פתיחת התפריט הראשי




בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:במדבר לו ו.


חוק נישואי בנות צלפחדעריכה

(במדבר לו ו): "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים"

הבקשה של בנות צלפחד לרשת את נחלת אביהן התקבלה, אולם אז באו ראשי השבט (שבט יוסף) והתלוננו, שאם יינשאו לבני שבט אחר - הדבר יפגע בחלוקת הנחלות לשבטים. התגלה כאן עימות בין זכות הירושה וההמשכיות של המשפחה הבודדת, לבין זכות הריבונות של השבט. כדי ליישב את העימות, נקבע שבנות צלפחד יינשאו לבני שבטן, וכך (פסוק ז) "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

מעבר לכך, הדבר נקבע כחוק כללי, שכל בת יורשת נחלה תצטרך להינשא רק לבני השבט שלה (פסוקים 8-9) : "וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה, לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

אולם, חכמי התלמוד פירשו שהחוק הזה בוטל בדור הבא. יותר מזה, התאריך שבו בוטל החוק נחגג עד היום - זה היה ט"ו באב.   "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. בשלמא יום הכפורים יום סליחה ומחילה יום שנתנו בו לוחות אחרונות, אלא חמשה עשר באב מאי? היא אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה .   מאי דרוש? זה הדבר - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה" ( בבא בתרא קכא. )

מדוע בוטל החוק? ומה הקשר לביטוי זה הדבר המופיע בפסוקנו?

א. מבחינה לשונית, כמעט בכל מקום שבו מופיע הביטוי זה הדבר , מדובר על מצוה שנאמרה לאותו הדור בלבד:

  • (שמות טז טז): "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה': לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ"
  • (שמות טז לב): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה': מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
  • (שמות כט א): "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי: לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם"
  • (שמות לה ד): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת"
  • (ויקרא ח ה): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם"
  • (ויקרא ט ו): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'"


יש שני יוצאי-דופן, והם:

  • (ויקרא יז ב): "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה"- חכמי התלמוד תירצו "שאני התם דכתיב (ויקרא יז, ז) "לדורותם"" (בבא בתרא קכ.) . אולם אפשר גם לפרש שהמצוה הזאת מתייחסת לשחיטת בשר חולין, שבמדבר היו חייבים להביאו אל המשכן, ובדור הבא הותר לאכול מחוץ למשכן (במדבר יב).
  • (במדבר ל ב): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'(בבא בתרא קכ:) - חכמי התלמוד תירצו "ההוא יליף זה זה מהתם" (בבא בתרא קכ:) , וצ"ע.

וראו עוד מלבי"ם, התורה והמצוה על ויקרא יז, סימן פח .

ב. אולם מבחינה עקרונית, עדיין יש להבין מדוע בוטל החוק, ומדוע טענתם של ראשי שבט יוסף התקבלה רק לאותו הדור בלבד?

הרמב"ן פירש: "כי הקפדה להם תהיה יותר גדולה בעת החלוק, שלא יתערבו השבטים זה עם זה בנחלה, כי אחרי כן כבר נודעה נחלתן ולא יקפידו כל כך" ( רמב"ן על במדבר לו ז ) .

והסביר הרב אלחנן סמט: "זוהי אכן סברה פשוטה: מסתבר כי תלונתם של ראשי האבות משבט מנשה נגעה רק לחלוקת הארץ לאחר כיבושה בעוד שנים ספורות. לוּ נישאו בינתיים בנות צלפחד לבני שבטים אחרים, הייתה החלוקה הראשונה של נחלת שבט מנשה נפגעת באורח שאינו ניתן לתיקון, והגדרת התחום 'המוניציפלי' של השבט הייתה מצטמצמת. ולוּ הייתה תופעה זו של בנות יורשות נחלה הנישאות מחוץ לשבטן תופעה רווחת בכלל שבטי ישראל, הייתה החלוקה המתוכננת של הארץ לשבטים משתבשת, ודבר זה הוא שבאה התורה למנוע בפרשתנו.    אולם לאחר שנסתיימה חלוקת הארץ לשבטים וכל שבט נטל את חלקו הראוי לו, נתייצבה מפת הגבולות בין השבטים השונים (והיא נמסרת לנו בפירוט רב בספר יהושע בפרקים ט"ו-י"ט), ואין עוד חשש שנחלה תיסוב ממטה למטה. אף אם בדורות הבאים תינשא בת יורשת נחלה לבן שבט אחר, ובניה, שיהיו בני השבט האחר, יירשו את נחלת אמם, ייחשבו הבנים לבעלי נחלה פרטית בתוך נחלה שבטית שאינה נחלת שבטם, וכך יישארו תמיד. לשון אחר: משנקבעו גבולות השבט בחלוקת הארץ הראשונה, שוב אין בכוחה של בעלות היחיד להפקיע את ריבונותו של השבט על שטחי נחלתו( הרב אלחנן סמט, עיונים בפרשת השבוע, סדרה ב, פרשת מסעי ) .



הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:חוק נישואי בנות צלפחד


מקורותעריכה

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2019-08-06.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/bmdbr/bm-36-06