ביאור:מ"ג במדבר לב ג
עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן:
עריכהעטרות ודיבון וגו'. מארץ סיחון ועוג היו:
עטרות וגו' הארץ וגו'. צריך לדעת א' למה הוצרכו לפרט כל העיירות ולא הספיק במאמר הכללי שאמרו הארץ אשר הכה ה' וגו' ששם כלולים כל הארצות ההם, או היה להם לומר כדרך שהזכירם הכתוב בסמוך בב' כללים דכתיב את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד, ב' אומרו הארץ אשר וגו' וכי היו לפניהם ארצות אחרים ששמם כמו כן שהוצרכו לסמן אלו, ואם לומר שה' הכה אותם מי לא ידע בזה: אכן הכוונה היא על זה הדרך כי האנשים האלה השכילו לדבר בסדר שלא יהיה מקום להקשות לשאלתם מה שיש להקשות בענין. א' כיון שהארץ הלזו היא של כללות ישראל מה כוחם לשאול דבר של אחרים. ב' איך יעלה על דעתם שישבו בטח בארץ אשר כבר נכבשה ושאר השבטים יכנסו בסכנת המלחמות העצומות המוכנות להם, וכל אחד מישראל יאמר כדבריכם אדבר גם אני ולא אכניס עצמי בסכנת העמים, וכל זה למה שנוגע לשלילת הרצון ממשה וישראל, לבד מה שיש להתרעם עליהם שבוחרים לשבת חוץ לארץ הקדושה והנבחרת לה': אשר על כן נתחכמו בני גד ובני ראובן במאמר ראשון ונתנו תשובה לג' דברים הנזכרים המריעים שאלתם במה שאמרו עטרות וגו' הארץ אשר הכה ה' וגו', כנגד טענה א' שהארץ היא של כללות ישראל יש במאמר זה תשובה לזה שלא לקחו הארץ בדרך טבע לומר הלא לנו היא אלא ה' הוא שהכה יושביה לפניהם ואין זה אלא נכסי שמים ומנכסי גבוה אנו באים לשאול, גם טענה ב' שאחיהם יכנסו בסכנת מלחמות וכו' סתרוה במאמר זה אשר הכה ה' פירוש בשלמא אם ירושת הארץ היתה בדרך טבע היתה טענה זו טענה אבל כיון שה' הוא המכה את יושבי הארץ לפניהם מה מקום לחשש סכנת מלחמות, וזה לך האות הארץ אשר הכה ה' לפניהם, וזה סימן לכל הארץ דכתיב בפרשת דברים (ג' כ"א) ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני מלכי האמורי כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה, מעתה אין מקום לטענת פחד המלחמה, ונתכוונו גם כן בזה להסיר מיחוש הנופל בשאלתם שיאמרו שלא עשו כן אלא לפחד מלחמת הארץ: גם טענת מאיסת ארץ הקדושה נתנו תשובה במאמר אשר הכה ה' פירוש על דרך מה שכתב רמב"ם בפרק א' מהלכות תרומות וזה לשונו ארץ ישראל האמורה בכל מקום הוא ארץ שכבשה מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל אבל יחיד מישראל או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שנתנה לאברהם אינה נקראת ארץ ישראל עד כאן, וכתב עוד שם בדין ארצות שכבש דוד וזה לשונו ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל שנשאר בה מז' עממין עד כאן, ועיקר דין זה הובא בספרי (סוף פ' עקב) שלמדו דין שאר ארצות מארץ ישראל מפסוק (דברים י"א) כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה ללמד על מקומות שכיבשו חוץ מארץ ישראל שהוא מן המדבר והלבנון וגו' עד הים האחרון וגו', ולמדו שצריך להקדים ארץ ישראל מדכתיב קודם מאמר כל מקום וירשתם גוים גדולים וגו' שלא תהיה ארץ ישראל מטמאה בגילולים ואתם מכבשים חוצה לארץ וכו' עד כאן, הדברים יגידו שזולת טעם הקדימה כל שכבשוה רוב ישראל דין ארץ ישראל יש לה לכל דבר, והוא מאמר בני גד ובני ראובן הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל פירוש ארץ זו קדושת הארץ יש לה לטעם שכבשוה לפני עדת ישראל וכיבוש רבים דינה כארץ ישראל לכל דבריה: ולטענת מה שדייקו בספרי לומר שכיבוש חוץ לארץ קודם כיבוש הארץ אין לו דין ארץ ישראל ואם כן ארץ סיחון ועוג קודם כבישת הארץ היתה, לזה שללו טענה זו במאמר אשר הכה ה' פירוש משונה כיבוש זה לפי שהיה במאמר ה' כי הוא אמר אל משה על ארץ סיחון ואת ארצו החל רש כאמור בפרשת דברים (ב'), וגם על ארץ עוג (שם ג') אמר ה' שם בידך נתתי אותו ואת ארצו ואת כל עמו ועשית לו וגו', מעתה ה' הסכים על הקדימה, ויש גם כן טעם בדבר שלא היו לפניהם ב' כבישות אחד של הארץ ואחד של חוץ לארץ והקדימו של חוץ לארץ כדרך שעשה דוד שלקח ארם צובה קודם שהוריש היבוסי כאמור שם לומר למה הנחתם מלכבוש ארץ ישראל קודם, ואדרבה כבישת ארץ סיחון ועוג היתה צורך כיבוש הארץ כדי שיעברו דרך שם לכובשה, וכבר שלחו לו דברי שלום לתת להם מעבר דרך ארצו ולא אבה, מעתה אין תרעומת נגד שאלתם מה' ומישראל: ובזה יש טעם נכון למה הוצרכו להזכיר פרטי שמות הארץ, כי למה שנתכוונו במאמר אשר הכה ה' לומר שלא באו לשאול אלא מנכסי גבוה אמרו כי כל פרטי המדינות כלם לא כבשום דרך טבע אלא ה' הכה אותם לפניהם, בין למה שבאו להחזיקם בחזקת קדושת הארץ דקדקו להזכיר כל השמות לומר שכל אחת מהם ישנה בקדושת הארץ ומדינה אחרת זולת אלו אינה בכלל, והיוצא מזה כל עיר שבעבר הירדן זולת אלו אין להם דין ארץ ישראל לפי שאינה כיבוש רבים:
עטרות ודיבון. כל אחת מהן לבדה היא ארץ מקנה.
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] גם יתישב למה אמרו ב' גבולים נגדיים, א' עד אשר אם הביאונום וגו,' וב' עד התנחל, והגם שהא' אמרו לענין נחלץ חושים והב' לענין השבתם לארצם, עם כל זה מפסוק ראשון משמע שלא חייבו עצמן אלא עד הביאם למקומן ולא עד התנחל, ולדברינו עלה על נכון, ואמר להם משה בנו לכם ערים לטפכם, דקדק לומר לכם, פירוש למה שברצונכם שהוא לבנות ערי מבצר, וכן היה דכתיב ויבנו את דיבון ואת עטרות וגו' שאלו הם ערי המבצר שהם העיירות הגדולות שהזכירו בשאלתם, ותמצא שלא חזרו לבתיהם עד אחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע הם מפרטים" וכו' (בפיסקה "ולטענת מה שדייקו")]
עטרות ודיבון. מארץ סיחון מלך האמורי היו, ויש מהן מקומות של ע"ז שהאמוריים עובדין שם, והם נבו ובעל מעון, וכענין שכתוב (ישעיה מו) כרע בל קרס נבו. ותרגם אונקלוס הפסוק הזה מכללתא ומלבשתא וכומרין ובי נמרי ובי חושבנא ובעיל דיבון וסיען ובי קבורא דמשה ובעון. הזכיר בקצתם לשון בי כי כן לשון רז"ל בתלמוד שקורין כן המקומות של ע"ז, כגון בי נצרפי בי אבידן בי דודבי עבדא דבי נורא. ובני ראובן כשבנו את אלו קראו אותן בשמות אחרים, וזהו שכתוב (להלן לח) מוסבות שם, כי שנו את שמם להקרא בשם אחר למען לא יזכר שם ע"ז. ולכך אמרו רז"ל בברכות לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון, הזכיר הכתוב הזה לפי שיש בהן שמות של ע"ז, שלא תאמר כיון שהתרגום הוא פירוש הכתוב אין לנו לתרגם הפסוק הזה כי יש בו זכרון ע"ז, ועל כן באו החכמים לומר שאף