ביאור:אש-דת למו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

לפרשת וזאת הברכה

"ויאמר יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת למו" (דברים לג, ב).

{פירוש זה אינו לפי המסורת היהודית ודרך התורה ומסתמך על מקור לא מדויק. לפירוש התורני עיין בביאור התורני לפסוק או עיין בפירוש רש"י או רש"י כפשוטו, רמב"ן או אבן עזרא על הפסוק.}

הדת היא אש, אש שורפת. הנכנסת לתוכה - היא נכנסת לתוכו, נכנסת לו לדם, מאחורי העור, אף למטען הגנטי. כמו שהוא כותב (ירמיהו כ, ט): "ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל". תיאור זה מתאים יותר לתחושת המוסר והצדק הנגזרת ממציאות האל יותר מאשר הוכחת קיום האל עצמה. ואמנם, תחושה זו מוכרת כ-'זעם קדוש'.

האש מחממת ובזה היא טובה, אך יש גם סכנה בה. ראשית, פסיכולוגית, ידועה בפסיכיאטריה הדיאגנוזה של פסיכוזה דתית. אולי גם קנאותו של פנחס נופלת לקטגוריה זו, אי-שפיות זמנית ממניעים דתיים. שנית, נגזר מזה, ההיסטוריה שלנו רצופה במעשים נוראיים שנעשו בעקבות הדת, אם זה מאת הנוצרים, אם זה מאת המוסלמים, בהריגות ההמוניות שלהם, במסעות הצלב ובמלחמות מוחמד. וגם ביהדות ידועה הקנאות הדתית, אם כי לא בקנה מידה כזה, מטעמים מובנים - פיזור העם הקטן בעמים והתייחסותו בעיקר לעצמו.

מלבד זאת, יש אש-דת טובה ויש אש-דת זרה, ככתוב (ויקרא י, א): "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם", לזו אפשר לקרוא (דברי הימים א ח, לג): "אשבעל" (בן שאול). לעיתים אולי קשה לאדם האם אשו היא של ה' או של הבעל ועל כך אנו מוצאים (מלכים א יח, כא): "ויגש אליהו אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פסחים על שתי הסעפים אם ה' האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו ולא ענו העם אתו דבר" ויש האומרים כי אליהו הוא גלגול של פנחס.

ועוד יש הכתוב (ישעיהו נ, יא): "הן כלכם קדחי אש מאזרי זיקות לכו באור אשכם ובזיקות בערתם מידי היתה זאת לכם למעצבה תשכבון". רב המפרשים רואים ביטוי זה כשלילי, אך אני תמיד פרשתיהו כחיובי, כלומר - קדחי אש ומאזרי זיקות הם אלה שמנסים לקבל את השראתם מאחרים ולהתחמם לחומם ואילו אלה ההולכים באור אשם הם אלה המקוריים, כמו שכותב ביאליק בשירו הניצוץ - "כי מליבי חצבתיו!", ואומר להם ה', לכולם אולי - הכול בא ממני ועל-כן מי שאינו מכיר בכך הולך לישון בעצב ובלא סיפוק, או שנאמר שכך גם תהיה שכיבתו האחרונה, עם המתים. מכך יוצא שאש הדת האמיתית היא אש הנשמה הבוערת בך פנימה והיא חלק מאלוהים שבראה, המכירה במי שבראה ומחייה אותה.

מקורות

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה באתר הניווט בתנך בתאריך 2009-10-10.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0533_3