ביאור:מ"ג במדבר כג ה
וַיָּשֶׂם יְקֹוָק דָּבָר בְּפִי בִלְעָם
עריכהוטעם וישם ה' דבר בפי בלעם. יש מפרשים כי לא ידע בלעם בדברים, אך השם מלא אותו דברים ואמר לו שוב אל בלק וכה תדבר כי יצאו הדברים מפיך. ואולי כן דעת רבותינו שאמרו (תנחומא בלק יב) עיקם את פיו ופיקמו כאדם שקובע מסמר בלוח, ר' אליעזר אומר מלאך היה מדבר, ר' יהושע אומר וכו': ואינו נכון בעיני, בעבור אמרו (להלן כד ד) שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה, אבל טעם "וישם" הלמוד, שלמדו הדברים שיגרוס אותם בפיו ולא ישכח ולא יפיל מהם דבר, כטעם ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט), וכן כי על פי אבשלום היתה שומה (ש"ב יג לב):
[מובא בפירושו לפסוק ז'] וישא משלו וגו'. פירוש כשראה שלא ציוהו ה' שלא לדבר גם לא אמר לו הדברים שיאמר חשב שנתנה לו רשות, ולזה נשא משלו פירוש לומר דבריו שהיה חפץ ונתעקם פיו ולשונו לדבר דברים אחרים, והוא אומרו ויאמר פירוש יצתה ממנו אמירה אחרת האמורה בענין. עוד ירצה על זה הדרך שנשא המשל שהיה מוכן אצלו לומר והסיעו ואמר המאמר האמור בענין. עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (מ"ר) שאמרו וזה לשונם מן ארם מן הרמים הייתי והורידני בלק לבאר שחת וכו' עד כאן, ולזה אמר וישא פירוש הרים קולו במשל שלו שנעשה למשל ולשנינה שהיה מן הרמים וירד כבודו: עוד יתבאר על פי מה שאמרו ז"ל בענין פרטי הדרגות הנבואה, וכמו שכתבתי קצת מהם בפרשת בהעלתך, (יב ו') כי יש נביא שימעט כחו לקבל דברי נבואה ביושר עד שיהיו בדרך קל שיתלבשו בדברי משלים כפי אשר יוכל שאת, וזה אפילו לנביאי ישראל ומזה נשער לבלעם שצריך משל לנבואתו, לזה אמר וישא משלו, ודקדק לומר וישא שהנבואה היא כמשא לרוב ההרגש אשר תעשה ולזה תקרא משא:
וישם ה' דבר בפי וגו'. מקרא זה כבר קשטוהו ראשונים בפירושם ודרשותם, ומקום הניחו לנו בו. ונראה כי לפי שרצה ה' לגלות עתידות ודברים נפלאים מהטובות אשר יגיעו לישראל, ורצה שיתגלו על ידי בלעם נביא האומות לפרסם מעלת עם קדושו לפני כל האומות (ואמר) [ואשר] תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים וכליון האומות על ידי ישראל לבסוף, וידעו האומות מפי נביאם הדברים ככתבם להרבה תועליות הנמשכות לישראל נגלים ונסתרים, ולפי שאדם זה הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות, גם הדברים מצד עצמן דברי קודש הם ולא יחנו בגוי טמא, לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה לבל תעבור במבוי מטונף ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו ובין פי חזיר, והוא מאמר וישם ה' דבר אחד בפי בלעם הציע כח אחד שיכול להתמצע בין שניהם ובזה נעשה פי בלעם גבול בפני עצמו והדבר מפסיק לגבול כח המדבר והדיבור, ואז כה תדבר רוח הקודש היא תדבר, ורז"ל בזוהר (ח"ג רי:) אמרו כי תיבת כה תרמוז לבחינה קדושה והמשכיל יבין: ואם תאמר איך תהיה ההבדלה בדבר כזה, צא ולמד אשר יבדיל ה' בין המימות הרבים והעצומים כשיעור מלא נימא (חגיגה טו.) . וצא ולמד מבארה של מרים מים תוך מים (שבת לה.) והללו עומדים בפני עצמן והללו בפני עצמן:
[מובא בפירושו לפרק כ"ב פסוק ל"ה] ואפס את הדבר וגו' אותו תדבר וגו'. כאן התנה עליו תנאי אחר מה שלא אמר לו ברשיון ראשון, והוא שברשיון ראשון אסר עליו המעשה דכתיב (לעיל כ') אך את הדבר וגו' אותו תעשה ומזה חשב הרשע מחשבות להרע כי כחו היה במעשה ובדבור, במעשה בכשפיו וקסמיו, גם בעינו הרעה וכמאמרם ז"ל (זוח"ג רב:) בפסוק וישא עיניו וירא את ישראל וגו' שרצה להביט בהם בעין הרע עד שבא הקב"ה וכיסה אותם בצלו דכתיב (כד ב) ותהי עליו רוח ה', ודרשו ז"ל (זוח"א ריא.) עליו על ישראל שלא תשלוט בהם עינו הרעה, ובדיבור לקללם, וכוונת עליון במאמר אותו תעשה נתכוון לאסור עליו גם הדיבור אשר יצא ממנו מעשה, ולא כן הבין הוא לצד תכונתו הרעה, לזה בא מאמר ה' פעם ב' וסתר לועו ואמר לו בפירוש הדיבור דכתיב אותו תדבר, ובזה כלל איסור עצה רעה כנגד ישראל אשר לא כן עשה הרשע בכל פרטי האזהרה, ועיין מאמר רז"ל (מ"ר כאן) בפסוק וישם ה' דבר בפי בלעם שדרשו שנתן בפיו טס של ברזל כשהיה רוצה לדבר רעה היה חונקו, גם מצינו לו שדבר עצה רעה שגרם בה שנפלו מישראל כ"ד אלף, גם בפרט המעשה שנטה עליו לבל יביט בהם בעינו הרעה מצינו שעבר על זה כנזכר לולי ה' שהיה לנו, ומעתה מצאתי טעם למעשה ישראל שהרגוהו כי כפי הדין נתחייב מיתה כי ה' הזהירו בין על המעשה בין על הדיבור בפירוש כנזכר ואזהרת בני נח זו היא מיתתן (סנהדרין נז.):
וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר:
עריכהשוב אל בלק. אמר שוב אל בלק חייבו שיאמר הדברים שהוא עתיד לומר לפני בלק להקהות שיניו:
וכה תדבר. אמור לו מה שאמרתי לאברהם כה יהיה זרעך וא"כ אין לכלותם כיון שגזרתי עליהם להרבותם: