ביאור:לך לך - תמימות ושלמות

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרשת לך-לך: תמימות ושלמות, תשס"ט / מוטי לקסמן

האם תמימות ושלמות פירושן העדר ביקורת?

זו אחת השאלות בהן נעסוק בעת הדיון בפרשת השבוע, פרשת "לֶךְ לְךָ", אחת ואולי עוד.
פרשת השבוע מזמנת דיונים על אמונה ועל צחוק ⁽¹⁾, הפעם נמקד את הדיון בפסוק אחד: "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי אֵל שַׁדַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א).
פסוק אחד שמכיל, בלשון ימינו, קישורים רבים.

פתיחת הפסוק, "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים", תמוהה מעט: לשם מה ההודעה אם בסוף הפרק ⁽²⁾ נשנה ציון הגיל פעם נוספת?
תולדות יצחק סבור שציון הגיל בתחילה בא להדגיש את ברית המילה, המתוארת בהמשך הפרק, כבאה, בין השאר, לחזק את "איברי ההולדה" של אברהם כדי שיוכל להוליד את יצחק ⁽³⁾.

נותיר זאת כאפשרות הבנה ונפנה לשני מרכיבים נוספים בפסוק הנדון: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי", "וֶהְיֵה תָמִים".

נתחיל את הדיון במרכיב הראשון: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי".
בפשוטו של מקרא, כך מכנה האלוהים את עצמו, וזו הפעם הראשונה שביטוי זה מופיע בתורה ⁽⁴⁾.

איך מבינים זאת פרשנים שונים?

• רש"י מפרק את הביטוי "שַׁדַּי" ל"יש די", לטעמו, האל מבטא את כוליותו וכלליותו, יש בו די כדי לשלוט על כל היקום ⁽⁵⁾.
  
• ראב"ע וגם אחרים מזהים את השורש לביטוי זה כ שד"ד, ומכאן ביטוי לכוח ועצמה של האל, גם יכולת להשלים את החסר ⁽⁶⁾.
  

בתחום מחקר המקרא מצביעים על המילה האכדית "שַׁאדּוּ" כמקור הביטוי "שַׁדַּי" ⁽⁷⁾, לפי תפיסה זו המקור הלשוני מורה גם הוא על שליטה, כוח ועוצמה.

• עם-זאת, ריקנאטי מוסיף משמעות בכוון אחר. לטעמו אפשר להבין את הביטוי "שַׁדַּי" גם במשמעות שדיים של אם שבהם מקור לתזונת הילוד ⁽⁸⁾.
  

ובכן, הבנות מגוונות. השאלה שמתלווה להבנות היא מדוע בא הביטוי הזה רק כעת ולא בתחילת הסיפורים על אברהם?

לפני שנדון בכך, נבדוק את הביטוי השני "וֶהְיֵה תָמִים".
כוון הבנה אחד מצביע על שלמות גופנית כמובן של הביטוי הנדון בזה. כלומר, הערלה היא לפי תפיסה זו חלק מיותר הפוגם בשלמות, ברית המילה מביאה לשלמות ⁽⁹⁾.
רש"י מביא דרך הבנה נוספת: "היה שלם בכל נסיונותי".
כוון אחר מעביר את המוקד לגישה כללית של האדם, תמימות במשמעות של כנות מלאה באמונה ⁽¹⁰⁾. רבינו בחיי וגם אחרים מקשרים מובן זה של תמימות גם עם הצדקה מוחלטת של מקור האמונה ⁽¹¹⁾.

עד כאן, הצגתי תפיסות אחדות לשני הביטויים "אֵל שַׁדַּי", "וֶהְיֵה תָמִים".
שאלנו לעיל מדוע בא הביטוי "אֵל שַׁדַּי" רק כעת ולא בתחילת הסיפורים על אברהם?
נפרט, ביחסי אברהם ואלוהים מתנהלת תקשורת שוטפת ופתוחה. שם האלוהים הנפוץ בסיפורי אברהם עד עתה הוא השם המפורש, ה'. פעם אחת בלבד הוא מכונה גם "ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, כב).

והנה הפעם שינוי, והשינוי מתואר כבא מפי אלוהים עצמו: "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי אֵל שַׁדַּי".
בהמשך לפירוט דעת פרשנים, אני מציע לנסות להבין את השינוי כמבטא פן נוסף ביחסים בין אברהם לאלוהים.

חלפו כבר עשרים וארבע שנים מאז תנועת אברהם מחרן לכנען, על-פי צו ה' ⁽¹²⁾. עשרים וארבע שנים בהם אברם מגיע לארץ כנען, מקים מזבח לה' בבית אל (בראשית יב, ח), מתנסה בבצורת (שם, י–כ), פותר מתח בין רועיו לרועי לוט בן אחיו (בראשית יג, א–יב), מקים מזבח לה' גם בחברון (שם, יח), מציל את לוט משבי בידי מלכים (בראשית יד, יג–כד), חוזר ומבטא אמונה באלוהים (בראשית טו, ו), מוליד בן מהגר שפחת שרה (בארית טז).
במקביל ה' לא חדל מלהבטיח טוב ומלברך את אברם ואת צאצאיו (בראשית יב, א–ג, ז; יג, יד–יז; טו, א–כא).
אבל, למרות כל ההבטחות, לאברם אין עדיין בן משרה אשתו.
יש להניח שאדם בן תשעים ותשע, שעדיין לא זכה לבן מאשת נעוריו אינו במצב-רוח מרומם.
ייתכן מאוד שגם ספק מתגנב לליבו ⁽¹³⁾.
והנה אלוהים נערך שוב להבטיח לאברם עתיד מעודד, ואף מתווה ברית עולם, ברית מילה (בראשית יז, א–כז).
במצב זה, אלוהים צריך לחדש את האמון של אברם בהבטחותיו. האם ניתן לעורר אימון על-ידי הדגשת המרחק והפער בין המבטיח למובטח?
לטעמי לא, אמון חודש ניתן לעורר כאשר המבטיח מבטא קרבה בינו לבין המובטח.
שיקולים אלה מביאים אותי לתמוך בהבנתו של ריקנאטי (ראה הערת מספר 8).
כך, בהקשר הנוכחי, לטעמי, הפירוש ההולם ביותר את הביטוי "אֵל שַׁדַּי", הוא כמקור מזון, תמיכה ואהבה. כמו שאם מעבירה לבנה בעת הנקתו.
באותו כוון אני מציע להבין גם את הביטוי השני הנדון בדברים אלה: "וֶהְיֵה תָמִים". אני תומך בהבנת הביטוי כמבטא יושר וכנות אבל לא ציות עיוור ^{(ראה הערות 11, 12)}. הבנה כזו אינה מתאימה גם לרוב תפקודו של אברם, וגם לא למערכת היחסים המתוארת בין אברם לבורא עולם.
ציות עיוור הוא חסרון, הוא גרעון.
אדם תמים שפיו וליבו שווים, גם נשמתו צריכה להצטרף לכך. ואם נשמתו אומרת לא, מעשה זה, או תופעה זו אינם מוסריים, עליו בהחלט לומר לא גם ל"נציג" אלוהים עלי אדמות.

אם-כך, חידוש אימון יכול להיעשות רק אם הרוצה לחדש מבטא קרבה, חום ואהבה יושר וכנות.
אבל לא עצימת עיניים והתעלמות מערכה המוסרי של כל מערכת.
תמימות אדם במובן שלמות היא רק כאשר האדם הוא פקוח עיניים ולב ונשמה.
זוהי שלמות האדם.
ואם זאת נלמד מפרשת לך-לך, דיינו

הארות ומראי מקום

(1) המעוניין בהיבטים אלה יכול לקרוא עליהם במאמרים "אברהם מסביר איך ללכת, תשס"ז" ו"פרשת לך-לך: אברם הוא המאמין הרצוי, תשס"ח" באתר [1]

(2) "וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (בראשית יז, כד).

(3) "לא היה צריך לומר זה, שבסוף הענין אמר ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו, אבל הכוונה אחר שהיה זקן ואין לו בנים, היה ראוי שלא יחלשו לו איברי ההולדה, אלא יחזקו אותם" (תולדות יצחק).

(4) הביטוי "אֲנִי אֵל שַׁדַּי" מופיע רק פעם אחת נוספת בדברי אלוהים אל יעקב, בעת ששמו מוחלף לישראל (בראשית לה, יא).

(5) "אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה, לפיכך התהלך לפני ואהיה לך לאלוה ולפטרון" (רש"י).

(6) "אל שדי שם התואר, וטעמו תקיף, [...] ורבים פירשוהו מגזרת שודד, שהוא מנצח ומתגבר" (ראב"ע); באופן דומה מבינים כך גם הרמב"ן, ריקנאטי, רבינו בחיי וגם תולדות יצחק.

(7) "כיום נוטים החוקרים לגזור את השם "שדי" מהמילה האכדית "שַׁאדּוּ", שפירושה "הַר", כלומר: רם, אדון, צוּר; או תואר: הררי - אל ההרים.

השם "שאדו" בא כמה פעמים ככינוי לאלילים אֶנְלִיל ואֲדָד, ונמצא בשמות עֶצם פרטיים באַכָּדִית על-פי האתר: מקרא גשר

(8) "ואל תרחיק עוד היות פירוש מלת שדי מלשון שדים, כי משם יבא השפע והיניקה לכל הנמצאים, כענין השדים המניקים את התינוק, וכשאין הברכה מצויה בתחתונים אז כתיב (שיר השירים ח, ח): "אחות לנו קטנה ושדים אין לה" (ריקאנטי).

(9) "והיה שלם בבשרך" (יונתן); "ולפי מדרשו התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני" (רש"י); "והנה אברהם אבינו ע"ה קודם המולו לא היה ראוי לצאת ממנו יצחק דרך הערלה" (ריקנאטי).

(10) ודע כי נקרא "תמים" מי שתוכו כברו, ופיו ולבו שוים, ומפני שאברהם אבינו ע"ה היה שרש האמונה, וראש כל מיחדים, וענין היחוד צריך שתהיה עדות הלב והפה שוים, על כן הזכירו הש"י "והיה תמים", הוא הדין בכל שאר עבודות הש"י יצטרך האדם שיהיו פיו ולבו שוים (רבינו בחיי).

(11) "שיצדיק כל אחד לחברו ויעיד עליו ולא יחלוק עליו בשום ענין (שם); וגם "פירוש שיקבל המצוה בתמימות ולא ישאל מה זה ועל מה זה, כי במצוה הזאת אתנה בריתי ביני וביניך, [...] ולזה אמר ויפול אברם על פניו, כמו שסותם עיניו בדבר נעלם ומקבלו עליו על כל פנים יהיה טוב או בלתי טוב ואינו פונה לכאן לכאן" (תולדות יצחק).

(12) "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט, וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן" (בראשית יב, ד).

(13) "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי". (בראשית טו, א–ג).

מקורות

על-פי מאמר של motinue שפורסם לראשונה בmotele777 @ gmail.com וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-11-16.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0112_2