בחורף/כה

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק כה
→פרק כד	פרק כו←

אחרי הדברים האלה עברו עלי ימים מספר בחיים סתם, בחיים נוטים לחיי צמחים. מדי ערב בערב הייתי מבקר בביתו של משה שמרילס, ולפעמים הייתי נכנס לבית זה גם בצהרים. אך כל השאלות, כל הסערות, כל המחשבות כאילו עזבו את נפשי. את מלאכת הניתוח והניקור כמו שכחתי. גם עצבוני נעשה רך, מרפרף, מעין תוגת עדנים. בקרבי היתה מעין שלוָתן של הערים הנצורות קודם לנפילתן ביד האויב הצר עליהן.
בבוקר אני יוצא מביתי. בדרך פוגשני עובדיה, ההולך להתפלל לבית-המדרש הישן ומושכני עמו, מאחר שיש לו הרבה דברים לדבר עמי. אני איני מתנגד להפצרתו ונכנס. שם – המנין האחרון: מתפללים ה"מאחרים לצאת": כלי-הקודש, "נטורי-קרתא", הרב, הדיין, שני השוחטים, קצין, ר' צדוק ה"נכד". החזן במנין זה הוא תמיד יוס'ל המושלם. יעקב גם הוא פה, סובב הולך מכותל לכותל בפנים נוהרים, בהתרגשות גדולה; ידיו שוּמוֹת בכיסי מכנסיו וממשמשות שם איזה דבר בעונג רב, ומכיון שהוא רואה אותנו נכנסים, מיד הוא ממהר אלינו כחץ מקשת, בטיסה אחת.
– כלום אינכם יודעים דבר?
– מה?
– וכי באמת אינכם יודעים כלום? לא, ירמיה מצטחק... שקר הדבר, מתחפשים אתם... לא? אי-אפשר שלא תדעו... יודעים, אה!..
– מה? מה?
– האומנם אינכם יודעים? – ובכן שמעו: היום בבוקר, כשהלכתי לפתוח את החנות... אני כבר לא ידעתי מה לחשוב ומה לעשות... שני חדשים!.. וכבר אמרתי לשלוח מכתב אליו ולשפוך שם את כל חמתי: עד מתי?! השב, לכל הפחות, ב"אגרת פתוחה" – האין זאת? אך שבתי וניחמתי: אולי לא באה לשם... אף על פי ששלחתי באחריות... והיום כשהלכתי – והנה נושא-המכתבים לקראתי. בלבי כמו ניתק דבר-מה... אולי? אני קורע את התכריך – כן! יעקב בן משה עובדמן איש צ.! חה-חה-חה...
– מה? – רעד עובדיה – הקורספונדנציה? ושלי?..
– הקורספונדנציה, חביבי, הקורספונדנציה... אם לא תאמין, הא לך וקרא...
העתון מוּצא בהצרמוניה הדרושה למעשה חשוב כזה. כרגע מתאספים מסביב רוב המתפללים, ביחוד האברכים הסמוכים על שולחן חותניהם... ר' צדוק ה"נכד" רוגז על ה"יריד" שב"מקום קדוש", אך שומע אין לו ברגעים הראשונים. אחר-כך מתחילים גם אחרים לקונן: כמה מכוער דבר זה! חזרת הש"ץ... "קדושה"... בן-הרב... וי-וי... אז מתעורר יעקב מעולם-אשרו, קופץ ומתעתד ללכת לבית דודו. בתו האמצעית של ר' צבי גלותזון, הענוגה והחלשה, ציונית היא במקצת וגם יודעת היא להביע משפטים קצרים בשפת עבר, כמו "מה טוב ומה נעים"...
– נו, עובדיה, ירמיה, נלכה! ירמיה, הילווה גם אתה אלינו והיית לנו לעזר. אקווה, שאם יראה גד מלות נדפסות, יתייחס אל הענין באופן אחר. לו יש ספרים טובים, שהולכים ונרקבים בביתו לשוא. עד עתה מיאן לתת. גם אחותי, כמדומה לי, שם היא עתה ואמי מסרה בפי דבר אליה...
ושלשתנו הולכים לבית דודו של יעקב.
באולם מלא רפש וסחי וכרים וכסתות מושלכים על הרצפה מתנודד יצור קטן הנה והנה אסור ברצועות של תפילין – זהו גד, בנו של ר' צבי, אחד מאלה הבחורים בני "בעלי-הבתים", שלומדים בחדרים עד השנה השבע-עשרה, ואחר-כך הם מבלים זמנם בקלויזים שונים בתור "לומדים-לעצמם" ומנסים גם ללמוד לשונות ומדעים מפי מורים ולעמוד למבחן בלימודי המחלקות הראשונות של הגמנזיון (בתקופה זו הם "אוצלים" איזו חדשים ללימוד הלשון העברית ודקדוקה על בורים, ויש שמגיעים על דרכם זו עד "פעלים"). אך כל זה נמשך עד שנתים לפני מועד היקראם לעבודה-הצבא. אז נוהגים לעזוב את הכל: הלא עליהם לעמוד לצבא במהרה בקרוב. ואחרי שהם מתפטרים מעבודת הצבא, הם מתחילים להיות "עומדים-בשידוכים".
גלגל חוזר בעולם.
כשהבחור גד נ"י רואה את הנכנסים, נכנסת ללבו מחשבה נפלאה להסב את פניו אל הכותל ולעמוד רגל ישרה כמתפלל "שמונה-עשרה". בֶה!.. מה אתה יכול עכשיו לעשות לו?.. יעקב ניגש וצורם את אזנו. אז נכנס ר' צבי בכבודו ובעצמו, ובפיו פזמון-תאניה.
– ויבוא המן... מי זה, חביבי, מבקש מידך להפסיק את ה"בן" שלי בתפילתו? גם בלעדיך, ברוך השם, אינו "בעלן" גדול להתפלל. ראש-חודש – והוא חולה ללכת לבית-המדרש... "תפילה בציבור". מלתא זוטרתא!
– שזה נקרא על פי התלמוד "שכן רע" – מראה עובדיה את בקיאותו.
– באתי, אמנם, בדבר ענין יותר נכבד מהפסקת תפילתו של גד – צוחק יעקב.
– ואולם מצוה באה לידו, ואיך יחמיצנה? – מוסיף עובדיה.
מבלי להתחיל ישר מהקורספונדנציה, מחזיק יעקב בכזבו ושואל:
– הלא אחותי היתה פה?
ר' צבי מתחיל מצדו בקול עלוב: "וכי אימתי באה הפילוסופית שלכם אל ביתנו?" – ולבסוף הוא מאיר פניו ליעקב, ועיניו כאילו ממללות: שלוש בנות לי, שלוש בנות בוגרות...
היא אינה פה, ובכל זאת אין אני מצטער על שבאתי. בנפש שקטה אני שומע את הקולות הבוקעים מחדר-הכירים והניתכים על המשרתת, "חתיכת הבשר, שאינה יודעת לקשור קשר בזנב-החתול", ועל "הכלות-הממזרות – תשכבנה ולא תקומנה, אל דר-במרום! – הסרוחות על ערשותיהן עד הצהרים, ממש כבנותיו של קצין".
תוכחתו של "פלוני" (כך רגיל גד לקרוא לאביו) אינה עושה רושם גדול על לבו של העומד בתפילה. הוא פוסע שלוש פסיעות לאחוריו במלמול "עושה שלום", מתחיל לסלסל את ה"הלל" ולהתאבק עם יעקב.
– יהי-הי-הי שם ה' מבורך מע-תה ועד"... אה, בחור יפה, מה זה ממשמש שם בכיסך? דבר נחמד הלא? תמונת כלה, אה? "וע-ע-עד עולם, ממזרח"... הֶה, על השולחן את מצפונך, על השולחן תיכף ומיד!
הוא מתנפל על יעקב ורוצה להוציא את "הדבר הנחמד". "הבחור היפה" מתנגד למראית-עין. סוף ההתנגדות – נצחונו של גד. הגליון פרוש כשמלה, גד צוֹוח; "למז"ט יעלה, גם יענקלי בכותבים"! – ומברך "שהחינו". ה"קורספונדנט" מתלהב, חוטף את הגליון, ומתחיל בעצמו לקרוא בקול ובהטעמה כל מלה...
השיחה מתגלגלת על אודות הביבליותיקה. גיבור-היום ועובדיה מדברים דברי כיבושים. הצורך בזה, לדעתם, מורגש בכל העיר. גד קופץ ונשבע, שהוא אינו בחור-ישיבה, אותו לא ירמו, הוא לא יתן בשום אופן בחינם את ה"עיט צבוע" אשר באוצרו. ור' צבי מוסיף, ש"גם הוא, גד, מדבר כשוטה"; עיקר השאלה, שיש לשאול מן הבחורים היא: מה העבודה הזאת לכם בכלל? מה ירויחו מהביבליותיקה? גם הוא היא בחור בעתו – כלום מילאו את מוחו הבלים כאלה? עלי ועל עובדיה – אין כבר מה לדבר, אבל אפילו יעקב וגד גופם – כלום אין התעסקותם בזה קרובה להפסד מפאת שמם הטוב, ועוד? וכי לא טוב היה להם להתעסק תחת זה בדבר של ממש?
ואני יושב לי על מקומי ושומע הכל בנפש שקטה.

• 
  

גם קנאתי-שנאתי לבורסיף כמו שככה בימים האחדים ההם, אשר את כל פרטי מאורעותיהם איני יכול עתה להחיות בזכרוני כראוי. אני הייתי יושב כחרש-אילם בריחוק מקום ממנה, מעלעל איזה עתון או ירחון, שומע את קולה ומביט בה בגנבה, והוא היה יושב קרוב לה, שולח לשון באחד ממכריהם או מנעים באזניה דברי חיבה-תגרה, קורא לה "עלמה אידיאלית, נפש חשובה, בתולה רצינית", והברתו אינטליגנטית, נמשכת, רכה. היא מתרגזת בעונג, סוטרת על פיו ומצפצפת כציפור, כי "ראשית, אינה כלל עלמה אידיאלית, אלא פשוטה-פשוטה", ושפתותיה-דובדבניות כולן אומרות נשיקה-נשיקה... והוא מצדו משסעה עוד פעם בדברים וקורא: "ראשית, ראשית – ושנית אָין; גם זו היא אחת ממידות העלמות האידיאליות להתחיל ב'ראשית', בשעה שאין להן שום 'שנית'" –
לפרקים היה מציע להיות רציניים ולדבר על ענינים רצינים", ואז היה משחיר איזו שאלה וטובל את פניו בקרירות, בשעה שעליהם היה מרחף צחוק מפיסתופלי מסותר.
– כ—ן... חשוב... את חטאי אני מוכרח עתה להזכיר. אני, איש כבד-עוון, איני בעל תשוקה גדולה לשבר כסאות – כן, אוביקטיביות – מה לעשות... כן... האידיאליסט שלנו רוצה דוקא לשמוע את דעתי בדבר האידיאה שלו – הבה ואגיד. כן... בעיקר-הדבר, אלי, בתור עצם, אין כל השאלה נוגעת כלל. כן... השאלה... בכלל, הלא צחוק היא העמדת השאלה גופה. "עם היהודים אינו עם" – ובכן מה הצעקה, אלופי הנכבדים? רוצים אתם בתחיית המתים? הלא כמה שתצעקו ותעוררו, לא תחַיו מין שכלה וחלף. שתדלנות אני מבין, לפחות, בשביל להסיר מכאוב ולא בשביל להמשיכו... כן... לדעתי, על אוהבי המין האנושי היה להשתדל... נו, להבין, לפחות, כי חיי "העם העברי" הקדמון – זוהי מיתתו. הארזים – יוון, רומא – נשברו בבוא חליפתם, והיהודים זוחלים כתולעים, מדברים ז'ארגון ומעוררים גועל-נפש במראיהם ובמנהגיהם. על דבר כל ה"מעשים" אין מן הצורך לדבר, מפני שכל זה הוא הבל. אבל מגוחכת היא העובדה כשהיא לעצמה, שתחת לרוֹק ולעבור הלאה מתחילים בני-אדם בריאים להתגעגע על אסיה... כן, דבר זה מזכירני את האֶפיגראַמה של ניטשה...
פניו של השואל-האידיאליסט – יעקב עובדמן – הם כפני איש ששודדים סבוּהוּ לגזול את כל אשר לו. ה"ילמדנו רבנו" לא עלה לו יפה. הוא סמך על זה שבורסיף עובר תמיד על כל מה ששואלים אותו בשתיקת גאון, ועל כן קיווה, שיהיה לו מקום לספר, לדבר, להוכיח – והנה דברים כדרבונות, חצים שנונים...
– אסימילאטור – הוא מפסיקו – מה לדבר... אין לשמוע דברי אסימילציה... אין אנו רוצים להיות עבדים... מה?.. ירמיה, מה זה האיש דובר?.. מה לי ניטשה... הוא יצא מדעתו... אנחנו לא נחדל מלהיות ציונים... האין זאת, ירמיה?
– ציונים – זוהי שאלה אחרת; אבל דבריו של מר בורסיף הם בכלל רק – מלים... האמת הפשוטה והישרה אין בהם... מובן מאליו, מנקודת ההשקפה... כלומר, מנקודת ההשקפה האסתטית... אבל ההומאניות... ההומאניות האמתית... אהבת האדם... הבנת הצער...
– ומר פייארמן הוא ציוניסט? – שואלת אותי בת שיחתנו.
– ציוני?.. לא... רצוני לאמור: לא ברור... ספק... איני יודע...
רחיל מואיסיבנה מביטה על בורסיף, עיניה מבריקות, והיא עושה את תנועתה הנחמדה בשפתה ומחקה את קולו:
– כן... חשוב... "איני יודע"... ואני אמרתי, כי רק מפי עלמות צעירות יש לשמוע תשובה כזו...
אך אני משתדל, שתהיה לפנַי מין הבעה מיוחדת, שהיא כאילו אומרת: שום דבר אינו יכול לנגוע בי ושום איש אינו יכול להגיע עד גבול הבנתי. להצטחק – זה היה לא מחכמה כלל, אין צורך בזה. פשוט: אין דבר בהחלט. לא-כלום.
משם אני בא אל עובדיה ומסבב את פני השיחה בקפנדריות שונות, עד שאנו מתחילים לדבר על ביתו של משה שמרילס...
שלום היה לי מסביב.