בוסתנאי/פרק כד
24) המלחמה בקאדעססיא
מחמד מת ולא אמר מי יעמוד תחתיו ,ומתי סודו בחרו את רעו הגדול אבו בעקיר[1] ,אבי אשתו האהובה לו אישה[2], ויצווהו לכאליף (במקום הנביא) ,הכבוד הגדול הזה היה נאוה לעלי חתן מחמד, אך עלי היה שונא לאישה ,והיא חשבה מחשבות להעביר את הירושה הזאת ממנו .וגם אחרי אשר מת אבו בעקיר ,שנתים אחרי מות מחמד, לא עלה עלי לגדולה, ואמאר[3] שר צבא מחמד ישב על כסאו .ובגלל הדבר הזה חלק לב הערבים ושורש פורה ריב ומדון הציץ ופרח בקרבם.
בימים ההם בא איש יהודי מפרס לרגלי מסחרו למדינה ויחדה בבשורת שמחה את בוסתנאי ,כי אמו ילתא ואביה רבינו כפנאי חיים ושלמים — "אך ימי רעה לכל אחיך בפרס" אמר הפרסי "ארצעם־דאקט אשר מלכה אחרי שירוהע תכביד אכפה עליהם לאין מרפא .בגאון לבבה כי רב תאמר להשיב שבות ארץ פרס ומתעתדת לקרוא מלחמה על קיסר רומה, אי לזאת תשקוד למלא אוצרותיה ותתן עינה ביהודים לנצל אותם עד לכלה, ותשים מסים כבדים עלינו מרבה להכיל .ויהי המעט לה בכל השד והבז הזה ,ותגזור אמר לבטל תלמוד תורה, ובתי הישיבות הגדולים אשר בסורא ופומבדיתא סוגרו. עוד נשמע לאמור כי יש את נפש המלכה ארצעם־דאקט לאכוף את כל עמי ארצה לקבל עול אמונת הפרסיים ולקרוא בשם אליל האש.
דאבה נפש בוסתנאי לשמע השמועות הרעות האלה, ולבבו נשבר בקרבו, פניו הליט באדרתו ויאנח ולא ענה דבר, והאיש הפרסי הוסיף לאמר: אך מה נתפלא על קשי לב המלכה ועז אפה עלינו, הלא גם מאחותה הנסיכה דארא הקשיחה את לבבה, ושחתה רחמה.
"הגם על דארא קצפה קצף" שאל בוסתנאי "ומה עון מצאה בה?
המלכה אמרה לתתה אל מלך התתרים לאשה ,וכאשר מאנה דארא לעשות רצונה חרה אף ארצעם דאקט עליה ותצוה לשלחה אל אחד המבצרים ושם היא עצורה בסהר עד היום הזה״
פלצות אחזה את בוסתנאי לשמע הדברים האלה ,ותשוקה עזה התעוררה בו לשוב לארץ מולדתו להמצא הרוחה וישע לאחיו האומללים— . ובהשתונן כליותיו למצוא נתיבה לחפצו ,מהר ויבוא לפני הכאליף, ויאמר :אדוני! הלא ידעת כי הנביא היה מטה אזן לדברי ושומע לעצתי?
"ידעתי גם ידעתי" ענה אמאר ״וגם אנכי אודך אם טוב תיעצני"
"אי לזאת הואילה ושמע נא ,מדוע זה אתם יושבים תחתיכם בצל העצלות ,ובריב ומדנים בין איש ובין רעהו תבלו ימיכם ,ושארית גבורתכם? מדוע זה לא תביטו אל צור חוצבתם ,אל מחמד נביאכם, ולא תשלחו לחרב ידיכם להכריע ולשבר את גאון עובדי האלילים המתהללים באימים?
שא עיניך קדמה וראה שם ממלכה גדולה מלאתי אדם רב, על כסאה תשב אשה אולת קצרת ידים ,בשגעון תנהג ובשאט נפש תהרסנה ,הארץ ההיא היא ארץ מולדתי, ידעתי מוצאיה ומבואיה ,הבה נא קומו וצאו עליה ואנכי אהיה לכם לעינים"
עצת בוסתנאי מצאה חן ושכל טוב בעיני הכאליף ,ועד מהרה צוה להצביא צבאותיו ,ויפקד עליהם את גבור החיל סעיד רע בוסתנאי, אנשי החיל התפקדו ויצאו ללכת אל ארץ פרס ובוסתנאי ואחאי הלכו עמהם.
ובהיותם בדרך ,סעיד ובוסתנאי ,רוכבים צמדים ומשיחים איש את רעהו ,פנה סעיד אל בוסתנאי וישאלהו כמה ימי חייך בוסתנאי ?
״עשרים וארבע שנה מלאו לי"
"ומדוע זה אתה יושב לבדך" שאל סעיד "ולא לקחת לך אשה עד היום?
״כן שאלת סעיד" ענה בוסתנאי "אפס — בארץ מולדתי בת מלך יושבת ומחכה אל בואי — העדינה הזאת אשר פדתה נפשי מעבור בשלח מתבוססת עתה באחד בתי הכלאים .על כן אמרתי לא אתבונן על אשה עד אשר יקרה ה׳ לפני להוציא ממסגר את דארא". ויספר בוסתנאי לסעיד שר צבא הערביים כל אשר קרהו בבית כוסדראי ואת אשר עשתה עמו דארא.
בבוא השמועה אל ארמון המלכה בעיר קטיספון כי יצאו צבאות ערב לקרוא מלחמה על פרס התעוררה ארצעם דאקט להכין למלחמה בכל עז ותעצומות, בחרות אפה אמרה לעמוד בראש החיל ועל ידה יצביא הארמוץ אשר היה שר הצבא לפני אביה ,אך הדבר הזה העיר חמת קנאת רוסטאם אחד מגדולי שרי הצבא ,וישת ידו את יעסדעגרעד שאר מגזע מלכי פרס הראשונים ,ויקשרו קשר על ארצעם־דאקט ,וימיתוה ורוסטאם המליך את יעסדעגרעד אחריה.
יעסדעגרעד לא מצא עז בנפשו ללכת בראש החיל ,ויפקד את שלום ארצו ביד רוסטאם. והערבים באו ויבקיעו בארץ ,לאט לאט התנהלו ,והחזיקו מעמד. שתי המערכות נפגשו ,ומלחמות תנופות פרצו. שתי פעמים הוכו הערבים ובשלישית גברה ידם להפליא .יעסדעגרעד ראה כי אזלת ידו וישלח מלאכיו אל סעיד לנסות דבר שלום, ושר צבא הערבים שלח מלאכיו אל קטיספון וישם בפיהם דבר אל המלך לאמר :אם תאות לנו ובאת בברית אמונת האישלאם ,לא יבא איש חיל ערבי בארצך ,ולא ידרוך בגבולך למרות עיניך .לא נשאל ממך דבר כי אם את המס אשר יעלו כל בני בריתנו לשרי צבאותינו .אך אם מאן אתה לקבל עליך עול תורת נביאנו ,שלם תשלם לנו את כל המסים אשר נשים על עמי הנכר ,ואם גם בזאת לא תשמע לנו ,התעתד וצא למלחמה. - יעסדעגרעד שמע את דברי הברית האלה וחמתו בערה בו מאד, ויצו וישיבו שקים מלאים עפר בצוארי מלאכי סעיד וישלחם מעל פניו. -
בין כה וכה באו בוסתנאי ואחאי אל מחוזא עיר מולדתם— . שמונה שנים עברו מאז יצא בוסתנאי ממחוזא ועקבותיו לא נודעו, וכבר אמרו הוריו נואש ולא יחלו לשוב ולראותו עוד .ומה גדלה איפוא שמחת ילתא לראות את בנה יחידה ,ומה עצמה חדות רבינו כפנאי לראות את נכדו מחמל נפשו .אך דבר בוסתנאי היה נחוץ ויחשוך נפשו ונפש הוריו משבוע בנעימות שמחת גילם. וישקוד לשלוח רצים אל כל קהלות ישראל לקרוא להם כי יקומו כלם כאיש אחד ויאספו אליו .הקול נשמע ומכל אפסי ארץ פרס נהרו גדודים גדודים אל בוסתנאי ,להתיצב תחת דגלו, כי יעסדעגרעד גם הוא הלך בדרך ארצעם־דאקט ,ולא הפר את גזרותיה.
ובוסתנאי דבר על לב אחיו הנאספים אליו ויאמר להם :אם יהיה ה׳ את הערבים והכניעו את הפרסים ,נראה ימי טובה והשקט, ועל מוצא פי אמונתנו נחיה באין מכלים דבר ,אי לזאת חזקו ונתחזק לצאת לעזרתם. וגדודי היהודים מהרו ויחישו לבוא עד הנהר פרת מקום אשר שתי המערכות הערבים והפרסים נחתים שמה. רוסטאם עבר את הנהר פרת ,בחיל וצבא .גדול במספרו ,יתר הרבה מאד ממספר חיל הערבים ,על יד קאדעססיא נפגשו שתי המערכות והמלחמה החלה ,מאור הבקר עד הנשף נלחמו ובאין מוצא דבר נצחון .כי אם רבו הפרסים במספרם ,עצמו מהם הערבים באמץ לבבם וכביר כחם.
כמשפט היום הראשון היה משפט היום השני ,וביום השלישי שבו ערכו למלחמה בחמת עברות ,והערבים כמו החלו להסוג אחור כמעט מפני שפעת חיל הפרסים. השמש נטתה לערוב ובוסתנאי עם גדודיו היהודים באו אל המערכה, ובכחם כי עוד חדש עמדם קמו ויבצרו את רוח הפרסים אשר הגיחו על הערבים. אז החליפו גם הערבים כח והמלחמה נטשה בחמה שפוכה כל הלילה ההיא — עד אשר נפל רוסטאם חלל, הפרסים ראו כי מת שר צבאם הגבור, וינוסו מנוסת מבוכה.
והמלך יעסדעגערד ישב בהיכלו חושב מחשבות להתחזק במלוכה; לבו היה סמוך ובטוח כי יכה רוסטאם את הערבים חרמה וכלה יגרשם, מורא הערבים לא נפל עליו, אך מפני גדולי שריו היושבים ראשונה במלוכה נפשו ירעה לו, כי אין נכונה בפיהם ועצתם לא נאמנה, לעיניו הורדו שאולה שני מלכים ומלכה אחת בימים אחדים בידי הקושרים, ומה יעשה הוא ליום פקודה ,מי יהיה בעוזריו? ולו אין צדקה ומשפט במלוכה. אי לזאת אמר כי אין טוב לפניו כי אם לשאת את דארא שארית פליטת בית סאססאן לאשה אולי יצלח למלוכה בגללה. ויצו ויוציאו את דארא מן המבצר אשר היתה אסורה שם, ויביאוה אל קטיספון ,ודארא מלאו לה אז שמונה עשרה שנים, ותור יפיה הגיע, ותפרח כחבצלת.
"דארא היפה בעלמות״ אמר יעסדעגערד אליה בבואה לפניו ״אחותך נתנה אותך במסגר ,ואנכי אעלך על כסא ממלכת פרס.
"ואתה הלא מרצח אחותי הנך ,הלא?
״אבל אחותך היתה אויבתך ואנכי אהיה אוהבך״
״ואנכי לא אתן את אהבתי לאיש אשר שלח יד באחותי״
"התבונני נא בינה דארא וחכמי ,כי נפשי בשאלתי ומלוכתי בבקשתי, הלא על ידך תהיה לי צדקה לשבת על כסא האססאן"
"ואנכי תגעל נפשי בך בעודי״
"או אז אכריתך מארץ החיים"
״טוב לי לרדת בדמי ימי שאול מהיות אשה לאיש אשר כפיו נגעלו בדמי אחותי״
"הוציאוה ותמות״. קרא המלך בחרות אפו.
בעצם הרגעים האלה ,ודלתות חדר המלך נפתחו בהמולה גדולה, אנשי חיל כסויי אבק ודם ,באו החדרה ויקראו:
"המלט על נפשך אדונינו המלך — חיל צבאך הוכה מכה רבה, שר צבאך רוסטאם נפל חלל ,מהרה המלט כי הערבים אצים לבוא עליך.
המלך נבהל וימת לבו בקרבו — מהר ויצו לקחת מה מעט מכל מחמדיו ומסגולת אוצרותיו ,ויברח הוא ומתי מספר מאנשי סודו עמו —
אפס כלי היקר האלה אשר לקח המלך עמו להחיות נפשו, היו לו למוקש ,וחייו לשאול הגיעו .המלך בקש מפלט לו בבית איש אחד מדלת העם בעל ריחים , ובראותו את כלי הזהב והאבנים היקרות ,קם בלילה ויהרוג את המלך ואחוזת מרעיו, וישליך את נבלותיהם בתעלת הריחים.
סעיד בא בשערי קטיספון בראש צבאותיו בתרועת נצחון, ובוסתנאי וגדודיו היהודים שבו למחוזא.