ביאור:כיסא מלך
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
האם השלטון במדינה צריך להסתפק בשמירה על המסגרת של המדינה - בטחון חוץ ופנים ומערכת המשפט? או שמא השלטון צריך לעסוק גם בתיקונים חברתיים ובעזרה לנזקקים?
לפני שעונים לשאלה זו, יש לברר מהו בכלל מקור הסמכות של השלטון? איך ייתכן שלאדם אחד יש סמכות לכפות את דעתו על אדם אחר, ולהכריח אותו (למשל) לשלם מיסים או להתגייס לצבא?
דיון מקיף בשאלה זו יכול למלא ספרים שלמים. במאמר זה נציין רק שעל-פי התורה, כדי שלשלטון תהיה סמכות, הוא צריך לקבל הסכמה מהעם שעליו הוא אמור לשלוט, וגם הסכמה מה', כמו שנאמר (דברים יז יד): "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ, וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי - שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא"; העם צריך להסכים לוותר על חירותו ולשים עליו מלך, והמלך צריך להיות מלך שה' בחר בו.
הסכמה משותפת כזאת ניתנה, לראשונה בתולדות עם ישראל, בתקופת שמואל הנביא - עם ישראל רצה מלך, וה' מתח ביקורת על בקשה זו אך לבסוף הסכים ומינה את שאול (שמואל א, פרקים ח-יב).
בני ישראל באותו זמן הגדירו במדוייק את המטרה שלשמה הם מוכנים לוותר על חירותם (שמואל א ח כ): "וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם, וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ, וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ", כלומר, הם מוכנים לוותר על חירותם רק כדי לקבל מערכת-משפט מתוקנת ולנצח במלחמות - לא לשום מטרה אחרת; ולכן, גם אם יש מלך, הסמכות שלו היא מוגבלת לעניינים אלה: " "שאין ממליכין מלך תחילה, אלא לעשות משפט ומלחמה: שנאמר " ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו, ונלחם את מלחמותינו "" " (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ד, סוף הפרק) .
יש אנשים שמסתמכים על פסוק זה וטוענים שהשלטון הרצוי לפי התורה הוא מינארכיה - מונארכיה מינימלית - מלוכה העוסקת רק בשמירה על הפרט מפני אלימות ולא, למשל, במדיניות רווחה ותשלומי העברה. מדיניות רווחה הרי אינה קשורה ל"משפט" אלא ל"חסד", ואינה בסמכותה של המדינה. לענ"ד, טענה זו בעייתית מכמה סיבות:
- הפסוק מספר שמואל מתאר את רצונם של בני ישראל בתקופת שמואל, שהסכימו למנות מלך רק למטרת משפט ומלחמות; אך בימינו, בני ישראל שהקימו את המדינה הסכימו מלכתחילה להקים מדינת רווחה, ולכן הפסוק הזה אינו בהכרח רלבנטי עבורם.
- בזמן המקרא, לכל משפחה מבני ישראל היתה קרקע שקיבלה בעת חלוקת הארץ (ראו במדבר לג נד); השבט היחיד שלא זכה בקרקע - שבט לוי - קיבל מעשר מהיבול של כל שאר השבטים (ראו במדבר יח כד). מכאן ניתן ללמוד, שתשלומי העברה, שמעבירים כספים מאנשים שיש להם קרקע לאנשים שאין להם קרקע, אינם שייכים לתחום ה"חסד" אלא לתחום ה"משפט", ולכן הם בכל מקרה בסמכותה של המדינה.
ספר משלי נכתב רק שני דורות אחרי שמואל, כאשר סמכויותיו של המלך עדיין נקבעו על-פי הסכמת העם מימי שמואל, ולפי ספר משלי, המלך צריך גם לעשות חסד:
(משלי כ כח): "חֶסֶד וֶאֱמֶת יִצְּרוּ מֶלֶךְ, וְסָעַד בַּחֶסֶד כִּסְאוֹ"( פירוט ).
איך זה מסתדר? איך ייתכן ששלמה ייעץ למלך לחרוג מתפקידו ולעסוק גם במעשי חסד? והרי העם לא הסכים לוותר על חירותו כדי שהמלך יוכל לעשות חסד?!
נראה לי שמילת המפתח כאן היא וסעד = תמך וסייע; וסעד בחסד כסאו = מעשי החסד שעושה השלטון עוזרים לו לשמור על יציבות השלטון, וגם עוזרים לו למלא את תפקידו העיקרי:
1. מעשי חסד, שהשלטון עושה עם השכבות החלשות, מגדילים את ההזדהות שלהן עם המדינה, ומקטינים את המוטיבציה שלהן לעורר מהומות. כך נאמר גם ב (משלי יא כו): "מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר"- כשהמלך גורם במעשיו לכך שלציבור אין אוכל, הציבור מקלל אותו, וקללה היא התחלה של מהומות; וכשהמלך גורם שיהיה אוכל, הציבור מברך אותו ( פירוט ). כך קל יותר לשלטון למלא את תפקידו הראשון - שמירה על הביטחון.
2. מעשי חסד מצמצמים את הפערים הכלכליים. פערים כלכליים עלולים לגרום אי צדק בכך שהם מעודדים גזל ( פירוט ), ובכך שהם יוצרים עיוותים משפטיים כתוצאה מייצוג משפטי לא שוויוני. מעשי חסד מצמצמים את הפערים ומקטינים את הסיכוי לאי-צדק, וכך קל יותר לשלטון למלא את תפקידו השני - לדאוג שכל האזרחים יזכו למשפט צדק.
בשתי הדרכים הללו, החסד סועד ומסייע לשלטון לבצע את תפקידיו: כשהשלטון מוציא כסף על חסד, הוא צריך להוציא פחות כסף על משטרה ובתי משפט.
3. וייתכן שהמילים ושפטנו מלכנו ונלחם את מלחמותינו מתייחסות רק לפעולות שהמלך עושה בכפיה, פעולות הדורשות הטלת מיסים וגיוס חובה; אך המלך יכול לעשות חסד גם בלא כפיה, למשל, לארגן מפעלי חסד התנדבותיים כלל-ארציים. ייתכן שעל פעולות מסוג זה אמר החכם וסעד בחסד כסאו.
לעיון נוסף
עריכהרעיון דומה נזכר גם בנבואת ישעיהו, (ישעיהו ט ו): "לםרבה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת"- גם שם נזכרו שני עקרונות משלימים העוזרים לתמוך ולשמור על הממלכה - משפט וצדקה. פירושו של מלבי"ם שם דומה לפירושנו כאן, אלא שאנחנו התייחסנו למעשי חסד בין אדם לחברו, והוא התייחס למעשי צדקה בין אדם למקום: " "עיקר מה שמייסדים הכיסא ומכינים אותה בתחילתה הוא בעבור המשפט, שיעשה המלך משפט בין אדם לחברו, שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו... ובמה יסעדו את הכיסא שיתקיים? - זה יהיה בצדקה, שהיא צדקת המעשים בין אדם למקום, כמו שכתוב וכתב לו את משנה התורה... והיתה עמו... למען יאריך ימים על ממלכתו". וסעד הזה היא עד עולם." " ( מלבי"ם ) .
מלכי ישראל עסקו במעשי חסד וצדקה גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום; הדוגמה הבולטת ביותר היא שלמה המלך, שהשקיע משאבים עצומים בבניין בית המקדש לה' - בניגוד גמור לתפיסת העולם המינארכית.
פסוקים דומים
עריכהישנם פסוקים נוספים שבהם נזכר כיסאו של המלך, המתייחסים בעיקר לעשיית משפט וצדק:
- (משלי כ ח): "מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין - מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע"( פירוט )
- (משלי כה ה): "הָגוֹ רָשָׁע לִפְנֵי מֶלֶךְ, וְיִכּוֹן בַּצֶּדֶק כִּסְאוֹ"( פירוט )
- (משלי כט יד): "מֶלֶךְ שׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת דַּלִּים - כִּסְאוֹ לָעַד יִכּוֹן"( פירוט )
- (משלי טז יב): "תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע, כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא"( פירוט )
תוספות ותגובות
עריכהמקורות
עריכהעל-פי מאמר של אראל (שאלה: יעל) שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-04-22.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mjly/kise_mlk