ביאור:מ"ג בראשית ז ה
וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק: עריכה
ויעש נח. זה ביאתו לתיבה:
[מובא בפירושו לפסוק ח'] וטעם "ויעש נח ככל אשר צוהו ה' " (לעיל פסוק ה), אמרו בבראשית רבה (לב ה) זה שיכין לכנוס בהמה וחיה ועוף, כלומר הטהורים, שטרח הוא אחריהם ולקחם אל ביתו.
ויעש נח. כאשר צוהו ובא עם ביתו קרוב אל התיבה:
ויעש נח ככל וגו'. רש"י פירש זו ביאתו לתיבה ע"כ. ואם לזה נתכוון לא היה צריך לומר כי מקרא מלא דבר הכתוב ויבא נח וגו' אל התיבה וגו' וכתיב בעצם היום הזה בא נח: אכן כוונת הכתוב הוא שלקח מכל הבהמה הטהורה ז' ז' ומהעוף הטהור ז' ז' והוא אשר צוהו ה' בסמוך. גם דייק לומר ככל לרמוז על תיבת כל האמור במצות ה'. וערב אמוד לפירוש זה שתמצא שבכל הנכנסים לתיבה לא הזכיר ז' ז' מבהמה הטהורה ולא מעוף השמים אלא ב' ב' ולפי הנראה כי לא קיים מצות ה' שאמר לו ז' ז' לזה בא הכתוב להודיענו כי עשה ככל אשר צוהו ולקח ז' ז' וכו':
ככל אשר צוהו ה'. דברי קבלה הבא למעשה. כמ"ש בכ"מ משמעות צוה:
[מובא בפירושו לפסוק ט"ז] וטעם והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו. כי הבאים אל תוך התיבה היו זכר ונקבה שהכניסם נח בתוכה כן, ולכך אמר כאשר צוה אותו אלהים, כי הוא מצוה עליו שיכניסם לתוכה: ודעת רבי אברהם, כי: ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה (לעיל פסוק ז), לא נכנסו בתוכה, אלא שבאו אליו כלם בעשור לחדש השני, כי ביתו קרוב אל התיבה היה. וטעם מפני מי המבול, מפחד מי המבול. ולשבעת הימים היה מי המבול, ונאספו כלם בתיבה וסגר הפתח והצהר. ואין דבריו נכונים: ויתכן כי: ויעש נח ככל אשר צוהו ה' ונח בן שש מאות שנה, והפסוקים עד: בשנת שש מאות שנה (פסוקים ה ו), אינם מספרים מעשה, אבל: ויעש נח ככל אשר צוהו, יכלול הענין כולו. יאמר, שעשה ככל אשר נצטווה, לא הפיל מכל הענין דבר, עשה התיבה ואסף המאכל, ולקח מן הבהמה והעוף הטהורים שבעה שבעה ביום אשר צוה אותו. וכאשר היה בן שש מאות שנה והמבול ירד על הארץ בא עם ביתו ועם הבהמות הטהורות וכל החי אל התיבה כאשר צוהו אלהים. ואחר כן (מפסוק י והלאה) ספר במעשה: ויהי לשבעת הימים בשנת שש מאות, וגמר הענין:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] וצריך אתה לדעת כי בפרשה של מעלה שבה הודיע הקב"ה לנח שיביא מבול התחיל במדת הדין, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר, וסיים ג"כ במדת הדין, ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה, אבל בפרשה זו שבה רמז לו על הקרבן יתחיל במדת רחמים, ויאמר ה' לנח, וסיים במדת רחמים, ויעש נח ככל אשר צוהו ה', וכל זה להורות כי אין כונת הקרבן כי אם לשם המיוחד יתברך, הוא שדרשו רבותינו ז"ל כל הקרבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אל ולא אלהים ולא אלוה אלא לשם המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק:
[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק כ"ב] ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה. לפי שפרשה זו מתחלת בשם אלהים, שנאמר ויאמר אלהים אל נח קץ כל בשר וגו'. ומדת הדין אמרה כן, ע"כ מסיימת בשם אלהים. אבל פרשה שניה מתחלת ויאמר ה' לנח בא אתה וגו'. ומדת הרחמים אמרה כן בהצלתו של נח ע"כ מסיימת ג"כ בשם של רחמים שנאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. וגם מה שנאמר בזו הפרשה כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר. מדבר ג"כ בהצלה להמתין להם אולי ישובו.