אבי ראה אות לטובה במה שהאצתי בו להשיג לי תלמידים ומיהר ללכת אל "בעלי-בתים" אחדים, לדבר עמהם בנדון זה, ואולם רק אביגדור היורד, בעל בית-הריחים, שלדעת עצמו "חוש לו בלשון-קודש", קיבל הצעת אבי בשמחה והשיב שימסור את נפשו על חמישה רובלים מדי חודש בחודש וימסור על ידי את בן-ציון שלו. האחרים דחו ב"לך ושוב" וב"צריך להתיישב", ורובם ענו כי מה שיעשה אלימלך, או משה-שמרילס, יעשו גם הם. משה-שמרילס לא היה בביתו, כי הלך לדרכו לרגל עסקיו, ועל-כן נשאר רק לדבר עם אלימלך.
אלימלך ישב בהסבה, שחציה שכיבה, על הספה הרכה באולמו, אולם עשוי בטעם בעלי-בתים: הרבה פוטוגראפיות של משפחה, תמונות "פאר ישראל", הברוֹנים הנדיבים וכדומה, וגם תמונה אחת של גנראל רוסי זקן, שבוודאי לא ידעה בעצמה כיצד נתגלגלה לתוך חברה זו. ידיו של ר' אלימלך החזיקו גליון "המליץ שלו" ובפיו תהה על קנקני: שאל, מה יחוסם של צעירי N. מן ה"חדשים" ליהדות וכדומה, כדי שיבין מתשובותי מה דעתי אני בעניני אמונה ודת. בתור הקדמה הודיע שהוא אינו ר' צדוק ה"נכד" ושהוא כמעט על צדם, על צד הצעירים, יודע את נפשם ואת דעותיהם...
– בוודאי! בוודאי, ר' אלימלך! – עמד אבי על משמרתו – ועל כן... ובכן... אֶה-אֶה... אמרתי... היות שכבודו אינו מאן דהוא... היות שכבודו על צד הצעירים... אמרתי... ע"ד נכדו... ירמיה...
– "אל תרגזו!.." דבר זה כתוב בתורה, שלום גציל!.. אל תרגזו!.. "פחז כמים אל תותר"... בדבר נכדי – עוד היום גדול, לא עת היאסף המקנה, חה-חה-חה... ושאלת החינוך, עליך לדעת, שלום גציל, היא שאלה גדולה ונכבדה... כמה דיו נשפך, כמה קולמוסים נשברו... אוי, אוי, עולם... שכחתי שם המאמר ההוא... "המשך" על תשעה גליונות... ארז... חה, חה, אמנם, כידוע, היה גם הוא צדיק גדול, זכותו תגן עליו... אבל "לשונו" – זו היתה לשון, אַי, זו היתה לשון!.. שכחתי שם המאמר ההוא... חבל...
– אולי אתה זוכר, ירמיה? – ניסה אבי את מזלו...
– נו... – העיף אלימלך מבט אומר: אני איני יודע, והוא יֶדע!"... ויצטחק צחוק של גודל-נפש – אין דבר... אטו כל דלא ידע הא לאו גברא רבא הוא?! אגב גררא, בדבר אַבְרֵכך, זה בנך, שלום גציל – הנה... מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו... אֶה... בילדותו, לפנים, היה בוודאי טוב, כמו שאני זוכר... ועכשיו?.. עכשיו, שלום גציל, איני אומר דבר, מפני שאיני יודע עוד... הנה חבריו ב-N...
– חס ושלום, ר' אלימלך! – נבעת אבי – ירמיה לא אמר, חלילה, כי הם היו חבריו... ירמיה, ברוך השם... אמנם, אֶ-אֶה... פסול אני לעדות... יוכל היות, כי עיני אב מוּכוֹת בסנוורים... ואולם הלא ניכרים דברי אמת... זהיר הוא בקלה כבחמורה...
– אל תפסיקני, שלום גציל! – קרא ר' אלימלך במנוחה מסופקת, אחרי שנטה אוזן קשבת בכל העת שדיבר אבי, אולי ילמד מדבריו מה שצריך לו לדעת – הלא אני אומר, שאיני יודעו עוד היטב. המלבי"ם, זכרונו לברכה, היה בוודאי משכיל אמיתי...
– משכיל דורש אלהים – סייע אבי...
– משכיל אמיתי – המשיך אלימלך, כאילו חרפה לו להקשיב אל הערותיו של שלום גציל – והוא אומר על הפסוק: "רק אין יראת אלוהים במקום הזה – והרגוני ע"ד אשתי", שהכונה היא זו: אף על פי שאנשי גרר היו משכילים גדולים בלימודיות, כידוע, ואף על פי כן, אם אין יראת אלוהים – והרגוני!.. חה-חה-חה... מבין אתה, שלום גציל, את כונתי?..
– אַי-אַי, דברי גאון! – התלהב אבי ועיניו חשכו – שמעת, ירמיה, שמעת? המלבי"ם... בוודאי... ירמיה, ברוך השם, בקי בכל התנ"ך עם פירוש המלבי"ם... וגם את תלמידיו הוא מלמד בסדר הזה... היום אני מבקשו לבאר לי ב"הפטורה"...
– הקֶמפֶני! – קצה נפש אלימלך לשמוע מה שמדברים אחרים – הקמפני... דא עקא, שלא הכל מבינים את המתיקות. זה היה משכיל אמיתי, חוקר לכל תכלית! אני שותה בצמא את דבריו. פירושו לאיוב – הרי זוהי גאוניות, גאוניות ממש!.. לא, ירמיה, עודך צעיר לימים, ועל-כן אתה מחליט, כי העיקר הוא להתנהג כפי האמונה הפנימית... ומה היא האמונה הפנימית הזאת – לא איכפת לך... אני מבין, מבין, חה-חה... גם ממני לא נכחדה השיטה הזאת... קולטורה צרה-צרורה, חה-חה-חה... ובכלל, יודע אתה? אפשר, שאני אפיקורס עוד יותר גדול ממך, ורק שאני יודע לכל זמן ועת לכל חפץ. התבין? אל תבט אל שערות-הכסף שבזקני. יוכל היות שאני אפיקורס עוד יותר גדול ממך, וביחוד בבחרותי... אתה מדמה שאיני יודע, איך גנב השקץ יעקב-חיים את הלבבות? חה-חה-חה. ואולם דעתי היא אחרת בזה. לדעתי, העיקר הוא הדת, העיקר! כי נחקר-נא לדעת, מה נתן כוח לעמנו להתקיים עד היום הזה? הם ממושך וממורט... איפה הן עתה הממלכות האדירות עמון ומואב, אשור ובבל? אַה? ועוד אני אומר: לדעתי אני, מופקר עדיף מאפיקורס... מבין אתה, שלום גציל? מן המופקר יש לקוות, כי כשיזקין ודמיו יתקררו ישוב להיות יהודי נאמן... ואולם הבלתי מאמין – אֶה-אֶה-אֶה... לאדם כזה אין כל תקנה... הוא עדי אובד. רשעים אפילו על פתחו של גהינום אינם חוזרים בתשובה... אתה, ירמיה, בוודאי שמעת מה שהחברה מספרת על צווייפל, אַה?
 ומבלי שים לב לתרעומת זוגתו חסרת-השנים על שאינו הולך לאכול, הריק את כל אוצרו לפנינו. סיפר ע"ד מלחמותיו עם בני הדור הישן וצייר ציורים חיים מ"בריל מיכַלישקר" וצווייפל. הראשון, כשהיה גוסס ונתאספו בני עירו אל חדרו, כנהוג (יהודים הרי הם יהודים!), עמד פתאום ושאל: הרואים הנאספים דבר? – הכל פונים לצדדים – אין כלום... אז הוא מזרזם שנית ושלישית להסתכל היטב, אולי יראו איזה דבר, אך הכל אומרים פה אחד: "לא, ר' דוב, אין אנו רואים כלום" – הכל תמהים. לאחרונה הוא שואלם עוד פעם בתמימות גדולה: "ובכן אינכם רואים כלום?" – "לא, ר' דוב, לא!" – "באמת?" – "באמת!" – "ובכן דעו לכם, אחי ורעי: אתם אינכם רואים – וגם אני איני רואה... חה-חה-חה"... מבין אתה שלום גציל, עד היכן כוחה של אפיקורסות מגיע! הוא גוסס – ובדעתו רק לכפור בדברי חז"ל, שהחולה רואה לפני מותו את מלאך המוות... חה-חה-חה, וצווייפל? כשמו כן הוא! כשעוררו אותו לפני מותו להתוודות – ענה: "אם יש אלוה במרום – יסלח לי".
– אבל, אלימלך... – התמרמרה הפלונית – זה כמה מחכה לך בריל הסמרטוטר... הוא הביא...
– אין דבר... "ויתן לך" כבר אמר בוודאי, וללוות מלכה לא יאחר, חה-חה, – התלוצץ אלימלך...
ויקם.
– ר' אלימלך... ר' אלימלך... – נשמע אחרי איזו רגעים קולו של המביא – כמו שאנכי יהודי... קשה... קשה מאד בלי סוס... כבודו צריך לרחם...
– איני יכול, בריל, איני יכול... אתה מקפחני... גם אני צריך לרחמנות... אני איני ר' צדוק ה"נכד"... איני יכול...
– סלח לי, ירמיה – דיבר עמי אבי כשהלכנו לביתנו – אני רוצה לשאלך איזה דבר, ואתה תסלח לי. יודע אני, אמנם, שאיני שוה בוודאי את ה"שיחת-חולין" שלך, ועם כל זה לי נראה... אני זקן ממך, בכל זאת... אני שואלך: הן קראת ספרי חכמה דיך, ומפני מה – סלח נא לי; אם אין אתה רוצה, לא אוסיף – מפני מה כאילו אינך יודע לדבר עם בן-אדם? אלימלך מדבר – ואתה מצטחק, ה"מאמר" שהזכיר – את זה דוקא לא ידעת, כמו להכעיס... ובאמת, מפני מה אינך יכול להבטיחו, שתלמד את תלמידיך תנ"ך עם מלבי"ם? אינך יכול?.. ואיך אתה מצדד בזכות צווייפל, כי לא היה כופר-בעיקר?.. כן... הוא הדבר, שאני אומר... אלימלך שואל ע"ד אפיקורסי N. – חכם עונה: "בשביל לדעתם הלא דרוש להתחבר עמהם"... זה היה מענה...
– ירמיה! פייאֶרמן! – הפסיק קול מאחורינו את מונולוגו של אבי.
הקול היה קול יעקב עובדמן, שהדביקנו כשהלכנו מביתו של אלימלך (ביתו של משה שמרילס הוא בשכונה זו, ורק מסדרון צר מפריד בינו ובין דירתו של אלימלך) וביקשני להיכנס לביתו. את כל תירוצי דחה והפציר בי וגם דיבר עמי משפטים על שאני כפוי-טובה: הוא היה בביתי, ואני ממאן להיכנס אליו. ומפני מי אני ירא? אביו הלא בדרך, ובכלל אין עכשיו איש בביתו חוץ ממנו ואחותו, והשעמום גדול.
– באמת, ירמיה, אם אינך מתעצל, לך – סייע לו אבי.
את משה שמרילס בעצמו ידעתי אך מעט, במידה שידעתי את כל יושבי צ. – הוא נבדל בשורש מטיפוסו של "בעל-הבית" היהודי, הרך והחלש מטבעו והנוטה קצת לאידיאליות ואהבת תורה; זה היה אופי שתקני, קמצני, קפדני, עריצי. "מים ההולכים לאט – ונוקבים עמוק" – כך תיארוהו בני העיר. עיניו הביטו מתחת למצחו, – עינים חושדות וחודרות לתוך סתרי כל דבר. בדברים שבין אדם למקום – תהלים, "חוק לישראל", תפילה-בציבור בשעה שאין קונים בחנות – היה נזהר מאד. וגם פאותיו היו כמעט ארוכות, אך כשהיה בא לפני "פריצים", היה מסתירן אחורי אזניו. בנישואי בנותיו הבכירות ובכל שאלות החיים העמיד תמיד על דעתו. בלבו ובפיו היה בוז גמור ל"עבריוּת": אם יקרא צעיר ספר רוסי – אין בזה כל רע, שהרי צריך לדעת איך לדבר עם "פריץ"; אבל כל אלה הספרים בלשון-הקודש – אינם אלא איבוד זמן בלבד. את פֵיגה אשתו אהב, אך היא – כך העידו הכל – היתה נעשית חולה מפני מבט אחד מעיניו. זוהי – יהודיה פתיה, פחדנית, בעלת סנטר משולש, מה עוד? – תו לא מידי.
יעקב לא כיזב. אחותו ישבה לבדה בחדר-האכילה. היא היתה לבושה שמלה כחולה-כהה ולאור המנורה היתה סמל החיים, הזיו והיופי. היא עלעלה איזה עתון שבועי מצוּיר. מיתרי לבי נרעדו מאמירת שירה וכולי הייתי כמתעתע. פניה הפיקו יותר רגש של המתנה משעמום, ואני ידעתי למי היא ממתנת.
היא לקחה רק חלק מועט בשיחה המקוטעה, שנמשכה ביני ובין יעקב. נושאי שיחתנו היו הסכסוכים שביניהם ובין אבותיהם בני הדור הישן. ואחת מן הסיבות לסכסוכים הללו היתה שאיפה של רַחיל מוֹאיסֵיֶבְנה לנסוע לחו"ל. הידיעה הזאת היתה חדשה לי.
כשבאה אמם נתבקשתי לאכול עמהם ארוחת-הערב.
– אַח, יעקב, אתה מחלה את פני האדון פייאֶרמן לסעוד עמנו ושכחת את סיבת סירובו: כבודו הריהו אוכל-צמחים...
– האומנם? באמת, ירמיה? ומה אבותיך אומרים לשגעון הזה?
– אבל מי הגיד לך, כי...
– לא? אַח, כן, כן... חה-חה-חה... שגיתי בחפזי... זה סיפר לי אלכסנדר על דבר איש אחר ב-N... איזה חיימ... ח... חיימזון...
– חיימוביץ.
– כן, כן, חיימוביץ. איש מוזר קצת, האין זאת?
– מוזר? כלל לא! אמנם, מוזר ונבדל הוא מן האדון בורסיף הדובר בו. את חיימוביץ זה אני יודע היטב. הוא רעי כאח לי. זוהי נפש נאורה וטהורה. כלומר... כן... אידיאליסט במובן היותר הגון של המלה הזאת, אדם של...
– ובורסיף?
– בורסיף?
– פסימיסט נורא? "דימון"? – הצטחקה...
– דימון? בורסיף?.. אמנם, אני יודע אותו רק מרחוק, רק מעט... אני נודעתי לו רק זמן קצר, מיד אחרי שיצאתי מן הישיבה, כן...
– והוא הרי אומר שהיה מורך?
– הוא היה מורי?.. בכלל לא היו לי מורים... ועל כן נשארתי באמת נבער מדעת...
אני הצטחקתי כשוטה, נכון לקרוע את עצמי כדג על נגינת קולי ודברי הבלתי דרושים כלל, ובת שיחתי הצהילה קולה:
– יעקב, אתה טועה, בוודאי. אלכסנדר אמר בלי ספק רק זה, שהוא ביקש מורה בעד מר פייאֶרמן...
– גם זה... – נתביישתי והשפלתי את עיני – גם זה... לא היה מעולם... אך אין זה נוגע... בלתי חשוב... כן...
אחר-כך התחילה שוררת דומיה, שנמשכה עד שהלכתי משם. וכשהתנצלתי על שאני ממהר לשוב לביתי ואמרתי: "איני יכול לשהות עוד" – לא כיזבתי. מרוצה הייתי, אמנם, לתת את כל אשר לי בכדי לשבת שם, אילו היה איזה דבר במצב אחר. אך הדבר היה כמו שהוא; הוא היה מעורר בי תשוקה עזה להיסתר באופל-החוץ...
–חדל, ירמיה, מהבליך. השעה העשירית – שעה מאוחרת!
– עוד לי לכתוב מכתבים הנשף... – גימגמתי...
יצאתי – והתחרטתי. מה זה אני בורח? מה ממנהגי מעורר בי עינויים חריפים כאלה? "נשארתי באמת נבער מדעת"... ואולם מה בכך, אם הבעתי פראזות כסיליות אחדות? בכלל, מה זו הטרגדיה, שאני רוצה ליצור בעצמי? זהו בחור-ישיבה! זר אני לכל עלמה ולא יותר. זאת נחוץ רק לדעת, אין לשחוק ואין לבכות על זה. אפשר, שהיא ביחוד רחוקה ממני מפני שהיא נחמדה ביותר. בכל אופן צריך להתגבר על כל אלה כדי שלא למלא את תפקידו של גיבור קוֹמי. רגשי הבל ניצנצו בי מקריאה נפרזה ברומנים!..
כשהייתי כבר קרוב לביתי, שבתי על עקבי וקרבתי אל החלון, אשר ממנו נראתה לי כולה, לכל מלוא קומתה. היא נסתמכה על השולחן במין ליאוּת. אך הכל כמו צהל בה, כמו התנודד. דמי פניה קלחו כרצי פנינים. דפיקות לבי היו הלמות-פטיש. כל מחשבה לא היתה בי. רועד, ויחד עם זה בלי רוח חיים, ניצבתי על מקומי. רק בעיני רוחי הייתי כעולה לגרדום. אדם חפשי! אסור בעבותים... לא יוכל למוש... אמנם, כל תוצאות לא יהיו לכל זה, כל נטיות, כל בגידות... מערכה שניה לא תהיה בדרמה המגוחכת הזאת... אך לא בסיבתי... אני נשתעבדתי, נתבטלתי... היא היתה יכולה לעשות בי כל מה שהיא רוצה... האומנם? כן, כן, כן... יכולה היא, יכולה!..
צעדים נשמעו ברחוב.
הוא...
רגשי בוז לנפשי עד אין גבול היו בי באותה שעה כשמיהרתי לסור מן החלון. כלי מלא בושה, קנאה, שטות, פחדנות וגסות!
כששבתי לביתי כבר היו הכל ישנים. גם אבי שכב, אך הוא היה ער...
– נו, ירמיה, ישבת שם? שום איש לא היה? גם בורסיף לא היה? ומה בעיניך אחותו של יעקב? אַה, עלמה יפה? "שְרָרית"?.. אי, ירמיה! הֶה!..
"הוא מזוהם, וברא כרעא דאבוה"...
בשעה השניה אחרי חצות הלילה כתבתי מכתב לחיימוביץ:
"מה אני יושב פה? אני ראוי להיתלות. איך אני שוהה בעיר הזאת יותר מיום אחד? למה איני גואל את עצמי ממצוקתי? מה זה היה לי?"
ועוד הרבה סימני שאלה, צעקות צוחות, נקודות וקוים היו שם...