[מובא בפירושו לפסוק טי] ויאמר אליהם מרגלים אתם. העלילה הזאת יצטרך להיות בה טעם או אמתלא, כי מה עשו להיות אומר להם ככה, וכל הארץ באו אליו, והם בתוך הבאים, כמו שאמר לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען. ואולי ראה אותם אנשי תואר ונכבדים, לבושי מכלול כולם, ואמר להם אין דרך אנשים נכבדים ככם לבא לשבור אוכל כי עבדים רבים לכם. ויתכן שהיו בתחילת הבאים מארץ כנען, והוא טעם: ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען, כי עתה באו משם הראשונים. ויאמר להם יוסף מרגלים אתם, כי מארץ כנען לא בא אלי אדם לשבור אוכל, וזה טעם: מאין באתם, שאמר להם בתחילה: