ביאור:אוצר בית דין

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

רבנים רבים טוענים, שהדרך האידיאלית לקיים את מצוות השמיטה היא ע"י אוצר בית דין (למשל הרב יובל שרלו - שבתון בהר-בחוקותיי ה'תשס"ו, מדור אקטואליה ). בשיטה זו, החקלאים אינם מעבדים את הקרקע; הם רק עושים הכנות לשמיטה (כגון זריעת יבולים לפני השמיטה) ופעולות שמותר לעשות בשמיטה (כגון השקייה ופעולות אחרותל שנועדו למנוע את מותם של העצים). החקלאים אוספים את הפירות שצומחים מעצמם בשמיטה, מעבירים אותם לשליחי בית-הדין, ואלה מחלקים את הפירות לצרכנים תמורת השתתפות בהוצאות. הכסף שמשלמים הצרכנים מחולק בין שליחי בית הדין לבין החקלאים. אמנם ע"פ התורה אסור לעשות מסחר בפירות שביעית, אך התומכים של אוצר-בית-דין טוענים שלא מדובר במסחר, כי הצרכנים משלמים על הובלת הפירות לשוק ולא על הפירות עצמם.

לכאורה, לשיטה זו יש יתרון על פני היתר המכירה - שהחקלאים אינם מעבדים את הקרקע, ובכך מקיימים שתיים ארבע המצוות העיקריות של השביעית ( האיסור לעבד את הקרקע בשביעית , והמצוה להשבית את הקרקע בשביעית ). אולם, לאחר שעיינתי בכמה ספרים ודו"חות המתארים את השימוש ב"אוצר בית דין" בשמיטות האחרונות הלכה למעשה, הגעתי למסקנה שהחסרונות מרובים מהיתרונות:

בשמיטה יש מצוה נוספת -

איסור לאסוף יבול בכמויות מסחריות . מצוה זו אינה מתקיימת כראוי. היבול נאסף בכמות מסחרית, ולא רק לפי הצורך. בית-הדין אוסף את רוב הפירות מהשדה, ולא יודע מראש האם כל הפירות יחולקו, ולכן במקרים רבים הפירות נרקבים בחנויות ונזרקים, בעוד שלפי התורה - הפירות שאינם משמשים למאכל אדם צריכים להישאר בשדה, עבור עניים שאין להם כסף לשלם על הובלה ומעדיפים לקטוף את הפירות בעצמם, או עבור החיות.

בשמיטה יש גם

מצוה להפקיר את הקרקע ואת יבולה כך שכולם יוכלו ליהנות מהם באופן שווה . אולם בית הדין, המעוניין להחזיר לעצמו ולחקלאיו את ההוצאות שהוציאו על הכנת השדה לשמיטה, מונע מאנשים להיכנס לשדה באופן חופשי (לפחות בחלק מהמקרים). כך שגם אם נשארים פירות על העצים, וגם אם יש מובטלים עניים שמעוניינים לקטוף אותם בעצמם בלי לשלם, הם לא יוכלו לעשות זאת; בית הדין ימנע מהם את הכניסה (לפחות בחלק מהמקרים). כך, אחד הרעיונות המרכזיים של השמיטה - שהארץ שייכת לה' ולא לבשר ודם - אינו מתקיים.

תומכי השיטה מביאים כמקור את התוספתא, בה נאמר שבשנת השמיטה היה בית-הדין מעמיד שומרים על השדות שהופקרו, ודואג לחלק את הפירות שהופקרו באופן הוגן; אולם, בית-הדין שנזכר בתוספתא הוא בית-הדין הגדול, שמייצג את כלל ישראל. בימינו, יש הרבה ארגונים שקוראים לעצמם "בית דין" (בד"ץ הרב וייטמן מתנובה, בד"ץ העדה החרדית, בד"ץ בית יוסף, ועוד); כל "בית דין" מייצג קבוצה מצומצמת מתוך עם ישראל; השם "בית דין" הוא מטעה - אין שום קשר בין התארגנות פרטית של מיעוט מתוך עם ישראל, לבין בית הדין הגדול של כלל ישראל שנזכר בתוספתא. אין כל הצדקה לכך שארגון מסויים, שמייצג רק חלק מעם ישראל, ישתלט על שדה מסויים, וישתמש בו כדי לפרנס את שליחיו; זה מנוגד לדרישת התורה להפקיר את השדות לכולם.

גם המצוה להשבית את הקרקע בשביעית אינה מתקיימת באופן מלא. המשכורת של החקלאים תלויה בכמות הפירות שיצמחו, ולכן יש להם אינטרס להקל באיסורים, ולבצע (למשל) מלאכות שאסורות מדרבנן. הם מסתמכים על הרבנים המתירים לבצע מלאכות כאלו "בשעת הדחק". אולם, על-פי התורה, החקלאי לא אמור להתפרנס מהפירות שצומחים בשדה שלו בשביעית, ולכן אין כאן "שעת הדחק".

המשכורת של החקלאים מבוססת באופן עקיף על התשלום שמשלמים הקונים על הפירות שצומחים בשנת השמיטה; תשלום זה אינו מובטח מראש - אין כל הבטחה בתורה, שבשנת השמיטה יגדלו פירות רבים, גם לא בדרך נס והשגחה; בוודאי שאין הבטחה שכל הפירות יימכרו. לכן, אי-אפשר לשתף בכך חקלאים רבים. בנוסף לכך, במקרים מסויימים, ההכנסות ממכירת הפירות בשנת השמיטה אינן מספיקות, ואז החקלאים, שעבדו קשה במשך השמיטה ע"פ הוראות בית-הדין, לא מקבלים משכורת - ויש בכך איסור של הלנת שכר שכיר, וגם חילול שם ה' (ויש חקלאים שעד היום, כשהם שומעים "אוצר בית דין", הם אומרים "אני לא רוצה לשמוע, זו הונאה").
"אוצר בית-דין" נראה, כלפי חוץ, בדיוק כמו מכירה רגילה - לוקחים פירות ומשלמים כסף; אפילו המחיר נקבע לכל פרי בנפרד, בדיוק כמו בשנה רגילה. כך שהצרכנים אינם משתתפים כלל בקיום המצוה - הם רק משלמים יותר כסף על אותו מוצר.
בנוסף לכך, הדרך של "אוצר בית דין" לא עובדת; בשנת השמיטה האחרונה (שנת ה'תשס"א), נעשה ניסיון להקים אוצר בית דין גדול וכלל-ארצי ע"י תנובה, אולם הניסיון גרם לתנובה הפסדים גדולים, והם כנראה לא יהיו מעוניינים לבצע אותו שוב.

לדעתי הסיבה לכך היא, שהדרך הזו באופן עקרוני אינה דרך טובה ואינה מתאימה לדרך של התורה. על-פי התורה, פרנסתם של הצרכנים ושל החקלאים צריכה להיות מבוססת על יבול השנה השישית , ולא על יבול שאמור לצמוח בשנה השביעית.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-02-27.

תגובות

מאת:

מאת: מה זה משנה?

א) בהרבה מטענותיך יש מן הצדק וראויות להרחבת דברים, ואכמ"ל.

ב) ההנחה שאוצר בית דין של תנובה לא הצליח בשמיטה הקודמת היא מפני שהדרך של אוצר בי"ד אינה טובה, - לענ"ד אינה נכונה! בתי דין אחרים (הרב נ. קרליץ, הרב י. אפרתי, העדה החרדית ועוד) הצליחו.

ובעיקר, א"א להניח שדרך אנה נכונה בגלל חוסר הצלחה שיווקי.

ג) מסקנתך שצריכה השמיטה להתקיים ע"י התפרנסות מפירות השנה השביעית כמפורש בתורה, - צריכה להבדק בשאלה האם בשנה השישית הזאת הארץ "עשתה את יבולה לשלוש השנים"?

ומן הסתם התשובה תהיה שלילית, וזה משום ששמיטה בזה"ז מדרבנן - והברכות חלות רק כששביעית נוהגת מהתורה (הרב שלמה אבינר שליט"א בספרעם כלביא ח"ב עמ' 122 בשם רבי יהושע מקוטנא זצוק"ל בשו"ת ישועות מלכו סי' נו), ולכך אנחנו נזקקים להיתרים שונים.

מאת: אראל

תודה על התגובה,

"ב) ההנחה שאוצר בית דין של תנובה לא הצליח בשמיטה הקודמת היא מפני שהדרך של אוצר בי"ד אינה טובה, - לענ"ד אינה נכונה! בתי דין אחרים (הרב נ. קרליץ, הרב י. אפרתי, העדה החרדית ועוד) הצליחו.

ובעיקר, א"א להניח שדרך אינה נכונה בגלל חוסר הצלחה שיווקי."

חוסר הצלחה שיווקי אכן אינו מוכיח שהדרך שגויה, אבל הוא אמור לעורר אותנו לעשות חשבון נפש יסודי (לא רק להאשים את הציבור ש"לא שיתפו פעולה").

אני לא מכיר את כל בתי הדין, אבל אני יודע שע"פ הרב וייטמן (שעמד בראש בית הדין "אוצר הארץ"), מותר לחסום את השדות ולמנוע מאנשים להיכנס אליהם באופן חופשי על-מנת לחייב אותם לשלם לבית-הדין את הוצאותיו, וע"פ הרב מנדלסון ממושב קוממיות (שעומד בראש בית הדין הותיק ביותר לענייני שמיטה), יש להשאיר את השדות פתוחים ולאפשר לכל אחד לבוא ולקטוף בחינם; כך שלא כל בתי הדין שווים - יש בתי דין שבהם השמיטה נשמרת בצורה שלמה יותר. האם בתי הדין האלה גם מצליחים יותר מבחינה שיווקית? אני לא יודע.

"ג) מסקנתך שצריכה השמיטה להתקיים ע"י התפרנסות מפירות השנה השביעית כמפורש בתורה, - צריכה להבדק בשאלה האם בשנה השישית הזאת הארץ "עשתה את יבולה לשלוש השנים"?

ומן הסתם התשובה תהיה שלילית, וזה משום ששמיטה בזה"ז מדרבנן - והברכות חלות רק כששביעית נוהגת מהתורה (הרב שלמה אבינר שליט"א בספר עם כלביא ח"ב עמ' 122 בשם רבי יהושע מקוטנא זצוק"ל בשו"ת ישועות מלכו סי' נו), ולכך אנחנו נזקקים להיתרים שונים"

אני לא מסכים. בימינו הארץ נותנת בכל שנה יבול גדול בהרבה מהיבול שהיה בזמן התורה, בגלל ההתקדמות הטכנולוגית בחקלאות, כך שאין צורך ביבול גדול פי 2 דווקא בשנה השישית - כל מה שצריך הוא להתארגן נכון כדי לשמור את היבול הקיים.

מעבר לכך, אם יהיה יבול גדול פי 2, יש סיכוי גדול שהעודפים יושמדו כדי לשמור על רמת המחירים, כפי שקורה פעמים רבות בשנים רגילות.

מאת: יוחנן

לענ"ד התגובות של הרב שרלו הם ענייניות ואין לי מה להרחיב בנושא. אך ראוי לציין שיש כאן התעלמות מנושא חשוב והוא אכילת פירות שביעית. אמנם הקביעה שיש בכך מצוות עשה היא דעת יחיד של הרמב"ן, אך לכל הדיעות יש באכילת פירות שביעית עניין חיובי התורם להרגשת מצוות השמיטה גם בקרב הצרכנים ולא רק בקרב החקלאים. ובימינו, על ידי פתרונות אחרים, מצוות השמיטה תרחף מעלינו ללא כל התייחסות. ראוי שתהיה מערכת שתאפשר לכלל הציבור להנות מאכילת פירותיה הקדושים של ארצנו.

בנוסף, שמעתי מהרב יהודה עמיחי ממכון התורה והארץ, שיש שפרשו את עניין בית הדין בתוספתא דווקא כבית דין מקומי הפועל בשליחות תושבי מקום מסוים, ודווקא לא בית דין כללי. כך באמת שאין בעיה של קצירה המונית אלא נשאר האופי של האיסוף הפרטי של מזון שלוש סעודות.

מאת: אראל

"לכל הדיעות יש באכילת פירות שביעית עניין חיובי התורם להרגשת מצוות השמיטה גם בקרב הצרכנים... ראוי שתהיה מערכת שתאפשר לכלל הציבור להנות מאכילת פירותיה הקדושים של ארצנו" - באופן עקרוני אתה צודק, אולם "אוצר בית דין" של ימינו, מטרתו העיקרית היא לדאוג לפרנסתם של החקלאים, גם כשהדבר *מנוגד* למטרה של אכילת פירות שביעית ע"י הציבור. למשל, ע"פ הרב וייטמן (בספר "שמיטה ממלכתית") ורבני מכון התורה והארץ (בספר "פרי קטיף"), מותר לבית הדין לגבות דמי כניסה מאדם שרוצה לבוא לשדה ולקטוף פירות בעצמו!

הם טוענים שזה מיועד לכיסוי ההוצאות, אבל מי אמר שהם חייבים להוציא הוצאות? בתורה אין כל חובה לבצע טיפולים בשדה על-מנת שיהיו פירות בשביעית; גם לפי הרמב"ן, המצוה לאכול פירות שביעית היא מצוה לאכול את הפירות שצומחים מאליהם - אין כל מצוה לעשות פעולות כדי שיהיו יותר פירות, או כדי שהפירות יהיו יותר גדולים וטעימים. יש מחלוקת אם בכלל *מותר* לעשות טיפולים מסוג זה שהם "לאוקמי פירא", ובתי הדין בימינו (לפחות אלה של הרב וייטמן ושל מכון התורה והארץ) נוטים להקל ככל האפשר, כדי שכמות הפירות תספיק לפרנסתם של החקלאים.

אם בתי הדין באמת מעוניינים לזכות את הציבור במצוות אכילת פירות שביעית - אדרבה, שיפרסמו ברבים את המקומות ודרכי ההגעה לשדות, ומה ניתן לאכול בכל שדה, ויעודדו את הציבור להגיע ולקטוף בעצמם (בחינם!). אם, לאחר מכן, יישארו פירות על העצים, יוכל בית הדין לקטוף אותם ולשווק אותם בשווקים כפי שהם נוהגים היום, ואז יהיה ברור שאכן מדובר בשירות לציבור, ולא רק במקור פרנסה.

מאת: יוחנן

בנושא גביית כסף ממי שמגיע לשדה אינני בקיא, ובאופן עקרוני אני מסכים אתך. אך לגבי הפתרון שכל אחד ילך בעצמו ויביא את פירותיו מהשדה, הרי בדיוק בשביל זה נוצר האוצר בית דין. לרובנו את הזמן והאפשרות הזאת, ולכן אנו מעוניינים לשלם למישהו אחר שיעשה בשבילנו את עבודת האיסוף וההובלה.

לגבי לאוקמי פירא, המציאות היא שהציבור לא יסתפק באכילת ירקות כמושים שישבו חודשים בקירור גם בגלל האיכות וגם בגלל שבסופו של דבר הכמות שלהם תהיה מועטה. צא וראה, שגם אלו הרוצים להחמיר ככל שניתן (כביכול) לא מעלים על דעתם פשוט להימנע מאכילת פירות, אלא קונים מנוכרים.

לכן, ברגע שאנו מצד אחד רוצים להיפגש עם מצוות השמיטה ולא לברוח ממנה (היתר מכירה הוא גם בריחה), וגם רוצים לאכול, באמת שאני לא רואה דרך אחרת.

מאת: אראל

א. יש מקום לאוצר בית דין כאשר הוא משמש כאמצעי לזיכוי הרבים במצוה; הבעיה אינה ברעיון העקרוני אלא ביישום הנוכחי שלו.

ב. "לרובנו את הזמן והאפשרות הזאת, ולכן אנו מעוניינים לשלם למישהו אחר שיעשה בשבילנו את עבודת האיסוף וההובלה" - אין זה הוגן להחליט בשביל אחרים במה הם מעוניינים, כל עוד לא נותנים להם את המידע הדרוש כדי להחליט בעצמם. בית הדין צריך לתת לציבור את כל המידע לגבי מיקום השדות ומה גדל בהם, ולתת להם להחליט אם הם מעוניינים לקטוף בעצמם או לשלם לשליחי בית הדין. אני מציע לכל מי שמעוניין לסמוך על אוצר בית דין, לפנות לכל אחד מבתי הדין, ולבקש מהם שיפרסמו ברבים את מיקומי השדות, ולפי תגובתם, להסיק האם מדובר בכלי לקיום המצוה, או ב"קרדום לחפור בו".

ג. "לגבי לאוקמי פירא, המציאות היא שהציבור לא יסתפק באכילת ירקות כמושים שישבו חודשים בקירור" - מי שהמצוה חשובה לו, יאכל את הפירות והירקות משום שהם קדושים, ולא משום שהם יפים או טעימים. דווקא העובדה שהפרי לא עבר שום עיבוד ולא נעשתה בו כל מלאכה, היא העושה אותו מהודר יותר. אנשים משקיעים הרבה כדי להשיג "שמן קדוש" או "קמיע קדוש" (לא אמרתי שזה טוב, אבל התופעה קיימת); הם בוודאי ישקיעו הרבה כדי להשיג פירות קדושים. אמנם, ישנם אנשים שאינם מכירים בקדושתם של הפירות - וכדי לזכות גם אותם במצוה, ייתכן שצריך להשקיע בשיפור צורתם החיצונית וטעמם של הפירות.

ד. אמנם, כל זה אינו מצדיק לעשות מלאכות על מנת לשפר את *כמותם* של הפירות. לזה כבר אין כל היתר - גם לדעת הרמב"ן. המצוה היא "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" - לאכול את הפירות שצמחו מאליהם כאשר הארץ שבתה; אם הפירות נגמרים - נגמרה המצוה; אפשר לאכול פירות מיובשים או משומרים או לייבא מחו"ל. אין כל מצוה באכילת פירות שצמחו כתוצאה ממלאכות שאנחנו עשינו - זו מצוה הבאה בעבירה.

מאת: שאלה: אראל; תשובה: רבנים שונים

דיונים עם רבנים בנושא אכילה משדות של "אוצר בית דין" בשביעית

מאת:

מאת: אראל

לכבוד: הרב זאב וייטמן, ראש ועדת השמיטה של הרבנות הראשית לישראל

העתק: הרב יונה מצגר, הרב הראשי לישראל

העתק: הרב שלמה עמאר, הרב הראשי לישראל

תאריך: ט"ז בחשון ה'תשס"ח

הנדון: פתיחת מטעי "אוצר בית דין" לקטיף חופשי

בחנות פירות ליד ביתי, מעל דוכן הבננות, התפרסמה תעודת כשרות חתומה ע"י הרב ויטמן, שהוענקה למטעי הבננות של החקלאי דוד ארק מהמושב עין איילה. התעודה קבעה שהסחורה משווקת במסגרת אוצר בית דין של הרבנות הראשית לישראל. התקשרתי לחקלאי ושאלתי אותו, האם מותר לבוא ולקטוף בננות באופן חופשי? להלן תקציר השיחה בינינו:

אני: "שלום, רציתי לשאול אם אפשר לבוא אליך למטע ולקטוף בננות?"
הוא: "השאלה שלך מאד מוזרה, אני לא מבין על מה אתה מדבר".
אני: "בשנת השמיטה, מעיקר הדין, כל הפירות שצומחים במטעים הם הפקר וכל אחד רשאי לקטוף, אלא שהרב קוק קבע שיש לבקש רשות מבעל המטע לפני שקוטפים, כי לא מכריחים את בעל המטע לקיים את המצוה".
הוא: "אני לא יודע על מה אתה מדבר, זה ממש לא מה שהסבירו לי ברבנות כשנתנו לי את התעודה".
אני: "מה הסבירו לך ברבנות?"
הוא: "אני לא מבין למה אני צריך להתווכח איתך".
אני: "אתה לא צריך להתווכח איתי, אבל אני אשמח אם תסביר לי מה אמרו לך ברבנות".
הוא: "יש לי הסדר עם הרבנות, שאני מוכר את הבננות כרגיל, רק שהמחיר של הבננות נחשב להחזר הוצאות, ואם הרווחים שלי גדולים יותר מסכום מסויים, אני צריך לשלם כסף למדינה. זה כל ההבדל משנה רגילה. המטע שלי הוא לא הפקר".
אני: "אז אי אפשר לבוא ולקטוף בננות?"
הוא: "לא".

בדקתי ומצאתי, שתשובתו מתאימה לפסיקת ההלכה של הרב ויטמן בספר "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל", פרק טו (עמוד 189 במהדורת ה'תש"ס): "

חובת ההפקר מוטלת על בעל השדה... מגמת המצווה הזו היא, שיד הכל תהיה שווה בפירות, ולכאורה, ברגע שבעל השדה הפקיר שדהו ומסרו לידי בית הדין, הרי בזה קיים את מצוותו, שהרי בית-הדין הוא כיד הציבור, ומרגע שבית הדין קיבל את השדה לרשותו, יד כל הציבור שווה בו. שמירת בית הדין על השדה איננה יכולה לבטל את העובדה שהשדה הופקר על-ידי בעליו, ואין בכוחה לבטל את העובדה שכעת יד הכל שווה בו. זאת, כיוון שתכליתה של שמירת בית הדין לא נועדה למנוע ממישהו ליקח מהפירות... אלא מגמתה של השמירה לדאוג לכך, שכל הנהנים משירותי בית הדין בטיפול בפירות ישתתפו בהוצאות בית הדין ויתנו את חלקם בהתאם. בשמירה כזו אין כל פגיעה בהפקר היבול, וממילא, אין בה כל איסור. "

נוסיף לכך את העובדה שהחקלאי משמש כשליח בית הדין, ונקבל את התוצאה, שלמעשה לחקלאי מותר לשמור על המטע שלו בדיוק כמו בכל שנה, לאחר שעשה פעולה פורמלית חד-פעמית של העברת המטע לידי בית הדין.

למרות שמבחינה הלכתית ניתן למצוא היתר לכך, בכל זאת רציתי להציע, שבית הדין של הרבנות לא ישתמש בהיתר זה, אלא יפתח את המטעים לכניסה חופשית, ואף יעודד את הציבור להגיע ולקטוף בחינם, וזאת מכמה טעמים:

1. בתי דין אחרים עושים זאת : בתי הדין של "המכון לחקר החקלאות על-פי התורה", ושל "המכון למצוות התלויות בארץ", הסכימו להגיד לי איפה נמצאים מטעי הבננות שבפיקוחם (הראשון - במושב צרופה, והשני - בקיבוץ גינוסר), והרשו לי לקטוף בחינם, וכך עשיתי; מכאן שהדבר אפשרי, וודאי שגם בית הדין של הרבנות הראשית לישראל יכול לנהוג כך.

2. הדדיות - נתינה וקבלה : שמירת שמיטה ממלכתית דורשת שיתוף פעולה מצד הצרכנים, בתרומה כספית לחקלאים שומרי שמיטה או בהעדפה של תוצרת מחקלאים שומרי שמיטה, שהיא לפעמים באיכות נמוכה יותר ובמחיר גבוה יותר. ראוי להראות לצרכנים, שהם יכולים גם ליהנות ממצוות השמיטה, בכך שמאפשרים להם לבוא ולקטוף בחינם. כך ההשתתפות תהיה הדדית: הצרכנים יוכלו לא רק לתת אלא גם לקבל ; וכאשר נאפשר להם לקבל, הנכונות שלהם לתת ולהשתתף תהיה גדולה יותר.

3. ההפסד קטן : על-פי ההלכה, אדם שמגיע למטע יכול לקטוף כמות קטנה בלבד, לצריכה ביתית בלבד. אפשר להעריך את הכמות המותרת של בננות בכ-5 ק"ג (כמות שאנשים בד"כ קונים בחנות לצריכה ביתית); מחיר השוק של 5 ק"ג בננות הוא 25 ש"ח. רוב האנשים לא יטרחו ליסוע עד למטע הבננות הקרוב, רק כדי לחסוך 25 ש"ח; רק הזמן שיבזבזו על הנסיעה יעלה להם יותר. אנשים שבכל זאת יבואו, יעשו זאת משתי סיבות: או שהם עניים מרודים ו-25 ש"ח הם סכום גדול עבורם, או שהם רוצים להרגיש את החוויה של שנת השמיטה ולחנך את ילדיהם במצוה זו. בשני המקרים, הכמות הכוללת שתיקטף תהיה סמלית, והפגיעה ברווחי בית הדין תהיה זניחה.

אם קיים חשש שהקוטפים יפגעו בעצים, אפשר לקבוע שהמטע יהיה פתוח רק בשעות מסויימות שבהן ממילא יש פועלים במטע, כך שיוכלו לפקח ולמנוע פגיעה בעצים, ושוב, הפגיעה ברווחים תהיה קטנה מאד.

4. בקשת תרומות : במקום לדרוש מאנשים להשתתף בהוצאות, אפשר לשים במטעים שלטים ובהם בקשה לשלוח תרומות לבית הדין, לכיסוי ההוצאות. בקשה זו היא כשרה לפי כל הדעות והשיטות, שהרי אין בה כפיה. רוב האנשים שיבואו למטע ויקטפו בננות, בוודאי ישמחו לתרום גם בלי שיכפו עליהם לשלם.

5. חינוך לנתינה : אחד מטעמי מצוות ההפקר הוא, כפי שכתב הרב (שם עמוד 254): "

עיקר המטרה, לחנך אותנו ולטבוע בקרבנו את הרגשת החובה לסייע ולתמוך בזולת. ויותר משנזקקים חיות השדה והאביונים לינוק מטובנו, נזקקים אנו להניקו ולהעניקו ". וכאשר בעל המטע שומר על המטע כרגיל, ואינו מרגיש חובה אפילו להסביר מדוע הוא עושה זאת, הרי שאין הוא מתחנך לוותר ולהעניק לזולת.

6. חינוך לבעלות ה' על הקרקע : כפי שכתב הרב (שם עמוד 257): "

האדם מצוות לשמור על שבת הארץ... כדי להחדיר לתודעתו את הידיעה 'כי לי הארץ', ואת האמונה שלא 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' אלא ה' 'הוא הנותן לך כוח לעשות חיל' ". שוב, מדבריו של החקלאי נראה שעובדה זו כלל לא נמצאת בתודעתו, שהרי הוא מתייחס אל המטע כאל "המטע שלי" ובכלל לא מודע לכך שה' ציווה להפקיר את היבול; לכל היותר, הוא מודע לכך שהמטע שייך גם למדינה, שהרי הוא צריך לתת חלק מרווחיו למדינה, אבל את זה הוא ממילא עושה בכל שנה כאשר הוא משלם מס הכנסה.

האם כל עניינה של מצוות השמיטה הוא, להטיל מס הכנסה נוסף על החקלאי?!

אמנם, מקובלנו שאין פוסקים הלכה לפי טעמי המצוה, ובכל זאת, אם קיימת אפשרות קלה לקיים גם את טעמי המצוה, ראוי לעשות זאת.

ההפסד במתן כניסה חופשית למטעים הוא קטן, והרווח הוא גדול - עידוד הציבור לשותפות במצוה, הגברת המודעות הציבורית למצוה, וקיום הטעמים החינוכיים של המצוה. לפיכך, נראה לי שמן הראוי לנהוג כך ולא להשתמש בהיתרים ההלכתיים לסגירת המטעים.

בכבוד רב,

אראל סגל (ישראלי פשוט)

אלכסנדר זייד 84א

קרית חיים 26301

תגובה (הגיעה תוך יום):

"תודה על מכתבך ועל הערותיך.

אעיר רק שלוש הערות לגבי הדברים היפים שכתבת:

1. בניגוד לביה"ד של הרבנות בה פנית ישירות לחקלאי ולא לביה"ד, בבתי הדין אליהם אתה משווה אותנו פנית לרבנים ולמנהלי ביה"ד ולכן קיבלת תשובות שונות והתייחסות שונה. בפעם הבאה אני מציע שתפנה ישירות אלינו או שגם בבתי דינים אחרים תפנה ישירות לחקלאים.

2. למרות הדברים שציטטת מספרי, אני מצרף סעיף אחד מנספח ד להסכם אוצר בית הדין, בו כתוב כדלהלן:

"מכיוון שפירות השמיטה הינם הפקר לכל, אין אפשרות למנוע מאנשים לבוא ולקטוף את הפירות מהמטע, אלא שבית הדין מתנה קטיף כזה בכך שהקוטפים יקבלו הנחיה משלוחי בית הדין איך ומהיכן לקטוף כדי שלא לגרום לנזק לעצים או לפירות שעדיין לא בשלים, ושהקוטפים ישתתפו בהוצאות בית הדין בגובה של 75% ממחיר השוק לפירות האיכותיים ביותר מהסוג הנקטף."

ייתכן מאד וחלק ממגדלי הבננות לא שמו ליבם לסעיף זה, ואנו מודעים לכך שצריך לעשות סבב ריענון בין כולם.

3. מפקח בית הדין פעל מול כל מגדלי הבננות, שכל אחד ישאיר במהלך השמיטה שורה שלמה של בננות שכולה מיועדת לעניים ולאגודות צדקה, כדי שיהיה ניכר שהפירות הפקר ושייכים לבית הדין. בחלק מהמקומות הוא הצליח בכך.

שוב, תודה על הערותיך, והערות והארות נוספות כמו גם שאלות יתקבלו ברצון.

בברכה, הרב זאב וייטמן, יו"ר ועדת השמיטה".

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tryg/jmita/obd