ביאור:מ"ג במדבר יא כ
עַד חֹדֶשׁ יָמִים
עריכהחדש ימים. פירשתיו שישוב ערך הלבנה באורה כאשר היתה וכן שנתים ימים.
לא יום אחד וגו'. למה נאמר כל הפרטות הללו שכל אלו עולין כל הימים שנצטוו ישראל [לשבות]. יום ויומים הרי ג' וחמשה הרי שמונה ועשרה הרי י"ח ועשרים יום הרי ל"ח וחדש ימים מכ"ט יום הרי ס"ז יום וכמנין זה יש שבתות וימים טובים בשנה הרי חמשים שבתות יש בשנת הלבנה שעולה שנ"ד ימים וד' מפסח וב' ימים משבועות וב' ימים מר"ה וא' של יום הכפורים הרי נ"ט וד' מסוכות הרי ס"ג וד' שבתות מחדש העבור הרי ס"ז, ה"ט דקאמר כלהו רחמנא כל אותן הימים (שיאכל הימים) שיאכלו הבשר לא יהיה להם שום מום ולי נראה לפרש לא יום לא יהיה לכם אכילה ביום הכפורים ולא בשני ימים של שבועות שהוא יום שמחה לפני אי נמי בשני ימים של ר"ה שהם ימי זכרון לפני ולא בחמשה ימים שבין יום הכפורים לסוכות ויום סוכות בכלל שהם ימי שמחה לישראל על שנתכפרו עונותיהם ולא בעשרת ימי תשובה ולא בעשרים יום הרי כ"א יום שלא יהיה להם בכ"א יום שישראל גומרין בהן את ההלל בגולה שהם ימי שמחה לישראל ולכך כתיב יום ולא כתיב ימים כמו באחריתי: עד חדש ימים. כלו' אותה אכילה תהיה כמו חדש שנחרב בו הבית בראשונ' ובשניי' ואם נדונו בשריפה י"ל שרמז להם שידונו בשריפה כמו הבית שנאמר ויצת אש בציון וע"כ צ"ל כן דליכא למימר שיאכלו מן הבשר חדש שלם דהא כתיב הבשר עודנו בין שניהם וגו':
[מובא בפירושו לפסוק י"ט] לא יום אחד וגו'. טעם אורכן של דברים, והכוונה בהם, לפי מה שפירשנו במאמר ואכלתם בשר כי מצות מלך הוא לחייבם לאכול, ולצד שיש לך אדם שתשלים תאותו באכילת בשר ביום אחד, ויש בב', ויש בה', ויש בי', ויש בעשרים, ויאמר האדם הנה השלמתי תאותי ולא יאכל עוד, לזה בא דבר מלך להמשלים תאותו ביום אחד כתב אזהרה לא יום אחד, ולהמשלים תאותו בב' באה עליו האזהרה ולא יומים, וכן כולם, והגביל להם ל' יום בחיוב האכילה כדי שימאסוהו והיה לזרא בטבע אנושי תמורת התאוה בו, ומעתה כל המבטל מאכילתו יום א' הרי זה עבר על לאו ובטל מצות עשה:
עד חדש ימים, עד שוב הקף הלבנה למקומו כשהיה.
[מובא בפירושו לפרק י"ב פסוק י"ד] וענין זה של מרים נקרא אצל רז"ל נזיפה, ושלשה נזיפות הן, יש נזיפה שהיא יום אחד, ויש נזיפה שהיא שבעה, ויש שהיא שלשים יום. מי שפוקר בתלמיד חכם שמדבר בו או עושה דבר כדי לצערו ולהקניטו, והוא יודע באותו תלמיד חכם דנקיט ליה בלביה צריך לנהוג בעצמו נזיפה יום אחד, ואינו צריך היתר אחר שאין דבר זה אלא להפיס דעתו של תלמיד חכם, ויום אחד זה צריך שיהיה כלו שלם ואין אומרים בו מקצת היום ככולו. מי שמדבר בנביא או באחד מן החכמים הגדולים צריך שינהוג נזיפה שבעת ימים, ולמדנו זה ממרים שדברה בנביא, והצריכה תורה שתנהוג נזיפה שבעה, ואין אומרים בשבעה ימים אלו מקצת היום ככולו. מי שמדבר בנשיא צריך לנהוג נזיפה שלשים יום, ואין אומרים בו מקצת היום ככולו, וסימנך לשלשה מיני נזיפה הללו, האבן האז"ל, ואמרו בירושלמי אין נזיפה פחותה משבעה שנאמר תסגר שבעת ימים, ואין נדוי פחות משלשים יום שנאמר (במדבר יא) עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם:
עד חדש ימים. זו בכשרים שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה וברשעים הוא אומר הבשר עודנו בין שניהם כך הוא שנויה בספרי אבל במכילתא שנויה חילוף הרשעים אוכלין ומצטערין שלשים יום והכשרים הבשר עודנו בין שניהם:
ועל דרך הפשט כן היה, כי ביום הראשון הוכו מכה רבה ומתו העם המתאוים תחלה, הם האספסוף אשר בקרבו. גם בני ישראל הנזכרים תחלה שאמרו (פסוק ד) מי יאכילנו בשר, ושאר כל העם אשר בכו אחרי כן למשפחותם איש פתח אהלו (פסוק י) אכלו ממנו חדש ימים, והיה להם לזרא וזרקו החמרים אשר נשארו להם ממנו. וכן אמר המזמור (תהלים עח כז-לא) וימטר עליהם כעפר שאר וגו' ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם, לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם ואף אלהים עלה וגו', כי קצתם אכלו וישבעו מאד, ובעלי התאוה לא נפרדו מתאותם כלל כי בעוד אכלם בפיהם עלה בהם אף ה':
[מובא בפירושו לפסוק ל"ג] הבשר. פשט. כלומר אחר שהספיק הבשר לבלוע כדי שלא יאמרו לא נגעם אלא לפי שלא היה בידו יכולת למשאלותם. ואיתמר במדרש תהלים גבי ויהרוג במשמניהם כלו' השמנים והבריאים שאותן שאלו שלא כהוגן מתוך כרס מלאה אבל כחושין היו יכולין לומר ששואלין כדי להבריא עצמן ואיתמר בפ"ב דכתובות כתיב הבשר עודנו בין שניהם וכתיב עד חדש ימים הא כיצד בינונים נדונין לאלתר רשעים מצטערין והולכים עד שלשים ימים:
[מובא בפירושו לפסוק ל"ג] ויך ה' בעם. במתאוים מהם ששאלו הבשר לנסות, ולקו בנסיונם. כי לא אמר "ואכלו חדש ימים" (פסוק כא) אלא על הבוכים בלתי מתאוים, שאמרו "למה זה יצאנו ממצרים" (פסוק כ) והם בכו בחלייהם, כאמרו "והיה לכם לזרא" (שם).
עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא
עריכהעד אשר יצא מאפכם. כתרגומו די תקוצון ביה יהא דומה לכם כאילו אכלתם ממנו יותר מדאי עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף: והיה לכם לזרא. (ספרי) שתהיו מרחקין אותו יותר ממה שקרבתם ובדברי ר' משה הדרשן ראיתי שיש לשון שקורין לחרב זרא:
[מובא בפירושו לפסוק י"ט] וטעם "עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא." (פסוק כ') שיתן להם בשר הרבה ויאכלו ממנו כל החדש לרוב מאד, עד שיקוצו בו ויהיה להם כדבר נתעב וזר שאיננו נאכל:
עד אשר יצא מאפכם. כתרגום:
וטעם מאפכם. כי הריח באף ויצא הריח ממנו ולא ימצא: וטעם לזרא. הוא דבר זר נתעב לתולדת שלא הרגיל אדם בו:
[מובא בפירושו לפסוק ל"ג] ויך ה' בעם. במתאוים מהם ששאלו הבשר לנסות, ולקו בנסיונם. כי לא אמר "ואכלו חדש ימים" (פסוק כא) אלא על הבוכים בלתי מתאוים, שאמרו "למה זה יצאנו ממצרים" (פסוק כ) והם בכו בחלייהם, כאמרו "והיה לכם לזרא" (שם).
לזרא. באל"ף תחת ה"א כמו קראן לי מרא כי אותיות אהו"י מתחלפין.
עד אשר יצא מאפכם, פירושו עד אשר יצא הריח כי הריח באף. והיה לכם, הבשר תאוה, לזרא, כי ישוב לכם חשק התאוה למאוס גדול, כענין שכתוב באחות אמנון (שמואל ב יג) כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה, ומזה נכתבה מלת לזרא באל"ף להפלגת המאוס, כי כל תיבה שצריכה להכתב בה"א ונכתבה באל"ף הכוונה להפליג הדבר. וכמוהו (רות א) קראן לי מרא, שהיה משפטו בה"א, ובאורו לא תקראו לי מרה כשאר כל אשה מרה אבל קראן לי מרא להפליג המרירות, וזהו כי המר שדי לי מאד, וכמהו (דניאל יא) ויצא בחמא גדולה להשמיד ולהחרים רבים, שנכתבה בחמא באל"ף להגדיל החמה, וזהו שאמר גדולה, וכן בכאן מלת לזרא להגדיל המאוס, (...)
והיה לכם לזרא. שתאכלו ממנו עד שיוליד בהם מותר מחליא, כמו שהעיד באמרו "ובחורי ישראל הכריע" (תהלים עח, לא).
[מובא בפירושו לפסוק י"ט] לא יום אחד וגו'. טעם אורכן של דברים, והכוונה בהם, לפי מה שפירשנו במאמר ואכלתם בשר כי מצות מלך הוא לחייבם לאכול, ולצד שיש לך אדם שתשלים תאותו באכילת בשר ביום אחד, ויש בב', ויש בה', ויש בי', ויש בעשרים, ויאמר האדם הנה השלמתי תאותי ולא יאכל עוד, לזה בא דבר מלך להמשלים תאותו ביום אחד כתב אזהרה לא יום אחד, ולהמשלים תאותו בב' באה עליו האזהרה ולא יומים, וכן כולם, והגביל להם ל' יום בחיוב האכילה כדי שימאסוהו והיה לזרא בטבע אנושי תמורת התאוה בו, ומעתה כל המבטל מאכילתו יום א' הרי זה עבר על לאו ובטל מצות עשה:
עד אשר יצא מאפכם, פירושו עד אשר יצא הריח כי הריח באף. והיה לכם, הבשר תאוה, לזרא, כי ישוב לכם חשק התאוה למאוס גדול, כענין שכתוב באחות אמנון (שמואל ב יג) כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה, ומזה נכתבה מלת לזרא באל"ף להפלגת המאוס, כי כל תיבה שצריכה להכתב בה"א ונכתבה באל"ף הכוונה להפליג הדבר. וכמוהו (רות א) קראן לי מרא, שהיה משפטו בה"א, ובאורו לא תקראו לי מרה כשאר כל אשה מרה אבל קראן לי מרא להפליג המרירות, וזהו כי המר שדי לי מאד, וכמהו (דניאל יא) ויצא בחמא גדולה להשמיד ולהחרים רבים, שנכתבה בחמא באל"ף להגדיל החמה, וזהו שאמר גדולה, וכן בכאן מלת לזרא להגדיל המאוס, זהו שאמר עד אשר יצא מאפכם. וכן יקרה לכל הנמשכים אחר תאוות העולם הזה מתאוננים ובוכים על אשר לא השיגו אות נפשם והם מגנים הענינים השכליים ונותנין בהם דופי, וסוף שיצאו התאוות מאפם עד רדתם לשאול. וכן אמר שלמה ע"ה והמשיל תאוות העולם המתוקים בראשונה לנפת, הוא שאמר (משלי ה) נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה, ובאר מה יארע בסופו, הוא שאמר ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] והנכון אצלי, כי כאשר יעשה השם אותות ומופתים לישראל חסד הם מאתו, וכולן לטוב להם כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, זולתי כאשר יצא הקצף על עוברי רצונו שיעשה עמהם באף ובמדת הדין לרעה גמורה. והנה אין בנסים רק טובה גמורה שלימה ברחמים או נקמה במדת הדין. אבל עתה כשאמר לו שיתן להם שאלתם ויאכלו בשר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, ידע משה רבינו שלא יהיה אות מאת השם לבראות להם בשר כאשר נתן להם דגן שמים, כענין שיאמרו חכמים (סנהדרין נט:) אין דבר טמא יורד מן השמים. ועוד כי כל הנסים יודיעם למשה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), הנני עומד לפניך שם על הצור (שם יז ו), אבל בכאן שאמר לו ואל העם תאמר התקדשו למחר (פסוק יח), ולא הודיעו, הבין משה שלא יהיה זה בנס מאתו יתברך. ועל כן שאל בתמיה מה יעשה להם כדרך כל הארץ, אם ישחט להם צאן ובקר מכל סביבותיהם לא יספיק להם, ואם יאסף להם כל דגי הים אשר במקום ההוא הקרוב להם לא יספיק להם. והשם השיבו, כי אין יד השם קצרה לתת להם שאלתם גם בדרך המקרים. וזה טעם היקרך דברי אם לא:
יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְקֹוָק אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם
עריכהאת ה' אשר בקרבכם. אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו:
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך כי בכיתם באזני ה' לאמר פירוש טעם הבכי שהשמעתם לאזני ה' הוא מי יאכילנו בשר זה היה בגדר המאמר, אבל רוח הקודש בוחן לבותם יודע כי חפצם בתכלית הדברים הוא כי יותר טוב להם מצרים, כי בוחרים ארץ מצרים משבת בשכונת השכינה, ולזה חרה אף ה' בהם ואמר הזמינו עצמיכם לפורענות, ובזה תמצא נחת רוח במאמר ה' שאמר לבסוף יען מאסתם את ה' אשר בקרבכם וגו' ולא מצינו שהוזכר זה בדבריהם, ולפי מה שפירשנו יתיישב על נכון, גם ידוייק אומרו מאסתם את ה' ביתרון תיבת את, כי נתכוון לומר שמאסו להיות עם ה' השוכן אתם וחושקים בארץ מצרים:
וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם:
עריכהלמה זה יצאנו ממצרים. שהיו לנו שם מיני מאכל רבים לא מן בלבד.
למה זה יצאנו ממצרים. שאמרתם זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים. ולפי שאתם כפויי טובה תלקו. ואלו הייתם מתאוים בשר ולא נתרעמתם על יציאת מצרים לא הייתם לוקים כל כך כמו בשאר תלונות שיש מהם שלא לקו:
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך כי בכיתם באזני ה' לאמר פירוש טעם הבכי שהשמעתם לאזני ה' הוא מי יאכילנו בשר זה היה בגדר המאמר, אבל רוח הקודש בוחן לבותם יודע כי חפצם בתכלית הדברים הוא כי יותר טוב להם מצרים, כי בוחרים ארץ מצרים משבת בשכונת השכינה, ולזה חרה אף ה' בהם ואמר הזמינו עצמיכם לפורענות, ובזה תמצא נחת רוח במאמר ה' שאמר לבסוף יען מאסתם את ה' אשר בקרבכם וגו' ולא מצינו שהוזכר זה בדבריהם, ולפי מה שפירשנו יתיישב על נכון, גם ידוייק אומרו מאסתם את ה' ביתרון תיבת את, כי נתכוון לומר שמאסו להיות עם ה' השוכן אתם וחושקים בארץ מצרים: