ביאור:אויביו של ירמיהו - בגוף או ברוח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
ירמיהו מתלונן על יריביו (יח 20-23): "הַיְשֻׁלַּם תַּחַת-טוֹבָה רָעָה?! כִּי-כָרוּ שׁוּחָה לְנַפְשִׁי! זְכֹר עָמְדִי לְפָנֶיךָ, לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם טוֹבָה, לְהָשִׁיב אֶת-חֲמָתְךָ מֵהֶם! לָכֵן תֵּן אֶת-בְּנֵיהֶם לָרָעָב, וְהַגִּרֵם עַל-יְדֵי-חֶרֶב, וְתִהְיֶנָה נְשֵׁיהֶם שַׁכֻּלוֹת וְאַלְמָנוֹת, וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרֻגֵי מָוֶת; בַּחוּרֵיהֶם, מֻכֵּי-חֶרֶב בַּמִּלְחָמָה! תִּשָּׁמַע זְעָקָה מִבָּתֵּיהֶם, כִּי-תָבִיא עֲלֵיהֶם גְּדוּד פִּתְאֹם; כִּי-כָרוּ שיחה (שׁוּחָה) לְלָכְדֵנִי, וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי! וְאַתָּה ה' יָדַעְתָּ אֶת-כָּל-עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת - אַל-תְּכַפֵּר עַל-עֲוֹנָם, וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל-תֶּמְחִי; והיו (וְיִהְיוּ) מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ, בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם!"
על-פי הפשט, מדובר באויבים בגוף - אויבים שרצו להרוג אותו ( נפש = חיים Tnk1/kllimailto:/kma/qjrim1/nfj ; "כרו שוחה לנפשי" = חפרו בור כדי ללכוד אותי בו ולקחת את חיי); וירמיהו מבקש מה', שיכשיל אותם באותו אופן, כלומר, במוות.
אולם, בתלמוד בבלי, בבא קמא טז: , "רבי אלעזר אמר: שחשדוהו מזונה; רבי שמואל בר נחמני אמר: שחשדוהו מאשת איש". ואכן, המושג "שוחה" נזכר בתנ"ך בעיקר כמשל לאישה זונה או לאשת-איש נואפת משלי כב יד: " שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת, זְעוּם ה' יפול[יִפָּל] שָׁם", (משלי כג כז): "כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה, וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה"). לפי זה, גם אצלנו "כרו שוחה ללכדני" הכוונה "יצרו מכשול של אישה זונה / נואפת כדי להכשיל אותי" (ומה שאמרו חז"ל "שחשדוהו..." אין הכוונה שרק חשדו בו שחטא בעבר, אלא שחשדו בו שאם יפתו אותו הוא יחטא בעתיד, ולכן "כרו" ויצרו את הפיתוי, על-מנת להחטיא אותו).
ואם כל מטרתם של אויבי ירמיהו היתה להכשיל אותו בעבירה, מדוע ירמיהו מתלונן "ואתה ה' ידעת את כל עצתם עלי למוות"?
- ע"פ הדעה "שחשדוהו מאשת איש", אפשר לפרש שהם רצו להפליל אותו בבית דין, כך שיוציאו אותו להורג בעוון ניאוף;
- דעה אחרת שמובאת בגמרא היא, שהאויבים של ירמיהו ניסו להכשיל אותו בכמה דרכים שונות - גם בזנות וגם בהריגה ממש (ע"י השלכה לבור - (ירמיהו לח ו): "וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט");
- ולי נראה, שעבור ירמיהו, הכשלה בעבירה היא גרועה יותר ממוות, שהרי אחת התוכחות העיקריות של ירמיהו נגד בני דורו היא (ירמיהו ה ח): "סוּסִים מְיֻזָּנִים מַשְׁכִּים הָיוּ, אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ"; אילו היו אויביו מצליחים להכשיל אותו בזנות או בניאוף, זה היה גוזר גזר דין מוות על כל הנבואות שלו, וכבר לא היה שום צורך להרוג אותו בפועל; הוא היה מסיים את חייו הנבואיים. וייתכן שזו הסיבה שירמיהו כל-כך שונא אותם ומתפלל לרעתם - לא בגלל שרצו לפגוע בגופו, אלא בגלל שרצו להכשיל אותו בדבר הרבה יותר חמור.
חז"ל מפרשים באופן עקבי גם את בקשתו של ירמיהו מה' על אויביו: " "דרש רבא: מאי דכתיב" "'" "יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם" "'? - אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם! אפילו בשעה שעושין צדקה - הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהן שכר"." ". כלומר, גם ירמיהו לא הסתפק במוות פיסי לאויביו, אלא ביקש שה' יכשיל אותם באופן רוחני, מידה כנגד מידה, כפי שרצו להכשיל אותו.
אמנם, דברי רבא עדיין לא ברורים לי: אם האויבים כבר עושים צדקה - מדוע לא לבקש שיעשו עוד צדקה ויחזרו למוטב, וכך לא יהיו עוד אויבים? ומה אשמים העניים המהוגנים - מדוע הם צריכים להפסיד את הצדקה לטובת עניים שאינם מהוגנים?
מקורות
עריכהעל-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-06-07.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/yr-18-2023