בפסוק הזה ראוי להזכירו שלא להקל בו: וצריך שתתבונן כי עוד יש בבנין ערים אלו ובשמותן ענין נסתר, והכתוב הזה יבאר בתחתונים וירמוז בעליונים בשמות הבנין העליון, ותמצא בפסוק זה תשעה שמות כנגד תשעה ויאמר שבבראשית, כי העשירי אין לו להזכירו כי הוא אין, ועל כן הוצרכו לומר בראשית נמי מאמר הוא. ובפסוק זה יש בו התעוררות אל אצילות המאמרות שבהן נברא העולם שהן נחלקות לשלש שלש, וזהו סוד המשנה סדר תקיעות שלש של שלש שלש. ומה שהביאו לנו חכמי האמת ראיה מפסוק זה שישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, הכונה לשלש הכתוב ולקרותו שלש פעמים להתבונן באותן שלש מעלות שבבנין הנחלקות לשלש שלש, ואפילו עטרות ודיבון, לבאר כי אפילו פסוק המורה על שמות הערים ואין בו צורך גדול כל כך לפי העולה בתחלת המחשבה, תמצא בו ענין גדול ועקר שהכל תלוי בו, לפי שכל התורה כלה קשר אחד ובנין אחד, ואין הפרש בין פרשת אלופי עשו ובין עטרות ודיבון והדומה להם ובין עשרת הדברות, כי הכל מעיקר אחד וממוצא אחד, ומימיו מן המקדש המה יוצאים וכלן נתנו מרועה אחד. וזהו באור הכתוב עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון. עטרות עטרת כתיב. ודיבון הוא הנהר היוצא מעדן שאינו פוסק, לשון (תהלים עח) הכה צור ויזובו מים, ויש בו רמז לשבעים ושתים שמות, ודיבן כתיב. ויעזר הוא ההוד, שכן כתיב (שם עט) עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך, וכתיב (שם קמה) הדר כבוד הודך, והוא שוק שמאל, ולכך יצטרך האדם עזר ממנו ונמרה זה הנצח, והוא נוטריקון ימין ה' רוממה, והוא שוק ימין, על שם שנאמר (שם טז) נעימות בימינך נצח, וחשבון זה יעקב, הוא שכתוב (ישעיה מט) ישראל אשר בך אתפאר, והוא שם יהו"ה במספר חשבו"ן. ואלעלה זה יצחק, שהוא עולה תמימה, וזהו לשון ואלעלה עולה לאל, ולרמוז על מדתו נכתב בה"א כי בפרשה זו בעצמה נכתב אלעלא באל"ף, וכן נרמז במקום אחר ישחק בשי"ן, לרמוז על מדתו שהוא האש הגדולה. ושבם זה אברהם, והוא נוטריקון אברם סבא. ונבו זה הבינה. ובעון זה החכמה, והפך אותיותיו נובע, ובעון כתיב מלשון מקור נובע, ועוד מלשון מעון מעונה, שהוא רמז אל החכמה, ומזה תמצא במקום אחר בפרשה זו עצמה שחזר וקראה מעון, הוא שכתוב ואת נבו ואת בעל מעון. והא לך כי שמות אלו מורים על ענינים גדולים עקריים, נראים מקריים בתחלת העיון: והוצרך הכתוב לרמוז האצילות בשמות הערים האלה שהם חלק סיחון ועוג ללמדנו שהיו עובדים ע"ז בקצוץ נטיעות, כדור הפלגה שאמרו (בראשית יד) ונעשה לנו שם, והם היו תולדותיו של קין, וכנה הכח שהחטיא לאדם בקצוץ נטיעות, ולכך בני גד ובני ראובן כאשר ידעו זה הסבו שמות הערים לשמות אחרים ורצו להתישב בהם ולעבוד שם הקב"ה וליחד אותו תחת הקצוץ שהיו הם מקצצין, וז"ש אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, כלומר כיון שתכלית הכוונה בבאי הארץ היא העבודה והיחוד גם בכאן נוכל ליחד את השם, ואם נעבור את הירדן יבאו עמים מן הקצוות לשמע הארץ שהיא ארץ מקנה וירצו להבנות בה ויחזרו לעבוד שם ע"ז בקצוץ נטיעות כמנהג שהיה שם בתחלה, ולכך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, נהיה סבה לבטל ע"ז וליחד השם יתברך: