ביאור:מ"ג בראשית כג א
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה
עריכהויהיו חיי שרה. כתיב לעיל מיניה (כב, כג) ובתואל ילד את רבקה. עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה. וזהו שרה מאה שנה. ר"ת שמש. וזהו וזרח השמש ובא השמש (קהלת א, ה).
ומן הידוע כי כל הפרשיות שבתורה כמו שהן מסודרות וסמוכות זו לזו יש טעם גדול לסמיכתן כי לא לחנם נסמכו, אבל מתוך סמיכות פרשיות יתבאר לנו לפעמים חכמה מפוארה בהוראת חדוש העולם או בסוד היצירה כענין פרשה זו. או בחכמת הטבע כסמיכות פרשת נגעים לפרשת אשה כי תזריע, וכן בשאר חכמות. ומה שבאה פרשת נחור והפסיק בינתים לומר כי בזמן העקדה מיד אחר אותן התולדות נולדה רבקה בת זוגו של יצחק, וכשנולדה רבקה כבר מתה שרה, ולכך סמך מיד ותמת שרה: ומעתה נתבאר לנו סמיכות רבקה במשפט בין לפרשת העקדה שלפניה ובין לפרשת מיתת שרה שלאחריה. ומה שאמרו במדרש שלכך נסמכה מיתת שרה לפרשת עקדה, עשה המדרש רבקה ושרה כאלו הן אחת, לפי שלא נולדה רבקה עד שמתה שרה, ולפי שהיתה במקומה וגם היא דומה לה במעשיה הטובים, וכמו שדרשו שרה אמו, והנה היא שרה אמו, והוא המדרש שהזכרתי:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] לספד לשרה ולבכתה. ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה:
ויהיו חיי שרה. צריך לדעת למה אמר ויהיו ולא אמר כסדר האמור בכל הצדיקים ויחי אדם (ה' ג') ויחי שם (י"א י"א) או יאמר אלה שני כסדר האמור באברהם: אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (תנחומא) שסיבת מיתתה הי' כשהודיעוה עקידת יצחק וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה, וכפי זה מיתת שרה היתה מצד שמועת יצחק הוא שרמז באומרו ויהיו לשון צער שרמז אל האמור: או ירצה לפי מאמרם ז"ל הנזכר שמתה על ידי בשורה רעה זה יגיד שאם לא היה המאורע עוד לה חיים, והוא אומרו ויהיו פי' הויה חדשה משונית מהקצבה שקצבת ימיה יותר הם ועל ידי מעשה הנזכר היו חייה סך האמור בענין. עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך ויהיו חיי שרה פי' בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן היתה בצער, עד תשעים שנה והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם, וצא ולמד מה שאמרה רחל (ל' א') הבה לי בנים ואם אין מתה וגו', ומצ' עד מאה בקרוב שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כמאמרם ז"ל (ב"ר פנ"ג) והיתה מצטערת על הדבר הרי מאה שנה, ועשרים שנה ושבע שנים לאלה יחשבו שני חיי שרה כי אז בטחה בבנה כי כבר גרש אברהם את ישמעאל:
ויהיו חיי שרה. אע"פ שבשאר נשים לא נתפרש ימי חייהן בשרה הוצרך לפרש בשביל שהוצרך להזכיר מיתתה בשביל קנין המערה פירש מתי מתה לאחר תשעים של הורתה:
ד"א מנין ויהיו היו עיקר שנותיה משנולד יצחק, דבת תשעים היתה כשנולד וכל ימיה קכ"ז:
ויהיו חיי. כי תשעים שנה היתה בלא בנים ומי שאין לו בנים חשוב כמת. וחשוב מתשעים שנה עד סוף ימיה שהיו קכ"ז יעלו ל"ז כמנין ויהי"ו:
חיי. לשון רבים ולא יתפרדו.
ואומרו חיי שרה, כי הצדיקים מחיים ימיהם, והרשעים ימיהם מחיים אותם:
ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו'. באברהם נאמר אלה שני חיי אברהם אשר חי, הוסיף לומר אשר חי כי היה איש חי רב פעלים בידיעת ה' כל ימי חייו, כי בן ג' שנים הכיר בוראו, מה שאין כן בישמעאל שעשה תשובה בבואו בימים, ובשרה לא נאמר אשר חיתה כי האשה יש לה צער לידה והריון ורשות בעלה עליה ואין כל ימיה נקראו חיים. וי"א שאברהם לא חי כל ימיו הקצובים לו שהרי נחסרו מן ימיו חמש שנים כדי שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה לכך נאמר אשר חי כי אלו השנים היה חי מכלל שיש עוד ימים אחרים שהיו ראוין אליו כפי טבעו ולא היה חי בהם לפי שנתקצרו ימיו כאמור.
מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים
עריכהויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו בת ק' כבת כ' לחטא מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא. ובת כ' כבת ז' ליופי:
מאה שנה ועשרים שנה. לשון רש"י, לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. וכן כתב בשני חיי אברהם (להלן כה ז). ואין מדרשו זה נכון, שהרי בשני חיי ישמעאל (שם פסוק יז) נאמר כשני חיי אברהם בשוה, ולא היו שוים בטובה, אבל היה מתחלה רשע ועשה תשובה בסוף. ועוד, כי שנה שנה לחלק משמע, ואיננו נדרש להשוותן. אבל "שנה שנה ושנים" דרך הלשון הוא. ומה שאמרו בבראשית רבה (נח א) בת מאה כבת עשרים לחטא, לא דרשו כן אלא מיתור הלשון, שחזר ואמר "שני חיי שרה", שכללן והשוה אותן. ולא ידרשו כן באברהם:
חיי שרה. פירש"י כולן שוין לטובה. ואע"ג דגבי ישמעאל כתיב ואלה שני חיי ישמעאל איכא למימר שעשה תשובה כדפירש"י גבי ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכל השנים שהיו קודם לכן כל הרע שעשה לא נחשב לכלום והיה כמי שעשה תשובה כל ימיו. אי נמי שני דגבי ישמעאל לא נתנו לידרש שהרי עדיין לא פי' מנין שנותיו אבל הכא כבר פירש בכתוב מנין שנותיה שני חיי שרה למה לי ש"מ לדרשא:
מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. היה הכתוב ראוי לומר מאה ועשרים ושבע שנים: אבל ע"ד הפשט מנהג הכתוב להזכיר שנה בכל פרט ופרט, והטעם כדי לחלק בין חלקי המספר שהם ג'. אחדים עשרות מאות. וכן תמצא באברהם (בראשית כה) מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים, גם בישמעאל הזכיר (שם) מאה שנה ושלשים שנה ושבע שנים. שני חיי שרה, כולם היו שוים בזכות: וע"ד המדרש מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. ובאורו שהיה יפיה הולך ומוסיף בהיותה בת עשרים שהוא זמן העמידה, כמו בת שבע שהוא זמן התוספת, בשכבר ידעת כי זמנו של אדם ג' חלקים, נערות, ובחרות, וזקנה. הנערות הוא זמן התוספת והעלוי, הבחרות הוא זמן העמידה בתכונה אחת, הזקנה הוא זמן החסרון והירידה:
ומה שנאמר במספר גדול, שנה שנה לשון יחיד, מאה שנה ועשרים שנה, ובמספר קטן שנים, ושבע שנים, לפי שהחסידים אע"פ שכל ימיהם שלימים מ"מ יותר הם קונין שלימות בשנים האחרונים הקרובים לשערי מות מבימים הקודמים, הן מצד שזקני ת"ח מוסיפין חכמה, הן מצד שאז הם הולכים ומתקרבים ביותר אל האור הנצחי, על כן כל השנים הקודמים הם נחשבים לשנה אחת בערך השנים האחרונים לפי שמצד ריבוי השלימות שנקנה בהם, גם השנים דומות למרובות לכך נאמר לשון זה גם באברהם ויצחק ואצל ישמעאל אתי שפיר יותר מככולם כי עשה תשובה סוף ימיו. דבר אחר, לפי שימים האחרונים הם ימי צער כמ"ש (קהלת יב א) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. על כן נקראו שנים האחרונים לשון רבים לפי שהם ימי צער, אבל השנים הראשונים נמשלו לימים אחדים באהבתו אותם.
ומנהג הלשון להקדים המספר הרב על המעט. והפך הדבר כמו שני יעקב:
[מובא בפירושו לפרק ה' פסוק ה'] תשע מאות שנה ושלשים שנה. הנה פעם כתיב בתורה מספר השנים המרובים תחלה ופעם כתיב להיפך ואין דבר ריק בתורה. ולפי הנראה. בכ"מ שהיה אותו איש רב פעלים בחייו כתיב מספר המרובה תחל' ואח"כ המועט להורות כי במעט השנים האחרונות ג"כ פעל ועשה בחייו ורשומים היו. משא"כ מי שלא עשה בזקנותו מאומה כתיב להיפך. זהו בדרך כלל. אמנם יש פרטים יוצאים מן הכלל. ובאו לדרשה כמו בשני חיי שרה דכתיב מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים והדרש בת עשרים כבת ז' לנו כו' והדרש אינו מדכתיב שלש פעמים שנה שהרי כתיב הכי בחיי ישמעאל ג"כ. אלא מדהקדים הכתוב מספר המרובה תחלה והרי בזקנתה לא עשת המאומה. אלא לדרשה וכן בשארי מקומות:
[מובא בפירושו לפרק ט"ז פסוק ה'] ישפוט ה' ביני וביניך. דרשו רבותינו ז"ל כל מי שהרתיע אחר מדת הדין לא יצא שפוי מתחת ידה. ראויה היתה שרה להגיע לשנותיו של אברהם, ועל ידי שאמרה ישפוט ה' נמנע מחייה מ"ח שנים.
שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:
עריכהשני חיי שרה. כלן שוין לטובה:
מאה שנה ועשרים שנה. לשון רש"י, לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. וכן כתב בשני חיי אברהם (להלן כה ז). ואין מדרשו זה נכון, שהרי בשני חיי ישמעאל (שם פסוק יז) נאמר כשני חיי אברהם בשוה, ולא היו שוים בטובה, אבל היה מתחלה רשע ועשה תשובה בסוף. ועוד, כי שנה שנה לחלק משמע, ואיננו נדרש להשוותן. אבל "שנה שנה ושנים" דרך הלשון הוא. ומה שאמרו בבראשית רבה (נח א) בת מאה כבת עשרים לחטא, לא דרשו כן אלא מיתור הלשון, שחזר ואמר "שני חיי שרה", שכללן והשוה אותן. ולא ידרשו כן באברהם:
חיי שרה. פירש"י כולן שוין לטובה. ואע"ג דגבי ישמעאל כתיב ואלה שני חיי ישמעאל איכא למימר שעשה תשובה כדפירש"י גבי ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכל השנים שהיו קודם לכן כל הרע שעשה לא נחשב לכלום והיה כמי שעשה תשובה כל ימיו. אי נמי שני דגבי ישמעאל לא נתנו לידרש שהרי עדיין לא פי' מנין שנותיו אבל הכא כבר פירש בכתוב מנין שנותיה שני חיי שרה למה לי ש"מ לדרשא:
ואומרו עוד שני חיי שרה לפי מה שפירשתי שאמר ויהיו להגיד שמתה מחמת צער יגיד הכתוב באומרו שני חיי וגו' פי' ששלמה שני חייה שקצבו לה אלא שהיה זה סיבה שמתה על ידה, ולמה שפירשתי שעל ידי סיבת הבשורה עלו לה חייה פחות ממה שהיו יכוין להודיע משפט החסד אשר ישפוט הקב"ה לידידיו, כי כל צדיק שלא השלים ימיו לסיבה ידועה לא יגרע ה' מצדיק מה שהיה מרויח אלו חי שניו שלמים וישלים לו שכרו על השנים שלא פעל בהם דבר (תנחומא תשא ג), כי יאמר אליו אלו הייתי חי תאותי היתה לסגל דבר טוב, והוא אומרו שני חיי שרה, כיוון אל השאר שכל שנותיה היו חיים ממנה והאירו מכבודה:
ועוד ע"ד המדרש שני חיי שרה כמנין ויהי"ו ל"ז, כי מיום שנולד יצחק עד יום העקדה ל"ז שנה היו והם היו, עקר חייה של שרה, כי קודם לכן לא היה לה בן, ומי שאין לו בנים חשוב כמת, ולכך יאמר ויהיו חיי שרה כי עקר החיים שלה כמספר ויהי"ו. אבל שני חיי שרה כלומר כל השנים שחיתה קכ"ז שנה היו. כיוצא בו (בראשית מז) ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה כשפירש יוסף ממנו, וי"ז שנה במצרים, הרי שלשים וארבע, מנין ויח"י, כי הם היו עקר חייו של יעקב וכל מה שבינתים היו חיי צער: ואפשר עוד לומר ויהיו חיי שרה על חיי העוה"ב נאמר, ויהיה זה למה שתמצא בסמיכות הפרשה שמועת העקדה ופרחה נשמתה, ולכך הזכיר ויהיו שהוא לשו קיום ולא הזכיר שני, כי החיים ההם אינם נופלים תחת הזמן ואינם מחוברים משנים. שני חיי שרה הוא חיי העוה"ז ולכך הזכיר במספר ואמר בו שני כי הוא המספר המחובר משנים:
שני חיי שרה. ולא אמר "ימי" לפי שחזרה לימי הנערות, וכשהזקינה עוד פסקו ממנה ימי הנערות לפיכך אמר "שני".
ויהיו חיי שרה ג אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה: כג שלמה ע"ה הודיענו בכאן (משלי טו) כי המשכיל המכיר תכונת העולם הזה שהוא עולם ההפסד, הוא יודע אורח חיים למעלה בעולם העליון הנצחי, ועל כן מסיר ומסלק עצמו מתאוות העולם הזה ולא יעשה ממנו קבע, זהו למען סור משאול מטה. והמשל בזה למי שדר בעיר אחת ויודע שאין דירתו לדור בה אלא דירת עראי כי רצונו ומחשבתו ללכת אל עיר אחרת שעתיד לדור בה דירת קבע, אין ספק שלא ישתדל לקנות שם שדות וכרמים ולא כלים וחפצי בית, שהרי אין כוונתו לקבוע דירתו ולהתישב שם, כן המשכיל היודע שיש אורח חיים למעלה אינו משתדל בענין הגוף כלל בעולם הזה כי אם במוכרחים, ובאותם שהם הכנה לעבודת הש"י שאי אפשר לו לעמוד זולתם. לפי שיודע שהעולם העליון הוא דירת קבע והעולם הזה אינו אלא דירת עראי, ולפי שהעולם הזה הבל וריק ואין ראוי למשכיל לעשות ממנו עקר כי אם ביראת ה' יתברך, לכך התחיל שלמה ע"ה את ספרו (קהלת א) הבל הבלים, וחתם במדת היראה. או יהיה פי' הכתוב אורח חיים למעלה למשכיל, שידבר עם המשכיל, ואומר לו אתה המשכיל דע שיש לך אורח חיים למעלה ולמען זה סור משאול מטה, כלומר יש לך להסתלק מן התאוות הגופניות כדי שתזכה לאורח חיים אשר למעלה: ולפי פי' זה תהיה מלת "סור" צווי, לא מקור, ויהיה הכתוב אזהרה וצווי למשכיל, שאם ירצה לזכות אל החיים הנצחיים שיסור מתענוגי הגוף שהוא משאול מטה. ומה שהזכיר לשון אורח ולא דרך, לפי שהוא מלשון אורח, לפי שהאדם בעוה"ז כגר בארץ וכאורח נטה ללון, וכשם שהאורח הנכנס בפונדק ויודע עצמו שנסיעתו יום מחר ודירתו שם מעט והוא נכסף לשוב למקומו וארץ מולדתו, כן המשכיל חושב עצמו גר ואורח בעה"ז ויודע ומשיג שיש למעלה אורח חיים ונפשו נכספה לשוב לשרשה שהוא מקור החיים, וע"כ נקראת הנפש חיה, והנה היא חיה בטבע. וכן אמרו חכמי המחקר כי הנפש חיה בטבע מתה במקרה והמקרה, הוא החטא, והגוף מת בטבע ח במקרה, כי חיותו אינו אלא בסבת חבור הנפש והגוף, והפרדה היא מיתת הגוף: וידוע כי מיתת הגוף סבת החיים לנפש. על זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז) ויום המות מיום הולדו. שבח יום המיתה מיום הלידה בין בעוה"ז ובין בעוה"ב. לעולם הבא הוא שאי אפשר לנפש להשיג מעלת האדם העליון כי אם במיתת הגוף, ובעולם הזה לפי שאין שבחיו של אדם ומעשיו הטובים נכרים ומפורסמים כי אם ביום המיתה, שהרי ביום הלידה לא יכירו מי הוא, אבל ביום המיתה הכל מכירין אותו ומזכירין מעשיו הטובים וצדקותיו אשר עשה. וכן דרשו רז"ל בשרה אמנו כל זמן ששרה קיימת היה לה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל וכשמתה פסקו ונתפרסם זכותה. ועוד שמתה בארץ ישראל ונקברה בארץ ישראל אחרי שהאריכה ימים, הוא שכתוב ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. וכתיב אחריו ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען. ראויה היתה פרשה זו להדבק ולהיותה סמוכה למעלה אחר פרשת העקדה, כי על שמועת העקדה מתה שרה ופרחה נשמתה: