באר היטב על יורה דעה פד

סעיף אעריכה

(א) שבכלים:    וה"ה בשאר משקים שבכלים.

(ב) פיו:    כ' הש"ך משמע דאפילו משום בל תשקצו אין בהם ואע"ג דלעיל סי' י"ג כ' הר"ב דאפי' דגים טהורים אסור לאכלם חיים משום בל תשקצו שאני הכא כיון דאין כוונתו אלא לשתות המים וגם אינם בעין והט"ז כתב בשם או"ה דדוקא שאין מאוסין עליו אבל מאוסין עליו או שיש חשש סכנה אסור משום בל תשקצו. [הרמב"ם סוף הלכות רוצח וכ"כ מהרש"ל. כתב פר"ח ודע דכל מה שאין רגילים העולם לאוכלו ובדילין ממנו נקרא מאוס ואין לאכלו ואי לדידיה מאוס אף דלכ"ע לא מאיס כ"ש דאסור לדידיה משום בל תשקצו וכ"ז אינו אלא מדרבנן ואין מכין אותו כו' עיין שם].

(ג) בכלי:    כתב הש"ך וה"ה ליקח מים ביד אסור ובכלי הטעם דחיישינן דילמא פריש בדופני הכלי דדוקא על שפת הכלי הוא דלא שכיחי לפרוש אבל בדופני הכלי מבפנים שכיח דפרשי ואסירי דדוקא כשפירש עם המשקה מכלי אל כלי הוא דשרי בס"ג אף כשפרשו אח"כ בדופני הכלי השני דהיינו רביתייהו והלכך כלי שני דין כלי ראשון יש לו משא"כ הכא שהיו מתחלה בבור ולפ"ז מ"ש אבל אסור לשאוב וכו' לא קאי אלא אבורות שיחין ומערות אבל מותר לשאוב בכלי קטן מכלי גדול דאף אם יפרשו אח"כ בכלי השני מותרים אבל מדברי הט"ז משמע דאף לשאוב בכלי קטן מכלי גדול ג"כ אסור ואינו מותר אא"כ כשמערה דוקא מכלי אל כלי אבל כששואב מכלי לכלי חיישינן שמא יפרוש על הכלי קודם שיכנסו המשקים לשם.

(ד) לאחורי:    כתב הש"ך דהל' אינו מתוקן ובת"ה להרשב"א כתב לאחורי הכלי או על שפת הבור ומ"מ נראה דלפעמים נמצא כלי ששפתו רחב.

(ה) מותרים:    כתב הש"ך ולא דמי למסנן בס"ג דחיישינן שמא פירשו שאני התם דשכיחי דפרשי על הקסמים וקשים. וה"ה אם פרשו לדופן הבור מבפנים ג"כ מותר.

סעיף בעריכה

(ו) אוסרים:    ומהרש"ל פוסק כדעת האוסרים מיהו במים הנובעים כגון ימים ונחלים פשיטא אע"פ שלא פירשו אסורים ואין היתר אלא לאותן שאינן נובעים משום דכתיב בימים ובנחלים ואין היתר בנובעים רק בסנפיר וקשקשת.

סעיף געריכה

(ז) יחזרו:    כתב הש"ך דמדברי המחבר משמע דזה פשיטא אם חזרו בכלי דפירשו אבל בש"ס משמע דליכא אלא ספיקא שמא פירשו ואפשר גם דעת המחבר כן אלא שקיצר במובן.

(ח) לערות:    כתב הש"ך נראה דכלי שני דין כלי ראשון יש לו וכשפורשין על דופני הכלי שבפנים שרי ולא דמי לפירש מפרי לפרי בס"ד דהתם לאו היינו רביתייהו אבל הכא הואיל והוא תמיד עם המשקה היינו רביתייהו וכתב רבינו ירוחם חומץ שיש בו תולעים אם פירשו לאויר נקרא פירשו אבל מן החומץ לתבשיל לא הוי פירשו ומותרים עכ"ל.

סעיף דעריכה

(ט) אוסרים:    ודעת הש"ך נוטה דסברא ראשונה היא עיקר ע"ש.

(י) לחוץ:    (דחיישינן שמא פירשו) כתב הש"ך ולא דמי לשרצים שככלי בס"א דלא חיישינן להכי דהכא כיון שחורו נקוב לחוץ הוי קצת הוכחה שפירשו וחזרו א"נ דרך התולעים לפרוש חוץ לפרי ולחזור ולא בכלי.

סעיף העריכה

(יא) הארץ:    כתב הש"ך דה"ה אם הקמח מונח בכלי דאסור דחיישינן שמא פירשו לדופני הכלי מבפנים דדוקא בדבר של משקה אמרינן בס"א דמותרים כשפירשו בדופני הכלי מבפנים שנתרבו מכל אשר במים משא"כ בדבר שאינו של משקה. [וזהו שכתב הר"ב בהגה"ה או שאר דברים שאינו של משקה ועיין בפר"ח שחולק]. ודוקא בתולעים קטנים שקורין מילווי"ן שא"א לנפות הקמח בנפה וכברה אבל אם נמצא בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים שאפשר לבררם בנפה וכיוצא בזה ודאי דהמאכל מותר ובט"ז כתב דיש תימה על המחבר דלעיל בס"ד פסק דלא חיישינן שמא פירשו אפילו חורו נקוב לחוץ דיש ריעותא בפנינו דיש נקב שנעשה ע"י תולעת ואפ"ה לא חיישינן שמא פירשו אפילו מקצתו וכאן פסק לחומרא וכתב עוד דהב"ח מחלק בין גדולים קצת לקטנים ורוצה להתיר המילווי"ן קטנים שבקמח שא"א לנפות הקמח בנפה ובכברה כדי שישארו התולעים למעלה (אבל ודאי אם נמצא בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים שאפשר לבררם בנפה ודאי המאכל מותר). ותימה הוא דלדידן דקי"ל דחיישינן שמא פירשו אין שום חילוק בין גדולים לקטנים עכ"ל.

(יב) במלח:    פי' שבאו בו תולעים מעלמא.

(יג) לישראל:    פי' הש"ך שיש לחוש שימכרנה אח"כ לישראל בענין שלא יהא האיסור ניכר כגון קמח עשה ממנו פת וכן מלח יתננה בפת או בשאר דברים מה שנהגו לקנות מעובדי כוכבים אבל דבר שהאיסור ניכר מותר למכרו לעובד כוכבים כמ"ש הר"ב בהג"ה סי' נ"ז סכ"א ודלא כב"ח שמתיר במלח ואין דבריו נראין מיהו דוקא הכל ביחד אסור למכור לעובד כוכבים אבל מעט מעט מותר למכרו בענין שאין לחוש שמא יחזור וימכרנו לישראל כמ"ש באורח חיים סי' תס"ט [ובנו של הש"ך בס' נה"כ נתעורר על ד' הש"ך שהתיר מכירה לעובד כוכבים מעט מעט שאינם מכוונים להלכה כלל אלא עיקר ההיתר בזה לעשותו פת ולפתתו לשנים ואח"כ ימכרנו לעובד כוכבים וכ"כ הפר"ח]. וכ' מהרש"ל וה"ה דמותר להאכילו לעבדו ולשפחתו ואע"פ שמזונותיו עליו מיהו נראה שלא ישהה אותו זמן רב דלא יבא לידי תקלה כדלעיל סימן נ"ז ס"כ והט"ז חולק ע"ז דאין נראה לחלק בין זמן מרובה למועט דגם במועט יש לחוש לתקלה ואע"ג דבסי' פ"ו נתבאר דבזמן מועט לא חיישינן לתקלה שאני התם דהבעלים בדילי מדבר זה ולא חיישינן למכשול משא"כ כאן שיעשה ממנו פת לעבדו ושמא יתערב פת זה עם שאר פת כיון שנאכל בתוך ביתו. וכתב עוד דהב"ח מתיר למכור לעובד כוכבים מלח שהתליע וכן היר"ז וגרויפי"ן או מיני פירות כגון פלוימי"ן וראזי"ני דאין לחוש שימכור לישראל כיון דדרכן להתליע אסור לאכלן עד שיבדוק תחלה והוא משיג עליו שהרי כל הדברים הנ"ל ודאי אנו קונין בכל יום מעובדי כוכבים וא"צ לבדוק כל זמן שאין רואים ריעותא ע"כ ודאי אסור למכור לעובדי כוכבים אלא קבא קבא כנלע"ד ופשוט עכ"ל וכתב הש"ך ואע"ג דכתב הר"ב בסוף סימן נ"ז בספק טרפות ויש מכשירין אותו טריפות אע"ג דקי"ל לאוסרו מ"מ מותר למכרו לעובד כוכבים דאיכא תרי ספיקי חדא שמא הלכה כמאן דמכשיר ואת"ל כמאן דאסר שמא לא ימכרנו לישראל וא"כ ה"נ איכא תרי ספיקי שמא לא פירש ואת"ל פירש שמא לא ימכרנו לישראל שאני הכא כיון דהוא אסור לכ"ע ועוד דכבר כתבתי בסי' נ"ז דלא אמרינן הכי אלא דוקא בספק דרוסה וכה"ג הואיל ויש בלא"ה כמה צדדים להתיר עכ"ל.

סעיף ועריכה

(יד) ריחשו:    כ' הש"ך מיהו נראה דכל זמן שהפרי לא נתבשל יש ליטול התולע ממנו כיון שהרשב"א והר"ן ור"י אוסרים אפילו במקום צר וא"כ ודאי ראוי להחמיר באיסור דאוריי' אבל ודאי אם נתבשל אפילו פרי קטן מותר כיון דבלא"ה י"א דכל פרי אפילו הוא קטן הוא ס' נגד התולע. וט"ז כ' ולענין הלכה ודאי קי"ל להחמיר אף בנמצאין תוך הקליפה אבל אין אוסרין התבשיל משום טעם היבחושין האלו אבל כל שיש חשש שבתוך התבשיל יאכל היבחושין עצמן ודאי יש להחמיר עכ"ל.

(טו) עצמו:    כתב הש"ך דצ"ע דהא כתב המחבר דתולעים הנמצאים בפולין תחת הקליפה מותרין כיון שמונחים במקום צר ולא ריחשו וסתם הרב כוותיה וכאן אוסר ואפשר ליישב דהרב כתב כן לפי מ"ש בת"ח דאף בפולין יש להחמיר ליטלו משם כל זמן שלא נתבשל וזה שסתם כדברי המחבר היינו לענין דינא ונ"מ שאינו אוסר התבשיל (ועיין מ"ש בס"ק י"ד בשם הט"ז דאם יש לחוש שיאכל היבחושין עצמן דיש להחמיר).

סעיף זעריכה

(טז) ידוע:    כ' הש"ך אפילו לא ידעינן שדרכו להתליע במחובר כיון שהוא מותלע לפנינו אסור ולדעת רמ"א סוף סימן ד' צ"ל דהיינו באינו נקוב לחוץ דאי בנקוב לחוץ אפילו התליע בתלוש אסור [וכמ"ש הר"ב בס"ד] ופשוט הוא.

סעיף חעריכה

(יז) מחוברים:    כתב הש"ך דבאשר"י ורשב"א איתא דפולין ועדשים וקטניות דרכן להתליע במחובר מיהו בשאר פוסקים איתא דקטניות וכיוצא בהן אין דרכן להתליע אלא בתלוש ונראה דע"ז סמכו האידנא שאין נוהגין לברור הקטניות אפילו תוך שנתן רק נותנין אותן בקדרה צוננת ושופכין כל מה שעולה למעלה והנשאר מבשלין ברותחין אף שפסק מהרש"ל שיברור כ"א ואחד בפני עצמו דוקא והעולם מקילין בזה ואפשר נמי שהאידנא אין דרכן להתליע במחובר דדבר זה משתנה לפי המקום והזמן והמחמיר בזה תע"ב ובט"ז כתב מדברי המחבר משמע דבדבר שאין דרכו להתליע אלא בתלוש א"צ בדיקה וע"כ אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים כגון רוזיינ"י וכיוצא בהם אם יש שם מילווי"ן קטנים דאין שם איסור אלא לאחר שפירשו דהוי ס"ס ובס"ס מותר אפילו בשל תורה עכ"ל ובודאי דלכתחלה צריך בדיקה ולא הוי ס"ס מאחר שהוחזק בכך מיהו אם עבר ובישלן דהוי עוד ספק שמא נימוח ונתבשל מותר (ועיין בש"ך ס"ק ל"א). ומ"מ הכל משתנה לפי המקום ולפי הזמן שיש שנים שמתליעין ויש שאין מתליעין לפיכך בעל נפש יחוש לעצמו שלא יבוא להכשל באיסור דאוריי' וכ"כ בה"י וראיתי אנשי מעשה שלא נהגו לאכול רזיינ"ן ולא מאלינ"ש ואורז ע"ש.

(יח) להשליך:    כלומר באותן שדרכן להתליע נהי דא"צ לבדקן בפנים כיון ששהו י"ב חודש ונרקב התולעת שבתוכן והוי כעפרא בעלמא מ"מ צריך לבודקן להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ אבל אותן פירות שאין דרכן להתליע כלל ודאי א"צ בדיקה כלל אפילו מבחוץ.

(יט) חודש:    כתבו בט"ז וש"ך דתוך י"ב חדש לא מהני בדיקה זו דהר"ן כ' דאותן שהתליעו במחובר אין טבען שצפין למעלה כמו אותן שמתליעים בתלוש ומהרש"ל כ' דדוקא בקטניות ופולין וכיוצא בהן מהני תיקון זה אבל בפירות שיש להם גרעינים מבפנים לא דאפי' בתלוש חיישינן שמא פירשו ע"ג הגרעינים הלכך לא מהני להו רותחים ולא ברירה ואין כן דעת הש"ך ע"ש.

(כ) דשכיח:    וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הרוב ודומה לבדיקת הריאה בריש סימן ל"ט.

סעיף טעריכה

(כא) מותר:    הטעם איתא ברשב"א שיש כאן שני ספיקות ספק היה שם רחש או לא ואת"ל היה שמא נמוח ונתבטל לכך הולכין בו להקל וכתב האו"ה והיינו שלא הוחזקו פי' בסתם אבל במדינה שהוחזקו בכך הוי ודאי ולא ספק.

(כב) פרי:    כתב הש"ך משמע דאפילו בפירות קטנים כגון קירש"ן וכיוצא בהם יש ס' נגד טעם התולע ובת"ה כתב שקיבל דדוקא בתפוחים גסים או שאר פירות הגסים אמרינן דבטל התולעת בס' אבל לא בקטני' וכ' רש"ל שיש להחמיר כן ובפרי קטן נעשה הוא נבלה וצריך ס' נגד כולו אם יש לחוש שהתליע במחובר אפילו לא ניקב לחוץ ובתלוש כשניקב לחוץ ובת"ח כתב דאם יש בתבשיל ג"כ דברים אחרים מלבד הפרי שרי לכ"ע אם יש ס' נגד התולע וגם רוצה להקל מטעם דאין התולע אוסר בטעמו משום דהוי פגום ומדמה אותו לזבובים ויתושים דהוי נטל"פ והט"ז כתב ג"כ סברא זו ואין דעת הש"ך נוטה לזה כלל כי הרשב"א עצמו מתיר בזבוב ואפ"ה אוסר כאן בתולע וע"כ שיש חילוק ביניהם ע"ש.

(כג) שלשה:    כתב הש"ך דכיון שנמצא שם כ"כ הוחזק התבשיל זה שיש שם יותר מאי איכא שמא נמוח ובטל משום חד ספיקא לא שרינן ליה והיינו דוקא תוך י"ב חודש דאז אפילו הוא תוך הפרי אסור אבל לאחר י"ב חודש דליכא איסור אלא כשפירשו איכא ס"ס ספק פירש חי או פירש מת דשרי ואת"ל פירש חי שמא נמוח ובפרט שיש פוסקים דס"ל דתולעים מתים מיד בשעת הבישול קודם שפירשו ולכך כתבו דאם נמצאו הרבה תולעים בתבשיל הכל מותר אפי' התולעים עצמן אם אין דרכן להתליע במחובר ע"כ יש להקל כאן כיון דאין כאן איסור ודאי אלא חששא שמא יש עוד תולעים מיהו כל זה בתולעים שבפנים אבל פירות שדרכן להתליע אפי' דרכן להתליע בתלוש ורגיל להיות ביניהם תולעים בחוץ דאז נאסרו מיד פשיטא כשנתבשלו בלא בדיקה ונמצא אח"כ בתבשיל ג' או ד' דהכל אסור דליכא כאן אלא חדא ספיקא דנמוח וכתב הט"ז ותמוה למה לי ד' כיון שבג' אסור ונראה דהר"ן כתב כן לרבותא דאפי' בד' יש היתר ברוטב ע"י סינון והש"ע גריר בתריה בלשון אף שלא סיים כן עכ"ל.

(כד) שהוחזק:    כתב רש"ל ומש"ה הנהגתי בעצמי שלא לאכול הכמהין היבשים כי הוחזקו בתולעים כי לאחר הבדיקה והברירה מצאתי בתבשיל בשולי הקדרה כמה תולעים. וכתב בט"ז מעשה בחג השבועות שעשו כמעט בכל העיר לחמים ופלדין עם ראזינק"ש ואשה א' בדקה רוזינ"י שלה ונמצא בהם מילווי"ן וכולן קנו ממקום א' וגם אצל המוכר בדקו אח"כ ומצאו גם שם מילוו"ין נראה בעיני שאותן שלקחו קודם שנודע שיש שם מילווי"ן מותרין דזה דומה למ"ש הרשב"א דאם עבר ובישל תוך י"ב חודש הוי ס"ס ה"נ יש ב' ספיקות הא' שמא באותו הפעם שלקחו הם לא היו עדיין מילווי"ן עד שעה קטנה אח"כ ואת"ל היו שמא נמוחו בתנור מחום האש ואין להקשות שזהו נגד הסברא לומר שבשעה קטנה יתהוו המילבי"ן ונמצא שאין כאן אלא ספק א' זה אינו דהא גם שם בההיא דהרשב"א כיון שדרכן להתליע הוי כודאי התליע שספק הרגיל לאו שמיה ספק כמ"ש בת"ה סי' קמ"א לענין חטים מתולעים ואפ"ה חשבו הרשב"א לס"ס אבל אותן שלקחו אח"כ יש לאסור כל הלחמים ופלאדין דאין כאן אלא ספק א' שמא נמוח ובודאי פרשו המילווי"ן מן הראזיינ"י בשעת עריכה ולישה ושמא יאכל גוף האיסור וראוי לחוש באיסור תורה עכ"ל ובס' נקודות הכסף השיג עליו ודעתו לאסור אף אותן שלקחו קודם שנודע האיסור ע"ש. [ופר"ח חולק על ט"ז וכ' שכל הפלאדין אסורים ע"ש חלוקי דינים אם קנו הרבה אנשים קמח מחנות ועשו מהם לחמים ונמצא אח"כ תולעים מה דינו. בת' ד"ש סי' רפ"ו מורה להקל בשמן הנעשה מזיתים שהתליעו במחובר ע"ש. בתשו' מהר"מ מלובלין התיר בדוחק בשנה שהתליע בה כל הכישות ובשלו בה המון עם אח"כ השכר בלא סינון דיותר טוב למכור לעובד כוכבים ובאם שא"א למכור הכל לעובד כוכבים כשיבא לסנן השכר דרך הסל שיניח ג"כ בגד על הסל ומה שכבר בישל בלא סינון אם יוכל לסנן בשעת שתיה אז טוב ובדיעבד באשר שהוא מעות שלא יוכל לתקון והפ"מ ושעת הדחק מותר ע"ש. וכ' בצ"צ סי' נ"א היינו דוקא היכא דאיכא חשש איסור ממשות התולעים דגופן נתרסק ונתבשלו בשכר אבל ביין שרף דליכא חשש איסור דאינו אלא מן הטעם וזיעה היוצא מפירות ומהתולעים ודאי דשרי אפי' בלא הפ"מ עכ"ל ומכאן נ"ל ללמוד לאותן האנשים הנוהגים איסור לאכול תבואה חדשה מ"מ נ"ל דמותרים לשתות יי"ש אף להרא"ש דאוסר לשתות שכר יש לחלק דשאני יי"ש דזיעה בעלמא היא לאפוקי שכר דהוי טעם כעיקר (הגהת לה"פ). וכ' עוד שמותר לפטם עופות בקמח שיש בו תולעים ודוקא שיעשה תיכף מהקמח חתיכות קטנות ויהיה לו היכר שלא יבא לאוכלו ע"ש].

(כה) מותר:    כ' הש"ך אפי' ידוע שהיו שם עוד תולעים הרבה קודם הבישול אפ"ה מותר וכתב ט"ז בשם מהרש"ל דגם תוך יב"ח מהני בדיקה יפה דהיינו לבדוק כל פרי בפני עצמו ומ"ש הטור דתוך יב"ח אין לו תקנה היינו תקנה דמים רותחין ורמ"א בת"ח כתב דהמנהג דבוררין הערבסי"ן תוך יב"ח על השלחן ובוררין הנקובים מהן וכ' רש"ל דכיון דצריך בדיקה יפה ואיכא טירחא אין להאמין לנשים בבדיקה זו ות"ח כתב דהמנהג להקל בזה כי יש הרבה צדדין להקל בזה וע"ל סעיף ה' אם קטניות דרכן להתליע במחובר או לאו.

סעיף יעריכה

(כו) ירקות:    כ' העט"ז בסוף סימן ק' דוקא ירקות אבל שאר פירות אפי' כמהין ופטריות אפשר לבודקן אפי' אחר שנתבשלו ומותרים בבדיקה.

סעיף יבעריכה

(כז) להעמיד:    כתב הש"ך דוקא דברים שלמים אבל דברים נחתכים הנופלים לתוכו דרכו למהר למחות ולכלות ואע"ג דהכא לא נ"מ מידי דהא נמלה חתוכה לאו בריה מקרי מ"מ לענין שרץ דבכעדשה לא בטיל כבסי' ק"ד ס"א דבדבש בטיל ע"ש.

סעיף יגעריכה

(כח) ויסננו:    כ' הש"ך ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה שאסור כדלקמן סימן צ"ט שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש.

סעיף ידעריכה

(כט) והשאר:    כתב הט"ז דהא יש ספק ספיקא -- ספק אין שם ואת"ל יש שם ספק נמוח בשעת אפייה ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שאין כוונתנו רק לאפות הפת ולא לבטל התולעת וכ' הש"ך דהיתר זה אינו אלא כשהם מתולעים בענין שיוכל לבררם קודם הטחינה אבל לא כשנמצאו מתולעים ברוב בענין דא"א לבררן ובהגהת ש"ד כ' שעשה מעשה בחטים שהתליעו והשליכם לנהר ולא רצה להתיר למכרם לעובד כוכבים פן יאפה פת וימכרנו לישראל ובת"ה כ' טעם שהתירו בטחינה שהתולעים רוחשים ובורחים לחוץ דרך דופני האפרכסת מפני קול ונדנוד הרחיים ולפ"ז ברחיים שאין בה אפרכסת כגון ברחיים דידא היה אסור אלא שאח"כ כתב טעם אחר להתיר שאף אם יטחנו התולעים בטלים בס' תוך הקמח וא"כ בכל רחיים מותר אך נראה דבמקום שאפשר לטחון ברחיים גדול שיש בהן אפרכסת אין לטחנן ברחיים אחרת.

סעיף טועריכה

(ל) אסורים:    ומהרש"ל פסק דמותרין בשחיטה אבל כל הפוסקים חולקין עליו בזה.

סעיף טזעריכה

(לא) בבהמה:    הטעם איתא בש"ך משום דבהמה בשחיטה תליא מלתא ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אמ"ה ושחיטת הבהמה לא מהני להו שהרי יש להן חיות בפני עצמן ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו התם מכל בבהמה תאכלו נפקא אבל הכא באיסורייהו קיימי.

(לב) במעיהם:    דמעלמא אתו לתוכם אבל בין עור לבשר שרי דמהם גדלים ולית בהו משום אמ"ה דהא דגים באסיפה בעלמא סגי להו.

(לג) פירשו:    כתב הש"ך והיינו דלא פירשו לגמרי אבל אם פירשו לגמרי אסורים דודאי לא עדיפי מתולעים שבגבינה.

(לד) המתירים:    ר"ל לדעת המתירים בבשר לאחר שחיטה ומ"ש אם פירש מת ולעיל ס"ד הביא יש אוסרים אפילו פירש מת היינו משום דסברת המתירים עיקר בעיניו.

(לה) נפלו:    כ' הטור וראוי היה לחוש כשנתן הבשר בקדרה במים צוננין אולי פירשו לדופני הקדרה ונהגו להתיר עכ"ל והטעם משום דיש מתירין בכל ענין.

(לו) הגבינה:    כ' הש"ך לאו דוקא אלא ה"ה בקערה מותרים אבל אם פירשו על השלחן אסורים משום מראית עין.

סעיף יזעריכה

(לז) רפואה:    כתב הט"ז דמהרש"ל העתיק תשובת ר"י על נכפה שהוא כמכה של חלל ומותר להאכילו מאכל שיש בו שרץ אם הרפואה בידוע ואם לאו אסור ואם ביטל העובד כוכבים הרפואה בס' מותר עכ"ל כ' חוות יאיר סי' ק"ב רפואה לבעלי ירוקין לבלוע ח' כינים של ראשו אסור משום דאין רפואה זו בדוקה. השואף דבר איסור דרך נחיריו פטור אפילו שנהנה בכזית מאחר שאין דרך אכילתו בכך (הל"ק סימן ל"ה).