ביאור:אחרי מות - ערך החיים בתורה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בס"ד ח' אייר התשס"ו

אחרי מות-ערך החיים בתורה

מבוא:

בשנה מעוברת נקראת פרשת אחרי מות בנפרד מפרשת קדושים ב"שבת הגדול" שלפני חג הפסח, הפרשה מלמדת כי תורת ישראל היא תורת חיים ומטרתה היא הטבת חייו של האדם. יחד עם זאת מדגישה התורה כי ערך חיי האדם קודם לערך קיום מצוות התורה, שנאמר: "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא, י"ח, ה'). לפיכך פותחת הפרשה בפסוק: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו" (ויקרא, ט"ז, א'), דהיינו, בכדי שלאחר מות שני בני אהרן לא יחשבו ישראל כי התורה ומצוותיה גורמים מות לאדם, לכן ציוה ה': "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקדש.. ולא ימות". בהמשך מלמדת התורה כי השעיר לעזאזל מכפר לישראל אף ללא חזרה בתשובה, גם בכל שנה ושנה עצם יום הכיפורים מכפר לשבים בתשובה, בכך באה לידי ביטוי מגמת סלחנותו של ה' כלפי האדם, כפי שנאמר: "כי לא אחפץ במות המת נאם ה' אלהים והשיבו וחיו" (יחזקאל, י"ח, ל"ב). שיאה של סלחנות ה' מתבטאת בהוראה הכללית של ה' לפיה קיום המצוות הוא למען: "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא, י"ח, ה'), ומפורש בגמ' "א"ר יהודה אמר שמואל:...'וחי בהם' ולא שימות בהם" (יומא, פה:). כלומר, כאשר נוצרת התנגשות בין ערך חיי האדם לערך קיום מצוות התורה, ערך החיים גובר. וכן פסק הרמב"ם (יסודי התורה, פ"ה, ד): "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו", דהיינו, אם העדיף האדם את ערך המצוות על פני ערך החיים, הרי הוא "מתחייב בנפשו". כלומר, פרשת אחרי מות מלמדת את ישראל כי התורה לא נועדה להגביל ולצמצם את חיי האדם, אלא מטרתה היא: להטיב עם חיי האדם הן בעוה"ז והן בעוה"ב, כמבואר להלן בהרחבה:

א. אחרי מות – הכנת הכהן הגדול בטרם כניסתו לקודש נועדה לצורך שמירת חייו.

ב. קודש הקודשים – מקום לימוד התורה מהוה תחליף זמני להשראת השכינה.

ג. השעיר לעזאזל - מכפר לכלל עם ישראל על המצוות הקלות, אף ללא חזרתם בתשובה.

ד. יום הכיפורים – הכפרה האלהית מובטחת לאחר התשובה והוידוי האנושי.

ה. וחי בהם - כאשר נוצרת התנגשות בין ערך חיי האדם לערך קיום המצוות האלהיות שבתורה, ערך חיי האדם גובר.

אחרי מות:

הפרשה פותחת בפסוק: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו" (ויקרא, ט"ז, א'), ומיד בסמוך נאמר: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקדש.. ולא ימות". סמיכות תאור מות שני בני אהרן לציווי עבודת הקודש ביום הכיפורים נועדה להרגעת אהרן, לאחר שבעקבות מות בניו נוצר הרושם כי כל טעות בעבודת הקודש גורמת למותו המיידי של הכהן, לכן ציוה ה': "ואל יבוא בכל עת אל הקדש.. ולא ימות". כלומר, ה' אינו חפץ במות הכהן משום שתכליתה של עבודת הקודש היא: להטיב עם האדם ולהאריך את חייו. לפיכך מפרטת פרשת אחרי מות את הכנותיו של הכהן הגדול בטרם כניסתו לקודש הקודשים ביום הכיפורים, הסיבה לכך היא מציאותה של שיא התגלות ה' בקודש הקודשים. כלומר, בקודש הקודשים יכול רק הכהן הגדול לחוש את תמצית קדושת ה' בהתאם לעומק כוונת לבו, לפיכך נדרשות מן הכהן הגדול גם הטהריות גשמיות וגם הכנות רוחניות. על כן הזכירה התורה את מותם של בני אהרן בסמוך להגבלת כניסת הכהן הגדול לקודש ובטרם הציוויים על עבודות הכהן הגדול ביום הכיפורים, ללמדנו שטעותם של בני אהרן שהקטירו את הקטורת במזבח החיצון ולא במזבח הפנימי, נבעה מהתקרבות יתרה לקודש ללא ציווי ה', ולפיכך נענשו בני אהרן, שנאמר: "בקרבתם לפני ה' וימתו" (ויקרא, ט"ז, א'). כלומר, הכנתו של הכהן הגדול בטרם כניסתו לקודש נועדה לצורך שמירה על חייו. לעומת זאת מובא בגמ': כי "טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה, מה עשה? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו" (גיטין, נו:), דהיינו, טיטוס הרשע לא נענש מיד בכניסתו לקודש הקודשים, משום שכניסתו היתה כניסה גשמית למקום שהתרוקן מתמצית קדושתו. לעומת זאת כניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים היא שיאה של הקדושה והטהרה, על כן מפרטת פרשת אחרי מות בהרחבה את הכנותיו של הכהן הגדול בטרם כניסתו לקודש הקודשים ביום הכיפורים.

קודש הקודשים:

קדושת קודש הקודשים נובעת מן התורה ולוחות הברית אשר שכנו בתוך ארון הקודש, קדושת מקומו של ארון הקודש היתה כל כך עמוקה עד שאותה קדושה עילאית קידשה את מקום קודש הקודשים גם בבית שני, אשר בו לא היה ארון כלל. לפיכך בזמן שאין בית המקדש קיים מקום לימוד התורה מהוה תחליף זמני להשראת השכינה, כמובא בגמ': "אמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד...רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא, לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי" (ברכות, ח.), וכן פסק הטור (אורח חיים, סימן צ): "אבל מי שיש לו מדרש קבוע בתוך ביתו שלומד בו, מצוה להתפלל בו אפילו אין לו עשרה". כלומר, משחרב בית המקדש ה' אפשר לישראל להתעלות לקדושת הכהן הגדול באמצעות לימוד התורה, אשר עליה נאמר: "יקרה היא מפנינים', מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים" (הוריות, יג.), וכן נאמר במשנה: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות, פ"ג, משנה ח), "ר"מ אומר: מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם', כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא אדם, הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול" (ב"ק, לח.). כלומר, מקדושת קודש הקודשים ניתן להבין את מעלת קדושת התורה לדורות עולם.

השעיר לעזאזל:

שילוח השעיר לעזאזל ושריפת הפרה האדומה נעשים מחוץ למקדש, ומצוות אלה הן בבחינת חוקה, כמובא במדרש: "רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהן דכתיב בהן חקה, אשת אח, וכלאים, ושעיר המשתלח ופרה אדומה... שעיר המשתלח דכתיב (ויקרא, ט:ז): 'והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו' והוא עצמו מכפר על האחרים, וכתיב ביה: 'והיתה זאת לכם לחקת עולם" (מד"ר, במדבר, פרשה יט). כלומר, התמיהה היא מדוע משלח השעיר נטמא ממנו ואילו כל עם ישראל נטהרים על ידו, כשם שקיימת אותה תמיהה לגבי "כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים והיא גופה מטהרת בגדים", על כך קבע הרש"י: "גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה" (במדבר, י"ט, ב').

אולם לגבי מטרת השעיר המשתלח פסק הרמב"ם (הל' תשובה, פ"א, ב): "שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: 'והתודה עליו את כל עונות בני ישראל'. שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו, הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה. אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות, ומה הן הקלות ומה הן החמורות? החמורות הן: שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת ושבועת שוא ושקר אע"פ שאין בהן כרת הרי הן מן החמורות, ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם הקלות". כלומר, השעיר המשתלח מכפר לכלל עם ישראל על המצוות הקלות שעברו עליהן, וזאת אף ללא חזרה בתשובה, משום שבראות ישראל את השעיר המשולח לאבדון מיד הם חוזרים בתשובה, לפיכך ה' מוחל להם מראש על העבירות הקלות שבידיהם, ולאחר חזרתם בתשובה נמחלים להם כל עוונותיהם, יוצא איפה כי "הכל מתכפר בשעיר המשתלח". נמצאנו למדים כי תכלית טכס השעיר המשתלח היא: לכפר לישראל על כל חטאיהם באמצעות המחשת הכפרה, דהיינו, במקום שישראל יתוודו ויתפללו ברוחניות, ובמקום שישראל ישחטו את השעיר בביהמ"ק, ובכך לא יוודע לישראל אם נתקבלו תפילותיהם וקרבנותיהם ברצון, הרחקתו של השעיר ומותו בהתפרקות אברים, גורמת לישראל להרחיק את המחשבות הרעות מתוכם, ולחוש את קץ חטאיהם במראית העין, שנאמר: "ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר" (ויקרא, ט"ז, כ"ב).

יתרה מזאת, באמצעות מצות השעיר המשתלח ביום הכיפורים ה' הופך את קטיגורם של ישראל לסניגורם, שנאמר: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו" (משלי, ט"ז, ז'), דהיינו, השעיר המשתלח מלמד את ישראל כי ה' חפץ ביקרם, עד כדי כך שגרם לכך שקטיגורם הטבעי יהפך לסניגורם באמצעות מצות השעיר המשתלח. וכן מצאנו שהדורון ששלח יעקב לעשו הפך את עשו מאויב לאוהב, לפיכך נאמר במדרש: "ונשא השעיר עליו', זה עשו, שנאמר: 'הן עשו אחי איש שעיר', 'את כל עונותם', עונות-תם, שנאמר (בראשית, כ"ה, כ"ז): 'ויעקב איש תם" (מד"ר, בראשית, פרשה סה). יוצא איפה כי ביום הכיפורים מתבצעת עבודת הקודש של ישראל גם ע"י היצר הטוב וגם באמצעות היצר הרע, כפי שנאמר: "בכל לבבך', ביצר טוב וביצר הרע" (ברכות, נד.), לפיכך פסק הרמב"ם: "הכל מתכפר בשעיר המשתלח".

נמצאנו למדים מכאן שה' ברחמיו ובסלחנותו הרבה אינו חפץ בהענשת האדם על חטאים אשר בוצעו כנגד ציווי התורה, אלא ה' מוחל וסולח על חטאי האדם אף ללא חזרתו בתשובה, עד כדי כך שנדמה הדבר לכסילים כי התורה מעודדת את האדם לעבור על חוקיה, משום שממילא ה' מוחל וסולח לישראל אף בלי תשובה, לפיכך נאמר במשנה: "האומר: אחטא ואשוב, אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר" (יומא, פ"ח, משנה ט). כלומר, ה' מוחל וסולח ע"מ לתת לאדם אפשרות תיקון והתעלות מבלי לגרור עמו את חטאי העבר, וזאת באמצעות חסד מצות התשובה. יחד עם זאת טכס שילוח השעיר לעזאזל מלמד כי מצות התשובה תלויה בזמנים: בזמן שבית המקדש היה קיים והשכינה שרתה בשמחה בתוך כלל עם ישראל, היה השעיר המשתלח מסייע ליחידי ישראל לחזור בתשובה ללא וידוי אישי, אלא באמצעות הוידוי "השלישי" (הרמב"ם, יוה"כ, פ"ב, ו) של הכהן הגדול, אולם בזמן שבית המקדש אינו קיים והשכינה שרויה בגלות בתוך לבו של כל יחיד מעם ישראל, נדרש מן האדם לחזור בתשובה מעצמו ולהתודות על חטאיו האישיים. וכן פסק הרמב"ם (הל' תשובה, פ"א, ג): "בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: 'רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו', ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים, שנאמר: כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא, ט"ז, ל').

יום הכיפורים:

עוצמתו של יום הכפורים מתבטאת בפסוק: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל'), דהיינו, בפסוק זה התורה מבטיחה כפרה אלהית ומצוה על הטהרות אנושית. כלומר, התורה מבטיחה כי יום הכיפורים בעצמו יכפר לישראל, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" (ויקרא, ט"ז, ל'), וזאת בתנאי שישראל יקימו קודם את מצוות התשובה והוידוי, שנאמר: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", וכן פסק הרמב"ם (הל' תשובה, פ"א, א): "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא"..."יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים" (הרמב"ם, הל' תשובה, פ"ב, ז). התורה הקדימה בפסוק את הבטחת ה' לכפרה לפני התנאים לכפרה, משום שהתורה מבארת בפרשה את עבודות יום הכפורים במקדש, ובזמן שבית המקדש היה קיים ה' מחל לישראל על עוונותיהם ע"י השעיר המשתלח, ללא צורך מוקדם של תשובה וללא וידוי אישי. אולם לאחר שחרב בית המקדש הכפרה האלהית מובטחת רק לאחר התשובה והוידוי האנושי, כשם ש"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל ל"ו, כ"ה): "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", ואומר (ירמיה י"ז, י"ג): "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" (יומא, פ"ח, משנה ט). כלומר, בזמן שבית המקדש אינו קיים נדרשת התחילה הטהרותם של ישראל באמצעות מצוות התשובה והוידי האנושי, ולאחר מכן מובטח לישראל כי ה' יטהרם וימחל לכל חטאיהם מבלי להענישם.

וחי בהם:

בפרשת אחרי מות נכתבה הוראתו הכללית של ה' לפיה קיום המצוות הוא למען: "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא, י"ח, ה'), ומפורש בגמ' "א"ר יהודה אמר שמואל:...'וחי בהם' ולא שימות בהם" (יומא, פה:). כלומר, התורה מורה על מצוה מעשית הקובעת כי: כאשר נוצרת התנגשות בין ערך חיי האדם לערך קיום המצוות האלהיות שבתורה, ערך החיים גובר. וכן פסק הרמב"ם (יסודי התורה, פ"ה, ד): "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו", דהיינו, אם העדיף האדם את ערך המצוות האלהיות על פני ערך החיים, הרי הוא "מתחייב בנפשו", משום שרצונו של האל הטוב והמטיב הוא להטיב עם עם ברואיו באמצעות מצוות התורה, ואין רצונו במותו של האדם יציר כפיו. יתרה מזאת, התורה מלמדת כי ערך חייו של האדם קודמים לערך חיי חברו, כמובא בגמ': "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא ר' עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עמך', חייך קודמים לחיי חבירך" (ב"מ, סב.), דהיינו, האדם אינו נדרש למסור את נפשו למען הצלת זולתו, למרות שהאדם חייב לעבור על מצוות התורה למען הצלת את נפש חברו, "שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא, פב.). וכן מובא בגמ': "ר' שמעון בן מנסיא אומר: 'ושמרו בני ישראל את השבת', אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא, פה:). כלומר, התורה מתייחסת לערך חיי אדם כערך עליון.

הרמב"ן מוסיף כי פשט המילים "וחי בהם" מלמד על כך שבשכר קיום התורה זוכה האדם לחיים הן בעוה"ז והן בעוה"ב, בהתאם לארבעת המדרגות הרוחניות שמונה הרמב"ן, וזה לשונו: "דע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם. כי העושה המצות שלא לשמן על מנת לקבל פרס, יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד, ועל זה נאמר (משלי, ג' ט"ז): 'בשמאלה עושר וכבוד', ופירשו (שבת סג.): למשמאילים בה עושר וכבוד. וכן אותם אשר הם מתעסקין במצות על מנת לזכות בהן לעולם הבא שהם העובדים מיראה, זוכים בכוונתם להנצל ממשפטי הרשעים, ונפשם בטוב תלין. והעוסקין במצות מאהבה כדין וכראוי, עם עסקי העולם הזה, כענין הנזכר בתורה בפרשת אם בחקותי (ויקרא, כ"ו, ה'): 'והשיג לכם דיש את בציר' וגו', יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהג העולם, ולחיי העולם הבא זכותם שלמה שם. והעוזבים כל עניני העולם הזה ואינם משגיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף, וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד כאשר היה הענין באליהו, בהדבק נפשם בשם הנכבד, יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו, וכידוע ממנו בקבלה, וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים. לכך יאמרו הכתובים בשכר המצות: 'למען יאריכון ימיך' (שמות, כ', י"ב), 'למען תחיה' (דברים, ט"ז, כ'), 'והארכת ימים' (דברים, כ"ב, ז'), כי הלשון יכלול מיני החיים כולם כפי הראוי לכל אחד" (הרמב"ן, ויקרא, י"ח, ד'). כלומר, אף לדברי הרמב"ן מטרת ה' במתן המצוות היא למען הטבת חייו של האדם הן בגשמיות בעוה"ז והן ברוחניות בעוה"ב.

הגמ' מספרת על מסירות הנפש של ר"ע: "פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה? אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה: 'כי הוא חייך ואורך ימיך', כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה? אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לר"ע וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס, מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים!. בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן ק"ש היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה בת קול ואמרה: אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: זו תורה וזו שכרה? 'ממתים ידך ה' ממתים' וגו' אמר להם: 'חלקם בחיים'. יצתה בת קול ואמרה: אשריך ר"ע שאתה מזומן לחיי העוה"ב" (ברכות, ס"א:). כלומר, ר"ע לא התנדב למסור את עצמו למיתה, אלא מאחר "שהוציאו את ר' עקיבא להריגה", כך שממילא נגזר דינו של ר"ע למיתה ע"י מלכות הרשעה, לפיכך נצל ר"ע את ההזדמנות לקיים מצוה נוספת של מסירות נפש, דהיינו, ר"ע הגיע למדרגה העליונה של: "העוזבים כל עניני העולם הזה ואינם משגיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף, וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד" (הרמב"ן, ויקרא, י"ח, ד'), לפיכך "יצתה בת קול ואמרה: אשריך ר"ע שאתה מזומן לחיי העוה"ב".

ודע, כי אין סתירה בין הציוי "וחי בהם" לבין הציוי על מסירות נפש במקרים המפורטים בגמ': "נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת כוכבים, וגילוי עריות, ושפיכות דמים" (סנהדרין, עד.). משום שגם בשעה שהאדם נאנס למסור נפשו, עליו לעשות זאת מתוך צער על כך שלא זיכהו ה' לקיים את מצות "וחי בהם", "שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וגו' מאי ולחושבי שמו? אמר רב אשי: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות, ו.).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי שרצונו של האל הטוב והמטיב הוא להטיב עם עם ברואיו באמצעות מצוות התורה, ואין רצונו במותו של האדם יציר כפיו, כפי שנאמר בתורה: "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא, י"ח, ה'), ונאמר בנביא: "ואתן להם את חקותי ואת משפטי הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יחזקאל, כ', י"ג). לפיכך ציותה התורה על הכנתו של הכהן הגדול בטרם כניסתו לקודש ע"מ שלא ימות, וכן נתנה התורה לכל אדם את היכולת להתעלות לקדושת הכהן הגדול באמצעות לימוד התורה, ואף לחוטא הבטיח ה' מחילה ללא חזרה תשובה מוקדמת וללא וידוי אישי באמצעות השעיר המשתלח, וגם בזמן שבית המקדש חרב ה' הבטיח מחילה וכפרה לכל אדם לאחר חזרתו בתשובה והתודאותו האישית. משום שה' ברחמיו ובסלחנותו הרבה אינו חפץ בהענשת האדם על חטאים אשר בוצעו בעבר כנגד ציווי התורה, אלא ה' מוחל וסולח על חטאי העבר של האדם ובלבד שיחזור בתשובה, שנאמר: "כי לא אחפץ במות המת נאם ה' אלהים והשיבו וחיו" (יחזקאל, י"ח, ל"ב). מגמת סלחנותו של ה' מתבטאת בדעת רבי (אף על פי שדעתו לא נתקבלה להלכה) האמורה בגמ': "רבי אומר: על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר, שאם עשה תשובה יוה"כ מכפר ואם לא עשה תשובה אין יוה"כ מכפר" (יומא, פה:). שיאה של סלחנות ה' מתבטאת בהוראה הכללית של ה' לפיה קיום המצוות הוא למען: "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא, י"ח, ה'), ומפורש בגמ' "א"ר יהודה אמר שמואל:...'וחי בהם' ולא שימות בהם" (יומא, פה:). כלומר, כאשר נוצרת התנגשות בין ערך חיי האדם לערך קיום המצוות האלהיות שבתורה, ערך חיי האדם גובר משום שהתורה היא תורת חיים. וכן מצאנו שבזכות התורה והתשובה עתידים ישראל להגאל גאולה שלמה, שנאמר: "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים. הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" (מלאכי, ג', כ"ב,-כ"ד).

יה"ר שישוב ה' לחמול על עמו, ויתקיים בנו במהרה מקרא שכתוב: "והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עשה סגלה וחמלתי עליהם כאשר יחמל איש על בנו העבד אתו" (מלאכי, ג', י"ז), "ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו. אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון".

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

שמירת החיים

מקורות

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-07-06.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_45