פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

ידוע לנו שהיו "עשרת הדיברות" (על פי שמות לד כח ו-דברים ד יג) אך מה בדיוק הם העשרה, לא ברור.

פרשיות המסורהעריכה

אם נבחן את החלוקה לפרשיות (המסומנות כאן על ידי האות ס ו-פ), הרי ש"אנוכי" ו"לא יהיה" מחוברות לפיסקה אחת, וכדי להשלים לעשר "לא תחמוד" מחולק לשניים (למה? זה כבר עניין לפעם אחרת).

האם זה אומר שלשיטתם באמת "לא תחמוד" הם שני דיברות? לא בהכרח. יתכן שהסיבה לחלוקה שם היא אחרת (שוב, לא נכנס לזה), והסיבה לחיבור של "אנכי" ו-"לא יהיה" היא לא כי מדובר בדיבר אחד, אלא כפי שיוסבר להלן.

נבחן את הפסוקים הראשונים של עשרת הדיברות:

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ.
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.
לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.

וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.

בניגוד להמשך הנאמר בגוף שלישי ("לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ", "שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ") הפסוקים האלו נאמרים בגוף ראשון מדבר ("אָנֹכִי", "עַל פָּנָיַ").

הדבר מסתדר עם המסופר בשמות כ טו על כך שבהתחלה ה' דיבר ישירות אל העם, אך הם פחדו וביקשו שה' ידבר עם משה, ומשה אליהם.

מכאן שישראל הספיקו לשמוע ישירות מה' את שני הדיברות הראשונים. לכן, כפי הנראה, הם גם מודגשים בפיסקה אחת ארוכה.

טעמי המקראעריכה

Penteteuch.jpg
תחילת עשרת הדיברות בספר שמות, בחומש שהודפס ב-1896. שתי מערכות שונות של טעמי המקרא מסומנות בבת אחת על אותן האותיות.

גם בטעמי המקרא ישנן מסורות שונות לגבי החלוקה לדיברות.

בטעם עליון (טעמים שמנוגנים יותר "בסילסולים" ומצויירים בדרך כלל מעל האות) כל דיבר מופיע בפסוק נפרד (במילה האחרונה יש "סוף פסוק").

בחלק מהחומשים עשרת הדיברות הודפסו בנפרד, פעם עם טעם עליון ופעם עם טעם תחתון. אך ברוב החומשים שני הטעמים הודפסו ביחד, כך שאנו מוצאים על כל מילה שני סימונים.

יוצאת דופן היא המילה "עֲבָדִים" בפסוק הראשון שעליה (בחלק מהחומשים) אפשר למצא שלושה טעמים: רביעי, אתנחתא וסוף פסוק.

גם הניקוד מושפע מכך: במילה פָּנָיַ ב"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ " יש גם קמץ וגם פתח - פתח מתאים לטעם עליון וקמץ לטעם תחתון. גם במילים "לֹא תִּֿרְצָח.לֹא תִּֿנְאָף.לֹא תִּֿגְנֹב" - בטעם תחתון האות ת' ללא דגש (וזאת משמעות הקו שמודפס מעל האות, אך כאן באתר מופיע לאחר האות), ובטעם עליון עם דגש.

הרב ברויאר כתב מאמר (בספר 'כתר אר"ץ והנוסח המקובל') בו הוא מוכיח על ידי כתבי יד עתיקים שהמסורת שבחומשים שלנו משובשת, והקריאה בכל בתי הכנסת בארץ איננה נכונה.

אם כן, על פי טעמי המקרא קשה לנו להוכיח מהו הדיבר הראשון ומהו השני.

אגב, מאין יש שתי מערכות, עליון ותחתון? מסביר זכריה גורן ('טעמי המקרא כפרשנות'):

"מקורה של הכפילות הוא במסורה שונה של השיטה הבבלית ולבין השיטה הארץ-ישראלית.
הראשונים פיסקו את הטעמים לפי חלוקת הטקסט לפסוקים בהתאם לדיברות.
הפיסוק הזה נקרא פיסוק בטעם עליון.
בארץ-ישראל הנהיגו חלוקה אחרת ופיסקו בהתאם (הטעם התחתון).
מצד אחד חילקו פסוקים ארוכים (6-3, 22-8),
ומאידך צירפו את הדיברות הקצרים (16-13),
בכוונה ליצור יחידות אחידות באורכם ולהקל על-ידי כך בקריאה."

"אנכי ה' אלקיך" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמעוםעריכה

כתב הרמב"ם:

(ספר המצוות עשה א): "המצווה הראשונה היא הציווי שנצטווינו להאמין באלהות, והוא: שנאמין שיש (שם) עילה וסיבה, שהיא הפועל לכל הנמצאים. וזהו אמרו יתעלה: "אנכי ה' אלקיך".
ובסוף גמרא מכות אמרו: "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני. מאי קרא? תורה ציווה לנו משה" (דברים לג ד) כלומר: מנין ת'ו'ר'ה'.
והקשו על זה ואמרו: "תורה בגימטריא הכי הוי? שש מאות וחד סרי הוי!".
ובאה התשובה: "אנכי ה' אלקיך' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמעום".
הנה נתבאר לך, שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצוות, והוא ציווי להאמין, כמו שביארנו.
"

הרמב"ם מונה בפסוקים "אנוכי... ולשומרי מצוותי" 5 מצוות, והרמב"ן מקשה עליו שהרי בגמרא כתוב שאלו שתי מצוות?

יתכן כי הרמב"ם רואה בפסוק: "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ" דיבר אחד (שאליו מתייחסת הגמרא) ובו שתי מצוות, ובפסוק "לֹא תַעֲשֶׂה... וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי" את הדיבר השני ובו 3 מצוות.

אולם לפי זה קשה, והרי גם הפסוק "לא תעשה..." נאמר בגוף ראשון - "כי אנכי ה' אלהיך אל קנא... לשנאי... לאהבי ולשמרי מצותי", אם כך מדוע אמרו שרק "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום? היו צריך להגיד "אנכי" ו"לא תעשה לך" מפי הגבורה שמענום!

הרמב"ן לא הבין כך את הגמרא, כי לפי הנוסח שהיה בפניו, "אָנֹכִי... עֲבָדִים" היה פסוק אחד, ומכאן שגם דיבר אחד. לכן הוא הבין את דברי הגמרא "אנכי ה' אלקיך' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמעום" כמתייחסות לשני הדיברות הראשונים, כלומר עד "וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי". לפי זה, הדיבר הראשון הוא רק "אנכי ה' אלהיך" וכולל רק מצוה אחת, והדיבר השני הוא מ"לא יהיה לך.... ולשמרי מצותי" וכולל 4 מצוות.

לפני הרמב"ם היה נוסח שבו במילה "עבדים" לא היה סוף פסוק ולכן יכל להבין שדברי הגמרא מתייחסים רק לדיבר אחד. החלוקה לפי הרמב"ם נראית כיותר מתאימה לתוכן של הדיברות. לשיטתו, הדיבר הראשון הוא על כך שה' הוא האלוקים ואין אחר. הדיבר השני מדבר על איסור עשיית פסלים.

הערותעריכה

  • (על דרך ההלצה) יש בימינו אנשים החיים רק לפי שתי הדיברות הראשונות: "אנוכי" ו-"לא יהיה לך"...
  • המסורה לא מתכוונת לחלוקה שונה, אלא רק להדגיש:
1. ששתי הדברות הראשונות נאמרו על ידי ה'. תורה (=611) ציוה לנו משה, ומה' עוד 2 (סוף מסכת מכות).
אחת דיבר אלוקים שתים זו שמעתי תהלים סה יב
2. "לא תחמוד" פוצל כדי שלא נחשוב ש"בית רעך" זה עוד פרט כמו "אשת רעך" וכו' אלא זה כלל ופרט.
ואכן כך נדרש במכילתא: כעין הפרט, דבר הנקנה ונמכר.
  • לגבי הבדלים בין יתרו לואתחנן. אפשר לאמר ש'זכור' ו'שמור', וכן 'עד שקר' ו'עד שוא' נאמרו בדיבור אחד. אך מה לגבי כתיבת עשרת הדברות? מה באמת נכתב? אפשר לפרש שעשה"ד שב'יתרו' היו על הלוחות שנשברו ועשה"ד שב'ואתחנן' על הלוחות השניים. ההבדל העיקרי הוא שב'יתרו' השבת היא מטאפיזית ובואתחנן היא סוציאלית. ואכן היום השבת היא יותר לזכר יציאת מצריים.
  • מה משמעות החלוקה לדברות? - לפי כל הדעות, בדיבר השני יש יותר ממצוה אחת מתוך התרי"ג מצוות (לפחות "לא תעשה", "לא תשתחוה", "לא תעבדם"). אם כך, נשאלת השאלה מדוע הוא נחשב לדיבר אחד? מה משמעות החלוקה ל"דיברות" אם בכל דיבר יכולה להיות יותר ממצוה אחת?