ביאור:הידור מצוה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

המקור להידור מצווה

המקור להידור מצווה הוא הפסוק: "...זה אלי ואנוהו..." (שמות טו ב). מכאן לומדים חז"ל במסכת שבת (קלג:): "...התנאה לפניו במצוות; עשה לפניו: סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה (בדיו נאה, בקולמוס נאה) ...".

רואים, אם כן, שבחג הסוכות – המוטיב של "זה אלי ואנוהו" משמעותי מאוד, משום ששני פריטים מתוך החמישה שחז"ל מונים כחלק מהידור המצווה, שייכים לחג הסוכות.

אגב, "שרטוט" בספר התורה, לא מופיע כאן (מטרת השרטוט בספר התורה – ליישר את הכתב, שגם זה סוג של הידור). ואומנם חובת השרטוט בספר תורה הוא לא מטעם "זה אלי ואנוהו", אלא הלכה למשה מסיני.

יש מקום לשאול, מה ההבדל? מהי הנפקא מינה בין קיום הידור מצווה מכח "זה אלי ואנוהו" לבין קיום הידור זה מכח "הלכה למשה מסיני"?

נפקא מינא

(א) אם קיים את המצווה ללא הידור.

אם ההידור במצווה הוא רק משום "זה אלי ואנוהו", הרי אם האדם קיים את המצווה ללא הידור – יצא ידי חובת המצווה; אבל אם ההידור הוא משום "הלכה למשה מסיני", הרי אם קיימה ללא הידור זה – לא יצא ידי חובתו.

(ב) הידור ביותר משליש.

אם ההידור במצווה הוא משום "זה אלי ואנוהו", הרי מקיים המצווה אינו חייב להוציא מכספו יותר משליש מהמחיר ללא ההידור; אבל אם ההידור הוא משום הלכה למשה מסיני, הרי האדם חייב להוציא מכספו ככל הנדרש בכדי לקיים מצווה זו, גם אם ההוצאה גדולה משליש.

האם הידור מצווה – הוא מצוות עשה?

לדעת רוב הראשונים – הידור מצווה זו מצווה, אלא שאין היא מעכבת, כלומר: גם אם נעשתה המצווה ללא הידור, בכל זאת יצא. הריטב"א, לעומת זאת, סובר שמה שאמרנו הוא רק לגבי מצוות מדרבנן, אבל במצוות מדאורייתא ההידור תמיד מעכב.

וכן לגבי כל הדברים האחרים, כגון קורבנות. בקרבנות נאמר: "את הכבש האחד..." (במדבר כח ד). אומרים חז"ל: אם נאמר כבש בלשון יחיד, למה נאמר אחד? אלא שהכבש צריך להיות אחד ומיוחד, כלומר, שהמביא קורבן צריך שיביא ממבחר הצאן, כפי שנאמר אצל הבל: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן..." ואז התקיים "...וישע ה' אל הבל ואל מנחתו..." (בראשית ד ד).

מכאן מביאים ראייה בעלי המוסר, שהמצווה להביא מן המובחר מרצה את הקב"ה, משום שיש בכך שבירת רצונו של האדם. לכן יש דרישה להדר במצוות – במיוחד אחרי הימים הנוראים, והרוצה שה' "ישע אל מנחתו" – יעסוק בהידור מצווה מיד לאחר יום הכיפורים ולפני הושענא רבה, בכדי שבקשותיו יתקבלו. זו הסיבה שהידור המצווה מודגש דוקא בחג הסוכות.

הידור מצווה בחג הסוכות

הידור מצווה בלולב

בנושא זה ישנה מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה (מסכת סוכה, לא.). חכמים סוברים: מקשינן לולב לאתרוג; מה אתרוג בעינן הדר, שנאמר: "פרי עץ הדר..." אף לולב צריך שיהיה בו הדר.

רבי יהודה סובר: בעינן הדר רק באתרוג, בגלל הפסוק המפורש, אבל בלולב אין צורך. ואילו העובדה שאנו דורשים שיהיה אגוד יחד עם שאר המינים שלו (אתרוג הדס וערבה), זה לא משום הידור, אלא מגזירת הכתוב, שנאמר: "...כפת תמרים..." (ויקרא כג מ),דורש רבי יהודה "כפת", מלשון כָּפוּת.

לולב היבש פסול, אע"פ שהידור המצווה אינו מעכב את המצווה אם הוא בא מכוח "זה אלי ואנוהו", בכל זאת יש כוח בידי חז"ל להחליט איזה הידור מעכב ואיזה לא. בהתאם לכך נקבע שלולב היבש פסול ומעכב, למרות שזה רק מנימוק של "הדר".

יש מהאחרונים שהעירו: הסיבה שדווקא בלולב הקפידו חכמים על ההידור – משום שהלולב צמוד לאתרוג שהידורו מהתורה.

הידור מצווה בהדס:

"רבי ישמעאל אומר: שלשה הדסים, שתי ערבות, לולב אחד ואתרוג אחד. רבי טרפון אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת..." (סוכה, ל"ד:). אומר הר"ן בשם הרמב"ן, שלמעשה מספיק הדס אחד, והדרישה לשלשה היא רק משום הידור מצוה.

ומביא השו"ע: "לא יוסיף מין אחר על ארבעת המינים, משום בל תוסיף" (או"ח סימן תרנ"א, סעיף יד). ויש הסוברים שאין להוסיף גם על מניין הפרטים בארבעת המינים עצמם. אבל לשיטת התוספות וכן בירושלמי, ויש אומרים שכך גם דעת הרמב"ם, מותר להוסיף הדס וערבה כמה שירצה. הם מוסיפים שמנהג גאוני בבל היה להוסיף הרבה הדסים. וכן נוהגים בעדת התימנים. אבל השו"ע כתב שהמדקדקים אינם מוסיפים כלל.

הידור מצווה שאינו נראה

ייחודם של ארבעת המינים – בראייתם.

לדוגמא: פרשיות של תפילין – אינן צריכות שרטוט, כי הציבור אינו רואה אותם כדרך שרואים ספר תורה – שאכן צריך שרטוט. אבל יש חולקים, ומביאים ראיה מבית המקדש, שהרי פנים הארון היה מצופה זהב, כלומר היה הידור גם במקום שלא היה גלוי לעין.

הידור מצווה – לעומת זריזים מקדימים למצוות

"הידור" מול "זריזים" – "זריזים" עדיף. ולכן לא יעכב אדם את עצמו מלקיים מצוה משום "...זה אלי ואנוהו..." – התנאה לפניו במצוות. כגון: אדם שיש לו כסף לטלית רגילה, שמא יאמר: אמתין עד שיהיה לי כסף לטלית יקרה (משום הידור), אומרים לו – לא! אלא ירכוש לו טלית מיד, ללא עיכוב. וכן לספר תורה – לא מחכים לסופר הכותב בצורה המהודרת ביותר, אלא כותבים גם אם יש סופר הכותב "רק" יפה אבל לא מהודר. הוא הדין לגבי ארבעת המינים, לא ישתהה עד שיבואו לפניו ארבעה מינים מהודרים, אלא יקיים את המצווה מיד, גם אם אינם מהודרים. ועל כך נאמר: "חשתי ולא התמהמתי לשמר מצותיך" (תהלים קיט ס).

מצווה בו יותר מבשלוחו או הידור מצווה

"הידור מצוה" לעומת "מצוה בו יותר מבשלוחו" – מה עדיף? כגון, אדם שיכול לכתוב ספר תורה בעצמו – ללא הידור, ואילו שלוחו יכול לכתוב בהידור. האם אמרינן "מצוה בו יותר מבשלוחו", ולכן עדיף שהוא עצמו יכתוב, גם אם הכתיבה אינה מהודרת? או הידור מצוה עדיף, ולכן עדיף ששלוחו יכתוב?

בנושא זה – מחלוקת בין הפוסקים, ולא מצאתי הכרעה ברורה בעניין זה.

הידור מצווה - בנשים

לא שייך. מצוות סוכה ולולב – נשים פטורות, מהלכה למשה מסיני.

על אף שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, לגבי סוכות יש מספר לימודים מהם ניתן היה להסיק כי בכל זאת יש חיוב לנשים. למשל: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג מב). מפסוק זה לומדת הגמרא: "תשבו" – כעין תדורו; מה דירה איש ואשתו, אף סוכה איש ואשתו.

מקור אפשרי אחר ללימוד, הוא המשך הפסוק: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות..." (שם). התורה כותבת "האזרח" ולא "אזרח", התוספת של האות "ה" באה להוציא את הנשים מחיוב הסוכה. לימוד זה נדחה, מאחר ואותו ביטוי מופיע לגבי צום יום הכיפורים: "בחודש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר..." (ויקרא טז כט). כידוע, נשים מחוייבות בצום יום הכיפורים. בסופו של דבר מסקנת הגמרא היא: נשים פטורות מסוכה ומלולב משום: הלכה למשה מסיני. אבל קטן שאינו צריך לאמו, שהוא כבן חמש-שש, חייב בסוכה מדרבנן, כדי לחנכו במצוות. וכן נוהגים לגבי נטילת לולב וכו', משום חינוך למצוות ולהידור מצוות.

מסקנה לגבי הידור

"הידור" מחייב ראיה, אפשר וזו המצוה היחידה שבה יש עניין מיוחד של ראיה (ולא מתוך גאווה) ולכן מברכים "על נטילת לולב" ולא "על נטילת אתרוג", שהרי במצות הידור יש צורך בראיה, והלולב בולט יותר משאר ארבעת המינים, ובסוכות הידור מצווה חשיב טפי כפי שהסברנו.

לסיכום: שני "נימוקים" למדנו בשיעור זה:

(1) הידור מרובה בסוכות, כי יש בו מבחינת "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", כל זאת לפני גמר הדין בהושענא רבא.

(2) הידור מחייב ראיה ולכן מברכים על נטילת לולב ולא על נטילת אתרוג משום שהלולב בולט יותר מהאתרוג.

אמנם דינו של אדם נחתם ביום הכיפורים, אולם החתימה אינה סופית, שכן "בחג נידונים על המים", ו"גמר הדין" הוא בהושענא-רבה. (בהקשר זה ראו דברי ר"ת בתוס' במסכת מנחות, לב:).

מקורות

על-פי מאמר של ד"ר מנחם צוקר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-02-26.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/sofrim/zuckm/hidur