ביאור:מ"ג בראשית יח ג
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי
עריכהויאמר אדני אם נא וגו'. לגדול שבהם אמר וקראם כולם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבור וכיון שלא יעבור הוא יעמדו חביריו עמו ובלשון זה הוא חול (שבועות לה). ד"א קודש הוא והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים ואע"פ שכתוב אחר וירץ לקראתם האמירה קודם לכן היתה ודרך המקראות לדבר כן כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם שנכתב אחר ויולד נח וא"א לומר אלא א"כ קודם גזירת ק"כ שנה ושתי הלשונות בב"ר:
אדני אם נא מצאתי חן בעיניך. מצינו אותו בספרים קמוץ. והנה קראם בשם רבם באל"ף דל"ת, כי הכיר בהם שהם מלאכי עליון כאשר יקראו אלהים ואלים ולכן השתחוה להם ארצה: אל נא תעבור מעל עבדך. עם כל אחד ידבר, כדרך כל התורה ושמרתם את (כל) חקתי (ועשיתם אותם), ערות אביך וערות אמך לא תגלה (ויקרא יח ה ז), ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה (שם יט ט), ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ד כט). ורוב משנה התורה כן. והפך מזה ראה אנכי נותן לפניכם היום (שם יא כו). ורבותינו אמרו (ב"ר מח ו) לגדול שבהם אמר. וגם זה יתכן שאמר לגדול אל נא תעבור ואתה ורעיך אשר ישארו עמך תרחצו רגליכם: והנכון בעיני שקרא את כולם אדונים, ופנה אל כל אחד ואחד, לראשון אמר: אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור, וכן אמר לשני, וכן אמר לשלישי, לכל אחד בפני עצמו יתחנן: אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, ויוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם כלכם. וזה דרך מוסר וכבוד מרוב חפצו להתנדב עמהם. והנה הכיר בהם שהם עוברי דרך ואין חפצם ללון שם, ולכן לא בקש מהם רק שיוקח מעט מים לרחוץ רגליהם מעט מפני החום, לתת מים קרים על נפש עיפה, וישענו תחת העץ לרוח היום, לא יבואו באהל ובמשכן:
ויאמר אדני אם נא וגו'. צריך לדעת למה לא ריצה לשלשתם יחד. ורז"ל אמרו (ב"ר פמ"ח) לגדול, והוא דרך דרש, כי במה יודע כי מזמין הוא את כולן: אכן טעם אברהם הוא להיות שהרגיש שהב' היו מכוונים פניהם להכנס אצלו כי אליו באו אחד לרפאותו וא' לבשרו ושלוחים הם אליו אשר לא כן השלישי והוא גבריאל שבא להפוך סדום לא היה לו שייכות אצל אברהם, לזה חילה פניו שלא יעבור מעליו ושיכנס אצלו עם הב' ונתרצה לדבריו:
ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך. על דרך הפשט קרא את כולם אדונים ואמר לגדול שבהם אם נא מצאתי חן בעיניך, וכל הענין. וזה הפירוש לדעת האומר כי הוא חול. אבל מפני שמצאנוהו קמוץ בכל הספרים יש לנו לומר שהוא קדש וקראם בשם רבים: ויתכן לומר כי למיכאל לבדו הוא שקרא בשם רבו מפני שהוא מלאך החסד כמדתו, לכך התחיל לדבר עמו והזכיר בתחלת דבריו מים ובסוף דבריו חמאה וחלב ולא נזכר יין בסעודה, וזה מבואר. וטעם היות השם הזה קמוץ כשהוא קדש ידוע הוא:
אל נא תעבר. אתה, הראש בשליחות, אל נא תמהר לעבר כמנהג כל שלוח הממהר 'להשיב שולחו דבר' (על פי שמואל ב כד, יג).
[מובא בפירושו לפסוק י"ג] וטעם בעיניך. שדבר מתחלה עם הגדול שבהם ואחר כן עם כולם (...). ויש אומרים כי אברהם בקש רשות מהשכינה. ויש אומרים שהוא מוקדם ומאוחר וכן הוא וישא. וכבר נשא עיניו ועשה כך וכך ואחר כך נראה אליו השם ואמר המכסה אני מאברהם. גם זעקת סדום:
ולפי הפשט בחכמת הנקודות הקמ"ץ מעלה גדולה וראשון לשבעה תנועות, שהם קמ"ץ פת"ח צר"י סגו"ל חול"ם שור"ק חיר"ק, כי מתוך שבעתם תבנה ותכונן התורה, והם הנקראים שבע הברות, או שבעה קולות שעליהם אמר דוד במזמור של מתן תורה שבעה קולות, לפי שכל התורה מיוסדת עליהם, וזהו פשט המאמר בשבעה קולות נתנה, ועליהם אמר שלמה (משלי ט) חצבה עמודיה שבעה, כי הם העמודים אשר כל הבית נכון עליהם. וההפרש שבין קמ"ץ לפת"ח אינו אלא בנקודה, כי מעלת הקמ"ץ אינו אלא בצורת הנקודה, והנקודה רמז לנקודת המציאות שהוא היכל הקדש מכוון באמצע הנמשל לנקודה. ועל כן הנקודה משמשת לשבעה פנים. כשתשימנה על האות מלמעלה יהיה חול"ם, באמצע האות יהיה שור"ק, ואם בפת"ח ישוב קמ"ץ, ואם בחיר"ק ישוב ציר"י, ואם בציר"י סגו"ל, ואם בשב"א ישוב קבוץ שפתים הרי ז'. ועוד באותיות עצמן אם תתן הנקודה באות ה"א ישוב חי"ת, ואם בוי"ו ישוב זי"ן, בכ"ף ישוב בי"ת, ואם בנו"ן ישוב גימ"ל, ואם ברי"ש ישוב דל"ת. ולכך המוסיף נקודה או גורעה מחריב את העולם ומקצץ נטיעות התורה ושרשיה. ואע"פ שנראה שהקמ"ץ והפת"ח הכל דבר אחד ותנועה אחת, אין הדבר כן, אלא שיש הפרש ביניהן במבטא, שהרי תנועת הקמ"ץ גבוהה ועליונה, ותנועת הפת"ח למטה ממנה, כי הקמ"ץ בתיבה יורה על מעלה גדולה ועל דבר שהוא עומד בפני עצמו, אינו נסמך לאחר, כענין ארון שהוא קמו"ץ, ומצינו ארון הברית שהוא בפת"ח, וכן (שמות כג) הנה אנכי שולח מלאך (במדבר כ), וישלח מלאך, שהוא בקמ"ץ, ומלאך הברית הוא בפת"ח, כי הפת"ח נסמך לעולם למה שאחריו, ולא כן הקמ"ץ כי הוא עומד בפני עצמו, ומטעם זה כל אתנחתא וסוף פסוק הוא בקמ"ץ, כי שם עומד לא יסמוך. ומטעם זה בנקוד זה השם לא תמצא פת"ח אלא קמ"ץ, כי המעלה העליונה הגדולה המורה עליונות ושהוא בלתי נסמך לאחר כדבר הנברא, ומפני זה נכתב באל"ף דל"ת כשהוא קדש בקמ"ץ, וכשהוא חול בפת"ח. ומה שכתוב בלוט אל נא אדני, בקמ"ץ, והוא חול, לפי שהוא סוף פסוק. וזהו ההפרש הגדול שיש בתורתנו בין קמ"ץ לפת"ח, כהפרש שיש בין אור לחשך ובין קדש לחול. וכן מצינו שהמחליף פת"ח בקמ"ץ לא ימלט מאחת משתים, או יהרוס הכונה, או יבא לידי כפירה, כי אות ה"א של (בראשית יח) האף תספה, אילו קמצתו היית מהפך כוונתו של אברהם והורס מחשבתו, ואות ה"א של (איוב ח) האל יעות משפט, אילו קמצתו יהיה כפירה. מלבד שאמרו עוד חכמי הדקדוק כי הקמ"ץ הוא נאמר על ענין אמתי ולא כן הפת"ח. ומזה אמר הכתוב (שמואל ב א) ואעמד עליו ואמתתהו, וי"ו של ואעמד תמצאנה בקמ"ץ, אבל וי"ו של ואמתחהו בפת"ח כי מה שאמר ואעמד עליו אמת היה ולא כן ואמתתהו, כי שאול הרג את עצמו. והנה כל זה מחכמת תורתנו האלהית ולשוננו הקדושה, ומטעם זה נמשלו האותיות לגוף והנקודה לנשמה, כי הנקודות מניעות האותיות כמו שהנשמה מניעה את הגוף, כמו שדרשו רבותינו ז"ל בספר הבהיר דמיין נקודתא באתוותא דאורייתא דמשה כנשמתא דחיי בגופא דאינש. וכן אמרו במסכת מגלה ושום שכל זה הנקוד.
[מובא בפירושו לפסוק י"ג] ופירוש ויאמר אדני אם נא מצאתי חן איננו קדש רק הוא כמו רבותי. על כן פתח הנו"ן. ולא נקמץ כמשפטו ובספרים שהוא קמוץ יהיה פירושו נביא השם.
אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:
עריכה[מובא בפירושו לפסוק י"ג] וטעם בעיניך. שדבר מתחלה עם הגדול שבהם ואחר כן עם כולם (...). ויש אומרים כי אברהם בקש רשות מהשכינה. ויש אומרים שהוא מוקדם ומאוחר וכן הוא וישא. וכבר נשא עיניו ועשה כך וכך ואחר כך נראה אליו השם ואמר המכסה אני מאברהם. גם זעקת סדום: