ביאור:מ"ג בראשית כב כג
וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם: עריכה
ובתואל ילד את רבקה. כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה:
[מובא בפירושו לפסוק כ'] וטעם שהוצרך הכתוב לכתוב כל סדר הנולדים מנחור גם מפלגשו ראומה ללא דבר. דע כי כשתתנוצץ נפש צדיק מופלאת בעולם הזה או צדקת כרבקה אם כל זרע הקדושה, לצד מה שקדם מהתערובת מבחינות הרע מסיבת חטא אדם הראשון אשר דבק בו רע וטוב בעונות, ימצאון בשכונתה נפשות גדולות מחלק הקליפה ובעמדה יעמודו עמה ובצאתה לעולם יצאו כולם בשכונתה וכל אחד הכיר בחינתו, רבקה האיר אורה בקדושה וזולתה כמוץ יסוער, ולזה הודיע הכתוב כל האומות שיצאו מנחור שבתוכם היתה מרגליות טובה רבקה אמנו ע"ה:
ובתואל ילד את רבקה. והגיד המגיד שבתואל שהיה מבני הגבירה ילד את רבקה, והיתה הבשורה שימצא בבית אביו אשה לבנו, ולא יצטרך לדבק בכנען.
ובתואל ילד את רבקה. לא הזכיר הכתוב לבן, ואם הוא גדול מרבקה, כי לא בא להזכיר רק השמונה שילדה מלכה לנחור, אבל הזכיר רבקה כי להודיע יחוסה באה הפרשה.
[מובא בפירושו לפרק כ"ג פסוק א'] ויהיו חיי שרה. כתיב לעיל מיניה (כב, כג) ובתואל ילד את רבקה. עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה. וזהו שרה מאה שנה. ר"ת שמש. וזהו וזרח השמש ובא השמש (קהלת א, ה).
[מובא בפירושו לפרק כ"ג פסוק א'] ומן הידוע כי כל הפרשיות שבתורה כמו שהן מסודרות וסמוכות זו לזו יש טעם גדול לסמיכתן כי לא לחנם נסמכו, אבל מתוך סמיכות פרשיות יתבאר לנו לפעמים חכמה מפוארה בהוראת חדוש העולם או בסוד היצירה כענין פרשה זו. או בחכמת הטבע כסמיכות פרשת נגעים לפרשת אשה כי תזריע, וכן בשאר חכמות. ומה שבאה פרשת נחור והפסיק בינתים לומר כי בזמן העקדה מיד אחר אותן התולדות נולדה רבקה בת זוגו של יצחק, וכשנולדה רבקה כבר מתה שרה, ולכך סמך מיד ותמת שרה: ומעתה נתבאר לנו סמיכות רבקה במשפט בין לפרשת העקדה שלפניה ובין לפרשת מיתת שרה שלאחריה. ומה שאמרו במדרש שלכך נסמכה מיתת שרה לפרשת עקדה, עשה המדרש רבקה ושרה כאלו הן אחת, לפי שלא נולדה רבקה עד שמתה שרה, ולפי שהיתה במקומה וגם היא דומה לה במעשיה הטובים, וכמו שדרשו שרה אמו, והנה היא שרה אמו, והוא המדרש שהזכרתי: