ביאור:מ"ג במדבר א א
וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵדעריכה
[מובא בפירושו לויקרא פרק כ"ז פסוק כ"ט] אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי, התחיל עתה לסדר בספר הזה המצות שנצטוו בענין אהל מועד. וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות (ויקרא ה ב ג). עתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם (שמות יט יב), וצוה והזר הקרב יומת (להלן א נא, יח ז), כאשר אמר שם (פסוק יג) כי סקול יסקל, וצוה ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו (להלן ד כ) כאשר הזהיר שם (פסוק כא) פן יהרסו אל ה' לראות וגו', וצוה ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח (להלן יח ה) כאשר אמר שם (פסוק כב) וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו', והכהנים והעם וגו' (שם פסוק כד): והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו, ואיך יחנו סביב, ויעמוד העם מרחוק, והכהנים הנגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו, והכל מעלה למקדש וכבוד לו, כמו שאמרו ז"ל (ספרי זוטא קרח יח ד) אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין לפלטרין שאין לו שומרין: והספר הזה כולו במצות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר, ובנסים הנעשים להם, לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא, וספר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב וצוה איך תחלק הארץ להם. ואין בספר הזה מצות נוהגות לדורות, זולתי קצת מצות בעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים ולא נשלם ביאורן שם והשלימן בספר הזה:
הקדמה בשם אשר פקודי רום ותחת חבר. החל לפרש על הפשט ספר וידבר.
וספר בספרו הרביעי כי חפץ חסד תקן דגליהם (פרק ב) כתקון מרכבה הנראית בחזון לנביאיו. והיתה הכונה שכאשר יחנו כן יסעו, להכנס בארץ תיכף בלתי כלי זין. ולמען יזכו לזה, סדר משמרות כהנה ולויה (פרק ד) והבדיל כל טמאים ממחניהם (פרק ה, א-ד). וסדר ענין הסוטה (שם שם יא-לא) והנזיר (שם פרק ו) , להעביר כל ממזרות, ולקדש מבניהם לנזירים, ובאלה נעשו ראויים לברכות כהנים (שם שם כב-כז). ובכן הזכיר זכיותיהם של ישראל, אשר בם נעשו ראוים להכנס בארץ באפן מה, והם: ש חנכת המזבח (פרק ז) והשתדלותם בטהרת הלוים (פרק ח), ובפסח (פרק ט, א-יד), ולכתם אחריו במדבר (שם פסוקים טו-כג). וצוה על החצוצרות למסע המחנות ולמלחמה וזולתם (פרק י, א-י), ואז הוליכם דרך המדבר הגדול והנורא בשג מסעות עד קדש ברנע (שם פסוקים יא-לד). "והמה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז) ובגדו בדבר המרגלים (פרקי יג-יד), ובכן השחיתו ענינם, ונגזרה עליהם מיתה במדבר (יד, כט), ולא נכנסו הבנים לארץ בלתי מלחמה, ועם זה סבבו ארצות העמים ארבעים שנה. וספר שלישית, כי בכל אלה לא כלו רחמי האל לתקן ענין הבנים כפי האפשר, וצוה על נסכי יחיד (טו, א-טז) והחלה (שם יז-כא) ושעירי עבודה זרה (שם כד), בהיותם מוכנים לזה מן המרגלים ואילך (יד, כז). וקדשם לו במצות ציצית (טו, לז-מא). ובכל אלה לא חדל קרח ועדתו למרות עיני כבודו (פרק טז). אמנם עברו ונענשו (שם כג-לה), והוא רחם על יתר ההמון (שם כו-כז), וגדר פרץ באות המחתות (יז, א-טו) והמטה (שם טז-כד) ומתנות כהנה (פרק יח) לבל ישובו לכסלה (שם פסוק ה). והזכיר טהרת מי חטאת מטמאת מת (פרק יט) בהכנסם אז אל קצת ארץ האמרי אשר היא סיחון (כ, יד ואילך), ושם נתן סדר לחלוקת הארץ מעבר לירדן והלאה (פרקים כו-כז), וכל אלה אחר יאוש אבותיהם בקלקולם במרגלים, ובזה סיים ספרו הרביעי.
עבור שהפסיק במצות השמיטה והיובל שאמרו שהיו בהר סיני, חזר ואמר כאן שהיה הדבור הזה באהל מועד ככל הדברות אשר הזכיר מתחלת ספר ויקרא, וכן יהיו כלם מכאן ואילך באהל מועד, כי מעת שהוקם המשכן ויקרא אליו השם מאהל מועד לא נדבר לו אלא משם: והזכיר כאן במדבר סיני, להגיד שלא נסעו משם עד שנמנו, כי המנין השני היה בערבות מואב. והדבור באהל מועד:
במדבר סיני באהל מועד לחדש השני. כל הדברות שנאמרו בשנה ראשונה קודם שהוקם המשכן כתיב בהן בהר סיני. אבל משהוקם המשכן באחד לחדש בשנה שניה לא נאמר בהר סיני אבל במדבר סיני באהל מועד. וכן מוכיח לפנינו דכתיב ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני. קודם שהוקם המשכן אז היו תולדות אהרן ארבעה ואלה שמות בני אהרן נדב ואביהוא ואלעזר ואיתמר אבל לבסוף בשנה שניה שהוקם המשכן לא היו כי אם שנים לפי שלבסוף כשהוקם המשכן בשנה שניה נאמר וימת נדב ואביהוא לפני ה' במדבר סיני. במדבר סיני היו ארבעה ולבסוף שנים כי בו ביום שהוקם אהל מועד מתו נדב ואביהוא:
במדבר סיני. להודיע כי לא עלה משה אל הר סיני אחר היות הכבוד באהל מועד:
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר. במדבר סיני, שבו היה הר סיני: ובמדרש במדבר סיני בשלשה דברים נתנה תורה, באש במים במדבר, באש דכתיב (שמות יט) והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש, במים דכתיב (שופטים ה) ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, במדבר דכתיב וידבר ה' אל משה במדבר סיני. ולמה נתנה בשלשה דברים הללו, לומר לך מה אלו חנם לכל באי עולם אף התורה חנם לכל באי עולם, וכה"א (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים, ולמה במדבר לומר לך שאין אדם קונה התורה עד שיעשה עצמו הפקר כמדבר: באהל מועד הוא המשכן, ומשעה שקראו משם שנאמר (ויקרא א) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד, לא דבר עמו אלא משם, לפי שהכבוד שהיה בהר סיני הועתק שם, ועל כן יצוה בכאן להגביל את המשכן שיהיו הלוים חונים סביביו והזר הקרב יומת, כשם שהגביל את ההר ואמר (שמות יט) לא תגע בו יד, והזהיר על המשכן (במדבר יח) ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח, כשם שהזהיר בהר סיני (שמות יט) והכהנים והעם אל יהרסו, וצוה עליו ולא יבאו לראות כשם שצוה בהר סיני (שם יט) והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה'. ועוד יצוה שיחנו הלוים סביב לאהל מועד, והיו כ"ב אלף לוים כשם שירדו עמו בהר סיני עשרים ושנים אלף של מלאכי השרת, הוא שכתוב (תהלים סח) רכב אלהים רבותים וגו', והיו ישראל ארבעה דגלים כשם שראו בהר סיני ארבע מחנות שכינה: ובמדרש באהל מועד, עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה, שנאמר (שמות ג) ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה, אח"כ דבר עמו במצרים שנאמר (שם יב) ויאמר אל משה ואל אהרן בארץ מצרים, ואחר כך דבר עמו במדין שנאמר (שם ד) ויאמר ה' אל משה במדין, ואחר כך דבר עמו בסיני שנאמר (ויקרא כה) וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, כיון שעמד אהל מועד אמר יפה הוא הצניעות שנאמר (מיכה ו) והצנע לכת עם אלהיך התחיל מדבר עמו באהל מועד, וכן אמר דוד (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, בת מלך זה משה, שנאמר (ישעיה יט) וסכרתי את מצרים ביד אדנים קשה, אלו המכות שבאו על המצריים, ומלך עז ימשל בם, זה משה שהיה מלכה של תורה שנקראת עוז, שנאמר (תהלים כט) ה' עוז לעמו יתן, וכתיב (משלי ח) בי מלכים ימלוכו, לפיכך כל כבודה בת מלך פנימה. מכאן אמרו רז"ל כל אשה שהיא מצנעת עצמה אפילו ישראלית ראויה שתנשא לכהן גדול ויעמיד ממנה כהנים גדולים שנאמר (תהלים מה) ממשבצות זהב לבושה, אמר הקב"ה זהו כבודה שיהא מדבר בפניה שנאמר (במדבר ז) ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול. אמר רבי יהושע בן לוי אלו היו יודעין אומות העולם מה ביהמ"ק מועיל להן היו מקיפין אותו חיילות כדי לשמרו, שהיה יפה להן יותר ממה שהיה יפה לישראל, שגם שלמה סדר בתפלתו (דברי הימים ב ו) וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וגו', ואתה תשמע מן השמים ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, ובישראל כתיב (שם) ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, אמר שלמה ע"ה רבון העולמים אם הוא ראוי תן לו ואם אינו ראוי אל תתן לו, לפי שישראל מכיר הקב"ה ויודע שהיכולת בידו, ואם אין תפלתו נשמעת תולה בעצמו ובחטאו, אבל הנכרי קורא תגר ואומר בית ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו נתיגעתי בכמה דרכים ובאתי והתפללתי בתוכו ולא מצאתי בו ממש כמו שאין ממש בעבודה זרה לפיכך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי. ולא תאמר בהמ"ק בלבד יפה להן אלא אפילו ישראל, שאלמלא ישראל לא היה מטר יורד לעולם ולא השמש זורחת אם לא בשבילן, שנאמר (ירמיה לג) אם לא בריתי וגו', ולעתיד לבא יראו האומות שהקב"ה מדבר עם ישראל ובאים גם הם להדבק בהם, שנאמר (זכריה ח) נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם:
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד לאמר. ובפרשת ויקרא כתיב מאהל מועד, לפי שבפעם ההוא לא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן. ע"כ היתה הקריאה אליו מאהל מועד אל חוץ לאהל מועד, אבל בא' באייר כבר היה משה יכול לבא אל תוך האהל בא אליו הדבור באהל מועד מעל הכפורת כדאיתא בסוף פר' נשא, ואין צורך במה שפירש"י שם בא כתוב הג' והכריע כו'.
[מובא בפירושו לויקרא פרק כ"ז פסוק א'] וידבר ה' אל משה לאמר וגו' איש כי יפלא. גם זו הפרשה דבוקה, שהיתה בהר סיני מחוברת אל התוכחות, כי היא במשפטי היובל כמו שהזכיר במקדיש שדה מקנה (להלן פסוקים כג-כד) ושדה אחוזה (שם יז יח), אלא שכלל משפטי כל הנודרים בפרשה אחת. ולכך אמר בסוף (פסוק לד) אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, על כל הנאמרות למעלה, כי מכאן ואילך ידבר במצות אהל מועד:
במדבר סיני. לעיל מיניה (ויקרא כז, לד) כתיב אלה המצות וסמיך ליה במדבר. לומר אם אין אדם משים עצמו כמדבר אינו יכול לידע תורה ומצות. למעלה (שם שם, לב) כתיב וכל מעשר בקר וצאן וסמיך ליה שאו את ראש. על שם מה שנאמר (ירמיה לג, יג) עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה:
ומה שנסמכה פרשה זו של חומש הפקודים לפרשת תמורה של מעלה, אמרו במדרש ללמדך מה הקב"ה יחיד ואין לו תמורה שנאמר (שמואל א ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך, כך לא ימיר ישראל באומה אחרת, וזהו שכתוב (שיר ב) דודי לי ואני לו, אני קדוש ואתם קדושים, אל תמירוני כשם שאין אני ממיר אתכם, אתם קרויין צאן, כשם שאין ממירין בהמה בבהמה כך איני ממיר אתכם:
בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:עריכה
וידבר. במדבר סיני באחד לחדש. מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם.
בא' בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם:
באחד לחדש השני. לתקן את הדגלים ואיך יסעו ואיך יחנו בעבור המקדש כי בעשרים לחדש השני נסעו:
באחד לחדש השני. צוהו בתקון הדגלים ואיך יסעו ואיך יחנו, כי לא נסעו אלא עד עשרים יום לחדש השני.
ומה שנקט באהל מועד להודיע טעם למספר זה והוא לפי שבא להשרות שכינתו בתוכם, לשון להשרות מורה על העמדת השכינה דירת קבע שמה ואין דירת קבע בפחות מל' יום, ע"כ בא' בניסן הוקם המשכן ובו ביום ירדה השכינה לתוך אהל מועד ואחר ל' יום שנראה שעשה לו ה' מדור בתחתונים דירת קבע, מנאם בא' באייר ולא מנאם תיכף בא' ניסן כי עדיין לא החזיק במדור זה.ונ"ל ליתן טעם למנין זה בזמן השראת השכינה, לפי שארז"ל אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל בפחות מן כ"ב אלף שנאמר (במדבר י לו) ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. וטעמו של דבר להשוות מלכותו ית' בארעא כעין מלכותא דרקיעא כארז"ל (תנחומא וישלח ב) בשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בהר סיני ירדו עמו כ"ב אלף מרכבות של מלאכי השרת, שנאמר (תהלים סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם. ר"ל כשיש מספר זה אז ה' בם השכינה שרויה בם וכן מצינו במחנה לוים שנקראו מחנה שכינה שהיו כ"ב אלף (במדבר ג לט). ע"כ הוצרך למנות גם את ישראל לידע אם יש בהם כחשבון הזה שראויין להשראת השכינה בכל שבט ושבט. [ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "ביאור למספר שש מאות" וכו' וכן תחת הכותרת "הרחבה על מהותו" וכו']
במדבר סיני וגו'. רז"ל דרשו (במד"ר פ"א) הבנות יקרות בפסוק זה, ונשאר להעיר למה לא השוה ה' מדותיו יתברך בשיעור הדברים, כי כשהזכיר הודעת המקום הקדים מחברת הכללות שהוא מדבר סיני ואחר כך הזכיר פרט המקום ואמר באהל מועד, וכשהזכיר הודעת הזמן הקדים זכרון פרט הזמן ואמר באחד לחודש השני ואחר כך הזכיר מחברת כללות הזמן ואמר בשנה השנית: ונראה כי הכתוב אדרבא השכיל לדבר בשיעור שוה, והוא על דרך אומרם (ב"ר פס"ח) הנה מקום אתי שמקומו של הקדוש ברוך הוא הוא טפל לו, ולערך זה יהיה טפל כל המקום לגבי המקום אשר חונה שם האלהים, ומעתה מחברת הכללות הוא אהל מועד והמדבר הוא פרט טפל לו, ולהעירך הכתוב בכוונה זו סדר סמוך לזה מאמר באחד לחודש וגו' בשנה השנית, אם כן מאמר באהל מועד הוא מחברת הכללות ולזה נסדר באחרונה כסדר שנה השנית שנסדר אחר מאמר באחד לחדש, ותדע כמה הוא מופלג מקום אשר ה' שם ממה שמצינו שבב' אמות שבין בדי הארון עמדו רווחים ס' ריבוא של ישראל (ב"ר פ"ה), הרי שהגם שהוא לעין מועט הוא מרובה לצד השוכן בו ברוך הוא:
והוצרכו ישראל למנין ס' רבוא דווקא לא פחות, לפי שכתב רבינו בחיי פר' זו (ב ב) שבכ"מ שהשכינה מצויה שם תמצא ד' מחנות שכינה ובספר הפרדס שער פרטי השמות פרק ב' דף קי"ח כתב שיש כ"ח מחנת שכינה. ומהיכן למד לומר כן אומר אני שלמד זה מן מספר זה שבא ע"י השראת השכינה בהיקף ז' עננים ותוכו רצוף אהבה במחנה לויה, ובכל ענן וענן היה כבוד ה' ובכל מקום שכבוד ה' מצוי בו אין שם פחות מן ד' מחנות שכינה שבכל מחנה ומחנה כ"ב אלף נמצא בז' עננים כ"ח מחנות בכל ענן ד' מחנות, צא וחשוב כ"ח פעמים כ"ב תמצא ת"ר אלף ועוד ט"ז אלף כך היו ישראל תר"ג אלף והלוים כ"ב אלף סך הכל תרכ"ה אלף, כי בכל מאה אלף יש ד"פ כ"ב אלף ונשארו י"ב אלף נמצא כ"ד מחנות בסך ת"ר אלפים עוד עשה מן ו' פעמים י"ב אלף ג' מחנות ישארו ט' אלפים והלוים כ"ב אלף סך הכל כ"ח מחנות, ואע"פ שיש כאן מותרות ט' אלפים מ"מ אין לצמצם בתחתונים כי המיתה מכלה בהם ושמא לא יתמלא המספר מן הפחותים מבן ך' כל כך מהרה. והלוים נמנו מבן חודש כי למוד אותו שבט להיות נמנה מבטן, כמו שנאמר בירמיה הכהן ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (א ה) ועל כן הענין מוכרח שבכל המספרים לא היו ישראל פחות מן ת"ר אלף חוץ מן הלוים. אע"פ שבמספר ראשון היו ת"ר אלף עם הלוים ולא היו כ"ח מחנות בתחתונים להיקף ז' עננים, מ"מ עדיין לא בא הקב"ה להשרות שכינתו בתחתונים לעשות לו מדור של קבע בתחתונים ועכשיו בא' באייר שבתלתין יומין הוי חזקה כי תהיה דירתו קבע ובא אלהים וכל קדושים עמו לקבוע דירה בתחתונים כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד יג). מאז הוצרך למנותם להודיע שהם צריכין להיות כמספר זה כדי למלאות כ"ח מחנות של כ"ב אלף באותו זמן אשר הושיב ה' שכינתו ישיבה של קבע באהל מועד לכך נאמר כאן באהל מועד. וזה פירוש יקר ומתישב על אופנו במספר ת"ר אלף אשר בו יצאו רוב המפרשים ללקוט טעם מספיק ולא מצאו.
באחד לחודש השני בשנה השנית. צורך זמן זה שכתוב כאן אמרו במדרש תנחומא (ה) משל למלך שנשא אשה ולא כתב לה כתובה כו' לימים מצא עניה בת טובים וכתב לה כתובה וכתב לה זמן כו' עיין נוסח המדרש בילקוט (תרפד). דעת בעל מדרש זה שיום מ"ת הוא יום אירוסין כי הקב"ה אירס את ישראל ע"י זאת התורה, כמ"ש (דברים לג ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ודרשו רז"ל (פסחים מט) מורשה מאורשה, ותדע כי לקהלת יעקב לא נאמר אלא מאורשה קהלת יעקב, משמע שקהלת יעקב הוא מאורשה להקב"ה ע"י שנתן לה התורה במקום טבעת קידושין כמ"ש (ישעיה נד ה) כי בועליך עושיך. והנה מצינו לרז"ל (תנחומא תשא טז) שהמשילו זיווג ישראל להקב"ה לזיווג כלה לחתן בב' זמנים האחד הוא בשעת מ"ת שנאמר (שמות לא יח) ויתן אל משה ככלתו חסר כתיב שנמסרה התורה ככלה מקושטת בכ"ד ספרים. השני הוא ביום חנוכת המשכן שנאמר (במדבר ז א) ויהי ביום כלות משה להקים. פירש"י שביום שהוקם המשכן נמסרו ישראל להקב"ה ככלה לחתן, ש"מ שמתן תורה הוא זמן האירוסין, ויום הוקם המשכן הוא זמן הנישואין, כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד יג) כמובן מן לשון נמסרו דהיינו לבית מדור אחד. וביני ביני כמו עשור חדשים כמו שנאמר (בראשית כד נה) תשב הנערה אתנו ימים או עשור. והיינו עשרה חדשים שנותנין לבתולה זמן בין אירוסין לנישואין להתקשט בכ"ד מיני קישוטין שנזכרו בישעיה (ג יח,כד). וכדי להדמות זיווג של ישראל להקב"ה בכל צד אל סתם זיווג, הגביל הקב"ה ג"כ זמן ישראל עשרה חדשים מן ר"ח סיון שבו נתארסו בתורה אשר צוה לנו משה עד ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן ונשלם הזיווג מכל וכל, כי בזמן זה יתקשטו ישראל בכ"ד ספרים ומתוך זה ראוין לדור באהל מועד מדור אחד לשניהם, ולפי שזמן נישואין ל' יום (עיין כתובות ח) ע"כ נמשך הזמן עד אחד לחודש השני בשנה השנית. ואם תרצה למנות מן פסוק ויתן אל משה ככלתו שנאמר בחודש תמוז אחר מ' יום שהוריד הלוחות אז יהיה מכוון המספר י' חדשים עד החודש השני של שנה השנית, כי אז נשלמו הנשואין וכתב לה ה' כתובה לידע מאיזו זמן תטרף הלקוחות כי נשתעבדו להם בכתובה ארצות ז' אומות, שאם בחטאם יגלו מן הארץ יוכלו לחזור ולטרוף מידם ולומר זמן שטרינו קודם לכך נאמר כאן באהל מועד כי הוא זמן הנישואין לשבת בית. וכן הזכירו רז"ל במסכת (תענית כו) ב' זמנים אלו ודרשו ביום חתונתו זו מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין ב"ה. כי בב' זמנים אלו נשלם הזיווג והזכיר באחד לחודש מן הטעם שנתבאר, וכדי שיהיה הזיווג דומה בדומה נאמר שאו את ראש בני ישראל וכדעת המדרש (במ"ר א ט) האומר שכדרך שנאמר בהקב"ה והמתנשא לכל לראש (ד"ה א' כט יא). כך נתתי לכם תלוי ראש כו', ומה ענין זה לכאן אלא כדי שיהיה הזיווג דומה בדומה כביכול.