באר היטב על יורה דעה שה
סעיף א
עריכה(א) בערך: כתב הש"ך דבספר מע"מ האריך בזה דבעינן ג' רייכ"ש טאלי"ר וכתב שאף לדברי הרב אינו עכשיו פחות משני ר"ט ע"ש ולכתחלה טוב לצאת ידי כולם עכ"ל והט"ז כתב שכל הרוצה לעשות ע"צ המובחר יתן שוה משקל ה' לו"ט וקווינ"ט במשקל של מדינות קיסר ולא במשקל פולין כי זקוק של מדינות קיסר שהוא של ט"ז לו"ט הם גדולים הרבה משל פולין באופן אלא שי"א לו"ט וקווינ"ט של קיסר הם זקוק במדינת פולין.
סעיף ג
עריכה(ב) ושטרות: היינו שט"ח שיש לו על אחרים שאם נתן אותו שט"ח אין בנו פדוי כיון דאין גופו ממון.
סעיף ד
עריכה(ג) אינו: גזירה שמא יאמרו שפודין בשטרות.
סעיף ה
עריכה(ד) שישוה: ודעת הט"ז והש"ך משמע שאפי' אינו שוה לשום אדם כיון שהכהן מקבלו בפירוש בעד ה' סלעים ה"ז פדוי ע"ש.
סעיף ח
עריכה(ה) שיחזיר: פי' שאינו גומר בדעתו כלל ליתנו לו לשם מתנה אלא מיד דעתו שנותנו לו עמ"ל בכה"ג לא יצא. ש"ך.
(ו) והחזיר: זה לשון הרמב"ם ע"פ לשון א' ברש"י אבל בלשון ב' פירש"י אפי' לא החזיר אין בנו פדוי וכ"מ מהרשב"א והרא"ש עכ"ל הש"ך וכתב הט"ז דאם היה הכהן ג"כ חושב שיחזיר לו אז דעותיהם שוות לחזרה והוה פדוי אף אם יחזיר לו אח"כ דהוי כאומר בפירוש ע"מ שתחזיר לי וכן המנהג בכל יום שהאב מניח דמי הפדיון בסך הרבה והוא חושב שיחזיר לו והכהן נמי חושב כן ומחזיר לו אח"כ לפעמים הכל או מחזיק לעצמו איזהו סך קטן. עכ"ל.
(ז) ודוקא: דבכה"ג גומר בלבו שעה א' לשם מתנה ומה שאמר ע"מ כאומר מעכשיו דמי כלומר מעכשיו תהא נתונה לך מיהו תחזירהו לי אח"כ. ש"ך.
סעיף י
עריכה(ח) שנותן: כלומר בשעה שהאב מחזיק בידו החמש סלעים ומושיטן לכהן קודם שיוצא מידו ליד כהן מברך ואח"כ נותנן לו כדי שיברך עובר לעשייחן כ"כ ב"י והאחרונים ודלא כמו שקצת נוהגים שכבר הניח המעות לפני הכהן ואח"כ מברך. ט"ז.
(ט) שהחיינו: משמע דמברך שהחיינו לעולם וע"ל סי' רס"ה ס"ו.
(י) יין: כתב הט"ז ובעיר שאין בה יין מברכין על שכר שהכל ונראה דבאותן מקומות שאין יין צריך לעשות הפדיון קודם ברכת המוציא על הסעודה דאלו בתוך הסעודה אין מברכין על השכר משא"כ במקום שיש יין פודין אחר ברכת המוציא.
(יא) שליח: והש"ך כתב בשם כמה גדולי הפוסקים שפסקו להלכה שהאב יכול לפדות ע"י שליח וכן הב"ד יכולים לפדותו אם עבר האב ולא פדאו או אם מת האב קודם שנפדה ובט"ז כתב ונ"ל דכל זמן שהאב חי יוכל לעשות שליח לפדות משלו במקומו ומטעם זה אבי אביו הרי הוא כאביו וכן אחר יכול לתת משלו במקום האב ולפדות הבכור דהוה כשלוחו אבל אם מת האב לא יפדה עד שיגדיל וכן איתא במהרי"ל עכ"ל (ובנה"כ השיג באריכות על דבריו ומסקנתו דאם מת יכולין הב"ד לפדותו וע"ש).
סעיף יא
עריכה(יב) בשבת: משום דהוי כמקח וממכר ומזה הטעם גם ביו"ט אין פודין אותו ונראה דפודין נמי בלילה מיהו נוהגין לפדות ביום ואם חל יום ל"א בתענית צבור יש לראות אם הגיע הבן לכ"ט י"ב תשצ"ג קודם יום התענית שהוא יום ל' יש לפדותו ביום ל' אחר כ"ט י"ב תשצ"ג (ואפשר לומר דמשום סעודה לחוד לא מקדמינן לפדות ביום ל') ואם לאו אז יש לפדותו בליל ל"א של יום התענית אבל אין לפדותו ביום התענית ולעשות סעודה בליל שאחר התענית דליכא פרסומא כה"ג מיהו שמעתי שנוהגין לפדות ביום התענית ולעשות הסעודה בליל שאחר התענית עכ"ל.
(יג) המועד: משום דאין מערבין שמחה בשמחה והיש מתירין סבירא להו דלא שייך זה אלא בשמחת אירוסין ונשואין בלבד.
סעיף יב
עריכה(יד) טרפה: כתב הש"ך נראה דהיינו בודאי טרפות וכה"ג אפי' חי אח"כ זמן ארוך פטור מפדיון דלא אמרי' טרפה אינה חיה בודאי טרפה. ובספק טרפה פטור מפדיון דהמע"ה מיהו אם חי אח"כ י"ב חדש חייב דיצא מידי ספק טרפה כיון דחי יב"ח וע"ל סי' נ"ה.
סעיף יג
עריכה(טו) מעכשיו: דמתנה בעלמא היא דהא בתוך שלשים יום לא שייך פדייה כ"כ רש"י ואפילו המעות עדיין בעין. ש"ך.
(טז) פדוי: כתב הט"ז וא"ל א"כ אמאי כתב בסי"א דאם חל בשבת ימתין עד יום א' אמאי לא יפדה ביום ו' ויאמר יהא בני פדוי לאחר ל' תירץ בת"ה סי' קס"ט דא"א לעשות אז הסעודה וברכת פדיון ומהרש"ל בתשו' סי"ז כתב באמת דיפדה ביום ו' ויאמר הילך פדיונו ויחול לאחר ל' יום ונוהגים העולם כדברי ת"ה עכ"ל.
(יז) לפדותו: כ' הט"ז ונ"ל דהיינו בלא ברכה דודאי ספק ברכות להקל וה"ה אם אמר סתם בשעת הפדיון שפדה ביום ל' או שטעה במספר הימים והמעות אינם בעין ביד הכהן דיפדם בלא ברכה אח"כ ואם פדה ביום הל' סתם ולא אמר לו מעכשיו ולא לאחר ל' יום פסק רש"ל בתשו' דאם המעות עדיין בעין ביד הכהן הוא פדוי ואם ליתנהו אינו פדוי ומדברי מהרא"י בפסקיו משמע דאף בסתם הוה כאומר לאחר ל' יום עכ"ל וגם הש"ך השיג על מהרש"ל בזה ע"ש באורך.
סעיף טו
עריכה(יח) טס: וכ' הש"ך ולפי מ"ש לעיל דהב"ד יכולים לפדותו א"צ לטס של כסף וגם לרוב פעמים הטס של כסף יבא לאיבוד ע"כ טוב יותר שיפדוהו הב"ד (כשהוא קטן).
סעיף יח
עריכה(יט) חייב: לכשיגדיל דהכהנת אינה חייבת לפדות את בנה כמו אשה דעלמא כמ"ש בס"ב והישראל בעל הכהנת פשיטא דאינו חייב שהרי אינו אביו שנתעברה מהעובד כוכבים ולפ"ז אם לא נתעברה מהעובד כוכבים רק שנתחללה בביאת העובד כוכבים ואח"כ נתעברה מישראל חייב בפדיונו עכ"ל הש"ך.
(כ) פטור: אף לכשיגדיל דשמא הוא מכזב והיא אומרת אמת ולפ"ז באשתו גמורה כיון דנאמן לומר דלאו בנו הוא אפי' מכחישתו ממילא ממזר הוא ונתחללה בביאת הבועל חייב הבן בפדיון לכשיגדיל ועדיין צ"ע לדינא. עכ"ל הש"ך.
סעיף כו
עריכה(כא) חלקו: ודעת הטור דאם מת תוך ל' יום אפי' לא חלקו פטורים ואם מת לאחר ל' אפי' לאחר שחלקו חייבים ליתן ה' סלעים בין שניהם וכן דעת הרמב"ם גופיה בפי' המשנה ותימא שהרב השמיט סברא זו ובפרט שכ"נ עיקר בש"ס וכ"פ הב"ח דבתוך ל' פטורים אפי' לא חלקו דהמע"ה. עכ"ל הש"ך.
סעיף כז
עריכה(כב) ונקבה: כ' הש"ך דהיינו שאחת ילדה זכר ואחת נקבה ונתערבו שלא נודע איזה מהן ילדה זכר הרי מ"מ חייב ה' סלעים לכהן דהא שניהם לידה הראשונה היא להן וכן כשילדו ב' זכרים ונקבה אחת ונתערבו אינו חייב אלא ה' סלעים דהא נוכל לומר זו ילדה ב' זכרים וזו נקבה ואין כאן אלא בכור א' אע"ג דיכול להיות ג"כ שזו ילדה זכר וזו ילדה זכר תחלה ואח"כ נקבה והרי כאן ב' בכורים מ"מ המע"ה הלכך כשמת א' מהם תוך ל' אינו נותן לכהן כלום שיכול האב לומר בכור מת. עכ"ל.
סעיף כח
עריכה(כג) האב: היינו כשמת אחר ל' אבל אם מת האב תוך ל' פטורים כ"כ ב"י והאחרונים.
סעיף כט
עריכה(כד) והבן: שהרי בכור ודאי הוא.
סעיף ל
עריכה(כה) ילדו: כ' הט"ז דזה קאי אסעיף כ"ט בב' נשים של ב' אנשים ושניהם לא בכרו וקשה למה כתב כאן בב' זכרים וב' נקבות דאז אין כאן בכור ודאי דכל חד אומר נקבה יצאה קודם לו לימא רבותא אפי' בשני זכרים ונקבה אחת דאז הוי א' בכור ודאי ואפ"ה פטורים שניהם דכל חד ידחה על חבירו לומר דהוא הבכור ובאמת כתב הטור גם בזה דפטורים ונראה דהמחבר אזיל לטעמיה שכתב בסכ"ו דהבנים חייבים במת אביהם תוך ל' יום ולא מצי כל חד לדחות על חבירו ה"נ כן הוא אלא דקשה הא ברייתא ערוכה היא כאן דאף בכה"ג פטור וכו' ע"ש.