ביאור:מ"ג בראשית כח ה
וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם
עריכהוישלח יצחק את יעקב. יש לשאול: כיון שבשליחות הלך והם מחלו לו, למה נענש על מצות כבוד אב ואם כשנתעכב כ"ב שנה, שפירש ממנו יוסף עשרים ושתים שנה כנגדן. ואפשר לומר כי דעתם היה שיקח את לאה ושיחזור מיד כשישלח בשבילו, אבל הוא נתן עיניו ברחל הקטנה ליפיה, ואמר: אעבדך שבע שנים ברחל, ואם כן כל הזמן שנתעכב היה ברצונו, ולכך נענש כנגדן:
אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו:
עריכהוילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי. כונתו היתה בלכתו שם כדי לישא אחת בנותיו של לבן, ומפני זה אמר: "אל לבן" כי כן צוה לו אביו: קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך.
אם יעקב ועשו. איני יודע מה מלמדנו:
אחי רבקה אם יעקב ועשו. בעבור שאמר שצוה יצחק את יעקב לקחת לו אשה מבנות לבן אחי אמו, הזכיר הכתוב שהיה גם כן אחי אמו של עשו, וראוי היה שיצוה גם כן לעשו, אבל מדעתו שברכת אברהם תהיה ליעקב ולזרעו, עשה כן: והזכיר כי עשו שמע שצוה אותו שלא יקח אשה מבנות כנען ושילך אל לבן אחי אמו, והוא שמע לעשות רצון אביו שלא לקחת אשה מבנות כנען, אך לא עשה כראוי שיקח מבנות לבן אף על פי שהוא אחי אמו. ועוד הזכיר שלקח אותה על נשיו, ולא גרש את הרעות, כי הלך על תאות נפשו יותר מרצון אביו:
וישלח יצחק וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר אחי רבקה מי לא ידע בזה, ומה גם שבסמוך אמר כן. ועוד אומרו אם יעקב ועשו הם דברים יתירים: אכן בא הכתוב לתת טעם ליצחק אבינו ששלח בן צדיק לאדם רשע מפורסם לבן הארמי. והגם שאברהם שלח ולקח רבקה לא היה בתואל מפורסם ברשע כלבן. ועוד שלא אמר בפי' אברהם שיקח בת בתואל מה שאין כן יצחק שצוה ליעקב שיקח אשה מבנות לבן הרשע, לזה אמר אחי רבקה ושניהם יצאו מבתואל הרשע וכמו כן יצא מלבן בת צדקת, גם אין להוכיח שלא יצא שלשלת שורש קדושה מאדם רשע, לזה אמר אם יעקב ועשו פי' הרי שיצתה שלשלת הקדושה מאב רשע, גם כן אין להחליט ולומר כי להיות לבן רשע לא יצא ממנו בנות כרבקה:
ומה שאמר: אחי רבקה אם יעקב ועשו, וכי לא היינו יודעין כי לבן אחי רבקה, ורבקה אם יעקב ועשו. אבל על דרך הפשט כוון הכתוב בזה לכבוד יעקב ולומר כי מה שהלך יעקב להתחתן עם רשע בן רשע, זהו שאמר: אל לבן בן בתואל הארמי, אל תתמה מזה, כי "אחי רבקה" הוא, אחי הצדיקת וראויות הבנות להדמות לאחות אביהן, אחר כך הוסיף בשבח רבקה כי היתה אם יעקב ועשו, והיה ראוי לה לאהוב את שניהם בשוה כי הם בניה אשר ילדתם, ועוד היה ראוי לאהוב את עשו יותר מיעקב כי כן מנהג האמהות בבן הבכור, ואעפ"כ לא שמה רבקה עקר אהבתה כי אם על יעקב מתוך שהיתה רואה יופי מדותיו, וכענין שכתוב: ורבקה אוהבת את יעקב. ומפי רבקה אל בית לבן אחיה עשתה בכונה לפי שהוא המקום שהקורבה שוה לשניהם ואינו רוצה שיזיק זה לזה כי "אם יעקב ועשו" היתה, וגם לבן לא יסכים שיזיק יעקב לעשו אם ילך שם, וכל שכן שלא יסכים שיזיק עשו ליעקב הבא אצלו בצל קורתו. ועל דרך חכמת הטבע: אם יעקב ועשו, ידוע כי שני בנים הנולדים תאומים כל אחד ואחד הוא נוצר בפני עצמו בשליא אחת שיש לו לכאו"א אבל יעקב ועשו היה הפלא הגדול כי יצירת שניהם היתה בשליא אחת, ומטעם זה היה הרצוץ בבטן כענין שכתוב: ויתרוצצו הבנים בקרבה, ומפני זה הוצרך לומר אחי רבקה אם יעקב ועשו, לומר סובלנית זו מי היתה:
ויש לך לדעת כי דוקא בימים ההם שעדיין לא נתבררו הנשמות הקדושות ממקום שבייהם, והוכרה משפחת אברהם כי שם קנתה לה הקדושה מקום, והיה לה לאות עולם אברהם ושרה כי הם גרים ראשונים וכל אשר יתגייר מהאומות בכל זמן יקרא אברהם ונקבה שרה. לזה מין הקדושה יחפש אחר מינו, כי אחד היה אברהם ולא הושלם בנין הקדושה בזכרים ובנקבות כי לא הוליד אלא את יצחק ולא הוליד נקבות עמו. ואולי כי לזה אמר הכתוב (כ"ה י"ט) אברהם הוליד את יצחק פי' לבדו בלא בת זוג, וכמו כן יצחק לא היה לו בנות כי ניצוצות הקדושה הנקבות עודם בארץ שבי, לזה שלחו יצחק לחזר אחר אבידתו: אך זה היום שקוינוהו כי פרחו שורש הקדושה הן בני ישראל ופרח מטה עוז תפארה והוכר אילן החיים חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו הן הנה המובהקים בקודש ולא יסוב אדם ממטות בני ישראל למשפחות הארץ, ואם נשאר מניצוצי הקדושה בתוך העמים הרי הם ביציאתם לעולם מתאספים ובאים ואחר גרותם יאמנו כי אבודים היו ולנו הם: וטעם הכנעני אשר הקפיד אברהם לבלתי קחת לו אשה מהם גם יצחק צוה ליעקב על זה, רבותינו אמרו (ב"ר פנ"ט) כי הוא ארור וזרע אברהם ברוך וכו', ודבריהם סתומים הם, ולפי מה שכתבתי מצינו עיקר הטעם נכון כי טעמו של אברהם הוא כי הוא מושלל מנפשות הקדושות וכל בנותיו חלק רע ומתועב, לזה החליטו לבלתי קחת ממנו כי לא ימצא בו דבר קדוש, והוא סוד אומרו (לעי' ט,כה) ארור כנען פי' מושלל בהחלט ממין הקדושה: ותמצא כי ממין האומות עד היום עודם מתקבצים ובאים גרים וחסים בצל הקודש אשר לא שמענו מימי קדם כי נתגייר גר כנעני כשאר העמים וזה יגיד דברינו, ואולי כי לזה יצו האל (דברים כ) לא תחיה כל נשמה מז' עממים, ודקדק לומר כל נשמה לתת טעם למצות לא תחיה כי אין בהם נשמה פי' נפש קדושה שיתייחס אליה שם נשמה לחוס עליה להחיותה כעמון ומואב והבן: ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת צריך לתת לב מדוע אנו בעונות משועבדים לכנען, אחר שידענו נאמנה שהשיעבוד הוא לברר הניצוצות של הקדושה שבתוך הקליפה ובכנענים אין בהם ניצוץ קדוש לרדת אחריו בגלות, ותמצא כי מצרים אשר נתרוקנה מהניצוצות כאומרם ז"ל (פסחים קיח.) לא יצאו ישראל עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים דכתיב וינצלו את מצרים צוה ה' לבל יבאו שמה וכמבואר הטעם בדברי האר"י ז"ל (שער הגלגולים), ואם כן איך יהיה שנסבול את כל עוצם הגלות הזה מבלי היות בו ניצוצי הקדושה: אכן יתבאר הדבר על דרך אומרם ז"ל (ליקוטי תורה מקץ) כי יש שני מיני ניצוצי הקדושה שבויים בקליפה האחת נשמות יקרות ויוצאות באמצעות הלידה כאברהם וכשרה וכרבקה ורחל וכנשמת ר' חנינא בן תרדיון שיצא משכם עם דינה וכרות ממואב וכנעמה מעמון וכאונקלוס הגר וכדומה. והב' הוא מין ניצוץ של קדושה הדבוק בקליפה ואינו יוצא כלל אלא מעורה בקליפה ואין לו מציאות ליפרד ממנו אלא כאשר ייצר לישראל על ידי צער או על ידי הכאה שבאמצעות דבר זה תהיה נפרדת הקדושה וחוזרת לשרשה. ומעתה יש טעם לגלות זה כי תאוה לברר בחינת ניצוצי הקדושה שאינה נפרדת אלא על ידי צער שמצטערים ישראל. ועל גלות הזה אמר הכתוב (עובדיה א) וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת, שהכתוב קראו החל מלשון נהייתי ונחליתי (דניאל ח) כי השגת תכלית הגלות ביניהם הוא באמצעות הצער ולזה הוא משונה מכל הגליות כאשר ראינו בעינינו. ואמר אשר כנענים ולא אמר בכנענים, וגם אמר כנענים לשון רבים, אולי כיוון על הניצוצות של הקדושה שלהיותם עתה בתוך קליפת כנען יקראו בשמו כנענים, ושיעור הכתוב על זה הדרך גלות החל הזה שהוא גלות ישראל הוא לסיבת בני ישראל שהם עתה נקראים כנענים על מקום שהם בו: