ביאור:מ"ג במדבר א ג
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵלעריכה
כל יצא צבא. מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים:
כל יוצא צבא בישראל. מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה. שאו את ראש כל עדת בני ישראל, כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דדין, לשון רש"י. ואפשר שיהיה הטעם בזה, בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים, וכמו שאמרו (אבות ה כא) בן עשרים לרדוף: אבל יתכן שיהיה פירוש "כל יוצא צבא", כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם. כי כל אסיפת עם תקרא "צבא", וכן לצבא צבא בעבודת אהל מועד (להלן ח כד), ישוב מצבא העבודה (שם פסוק כה), במראות הצובאות אשר צבאו (שמות לח ח), וכן צבא השמים (מ"א כב יט), וכל צבאם צויתי (ישעיה מה יב). ולכך יפרש באנשי המלחמה, מצבא המלחמה (להלן לא יד), והתיחשם בצבא במלחמה (דהי"א ז מ). ואמר כאן "כל יוצא צבא", כדרך כל יוצאי שער עירו (בראשית לד כד). ואמר לצבאותם, שהם צבאות רבות, כי כל שבט ושבט צבא גדול:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] שאו את ראש כל עדת. לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן כדכתיב בפרשת בהעלותך וכתיב שם נוסעים אנחנו אל המקום וגו' ולכך צוה הקב"ה בתחלת חודש זה למנותן:
מבן עשרים שנה ומעלה. לפי שאינו חזק כל כך למלחמה אלא מבן עשרים, וכמו שאמרו רז"ל בן עשרים לרדוף. כל יוצא צבא. כל הראוי לצאת בצבא. בישראל, להוציא ערב רב:
מבן עשרים שנה ומעלה וגו'. אם מספר זה היה בעבור השראת השכינה למה אמר כל יוצא צבא. מה ענין יוצא צבא להשראת השכינה, ולפי מה שפירשתי למעלה שהיה צורך מספר זה לידע אם יש שם כ"ב אלף לכל מחנה שכינה מן כ"ח מחנות כדי שיהיו דוגמת צבאות של מעלה שפיר קאמר כל יוצא צבא והוא הראוי להיות כאחד מצבא המרום, כדאיתא במדרש (שמו"ר טו ו) שישראל נקראו צבאות שנאמר (שמות יב מא) יצאו כל צבאות ה' כדרך שהמלאכים נקראו צבאות שנאמר (ישיעה לז טז) ה' צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים. ופשוטו הוא שיוצא צבא היינו למלחמה. כי אילו לא חטאו במרגלים היו נכנסין לארץ מיד, ואע"פ שלפעמים יש בן חיל בפחות מך' שנה מ"מ לא בגבורת איש יחפוץ ה', כי אם בזכותא תליא מילתא, וכל בן ך' מצד היותו בר עונשין בב"ד של מעלה אז ביותר הוא מדקדק במעשיו ומסתמא יש לו אז יותר זכיות שיגינו בעדו במלחמה, שהרי הכהן מכריז מי האיש הירא מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו וכל פחות מבן ך' מסתמא אינו מדקדק כל כך במעשיו ואין לו כל כך זכיות שיכריעו על חובותיו.
בישראל. להוציא ערב רב:
תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָםעריכה
תפקדו אותם. ענין "פקידה" זכרון והשגחה על דבר, כלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא א), והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהן איש על דעתי, וגם "פקדון" מפני ששמירתו והשגחתו עליו. וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר "תפקדו אותם", לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם:
תפקדו אותם חזר לומר כן ולא הספיק במה שקדם לומר שאו את ראש וגו'. להעירך בכוונת אומרו שאו שיכוין על פי דבריהם ז"ל (ילקוט כאן) שאמרו שנתקנאו או"ה בישראל מה ראו להתקרב וכו' אמר להם הקדוש ברוך הוא הביאו לי ספר איקונין שלכם ונמצא כל אחד אינו יודע מאיזו משפחה הוא עד כאן. הרי כי יקפיד ה' על היחוס ויושפל כל החסר ספר איקונין, לזה כשבא ה' לצוות לפקוד בני ישראל קדם לומר שאו לשון נשיאות ורוממות למצוא לכל א' ספר איקונין מה שאין כן באו"ה, ואחר כך ביאר מה היא המעלה מבן עשרים שנה וגו' תפקדו אותם, ומעתה צריכה לגופה:
תפקדו אותם. לא אמר תספרו אותם כי לא היו ישראל נמנין לגלגלותם, אבל הזכיר לשון פקידה שהוא ענין השגחה, כלומר שישגיחו עליהם, לידע כמה הם, וההשגחה הזו על ידי חצאי השקלים.
לצבאותם. כי היו צבאות רבות ויש לכל שבט ושבט צבא גדול:
ואמר בדוד מספר מפקד העם (ש"ב כד ט), כי ידע מספרם בפקידת הכופר, כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל יב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ואם אולי טעה דוד, למה לא עשה יואב שקלים, והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל (דהי"א כא ג), ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא. אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב, והוא מאמר יואב (ש"ב כד ג) ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים וגו' ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה: וראיתי במדבר סיני רבה (ב יז), ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אמר, כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן נמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ, שלא לצורך בימי דוד: ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל, רצוני לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש, כי לא נזכר במנינו "מבן עשרים שנה ומעלה", אבל אמר לכו ספרו את ישראל וגו' ואדעה את מספרם (דה"י א כא ב), וזה היה ענשו, כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים. ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו, כי חשב במה שאמר "ולא יהיה בהם נגף" שהוא בשקלים שהם כופר להם, אבל יואב נתן לבו וחשש לדבר: והכתוב מעורר לבי בזה, במה שאמר (שם כז כג כד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל, היה נראה שמנין יואב היה למטה מבן עשרים, והוא היה הקצף, שאין ה' חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין, שהוא ירבם ככוכבי השמים כאשר אמר (בראשית טו ה) אם תוכל לספור אותם: והכתוב שאמר במנין ההוא (דה"י א כא ה) ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב, אין ענינו שהיו כולם יוצא צבא בישראל, אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקים למלחמה, הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו. וזה ענין הגון מאד: ועל דעת מדרש אגדה (ברכות סב:) שהיה שם מנין ממש, טעו כלם. ולכך אמר (ש"ב כד א) לך מנה את ישראל, וכתיב (שם פסוק י) אחרי כן ספר את העם, כי בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל, כי טעם "במספר שמות" יגידו כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר:
ובמדרש תפקדו אותם לצבאותם זהו שאמר הכתוב (ישעיה מג) מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, אמר לו הקב"ה ליעקב יקר אתה בעיני שקבעתי איקונין שלך בכסא כבודי, ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומרים (תהלים קו) ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. יקר אתה בעיני שלכל אומה לא נתתי להם מנין ולך נתתי מנין, משל למלך שהיו לו גרנות הרבה והיו כולן מלאין תבן וקשין ולא היה מדקדק במנינן, היתה לו גורן אחת מלאה חטין, אמר לבן ביתו מנה לי כמה כורין יש בו כמה מודיאות יש בו, המלך זה הקב"ה, הגורן אלו ישראל שנאמר (ישעיה כא) מדושתי ובן גרני, התבואה זה עם קדשו שנאמר (ירמיה ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, בן ביתו זה משה שנאמר (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא, כך העכו"ם נמשלים לתבן וקש שנאמר (איוב כא) יהיו כתבן לפני רוח וכמוץ גנבתו סופה, וכתיב (עובדיה א) ובית עשו לקש, אבל ישראל חטים ברורים הם צדיקים הם שנאמר (ישעיה ס) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, לפיכך הוא מדקדק במנין כלם:
[מובא בפירושו לשמות פרק ל' פסוק י"ב] ונתנו איש כופר נפשו. בפר' תרומה נזכרו ג' תרומות ובכולם הזכיר לשון קיחה, ובפר' זו הזכיר בכולם לשון נתינה, ומהו זה שארז"ל (מנחות כט. תוספות ד"ה שלשה) שמשה נתקשה בשקלים אלו מהו הקישוי. נ"ל כי לשון לקיחה משמע שיקח מכל אחד בעל כרחו והיה משה מתקשה בדבר להכריח כל אחד על הנתינה כי עם קשה עורף הוא, וכדי לתקן זה כתיב בפר' במדבר (א ג,ד) תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן, ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא.
אַתָּה וְאַהֲרֹן:עריכה
אתה ואהרן. למעלה בפרשת כי תשא (ל, יא) לא סייע אהרן באותו מנין לפי שעל ידו נעשה העגל שבשבילו הוצרכו למנין, לכך לא מנאם הוא:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] ואהרן לא נזכר במספר ראשון לפי שהיה לידע הנותרים מנפילת מעשה העגל אשר אהרן היה סבתו ע"כ לא היה שמה כ"א כאן בהשראת השכינה אשר אהרן סבה לה ע"י הקרבנות.