באר היטב על יורה דעה כד

סימן כד

סעיף א

אין

סעיף ב

אין

סעיף ג

(א) כשרה: וכתב בש"ך דאפילו לכתחלה מותר ורש"ל וב"ח האריכו ומסקי בין בבהמה בין בעוף אין לשחוט אלא בסכין שהוא כשיעור ב' צווארין של אותו דבר הנשחט.

(ב) שתיהן: וכתב בש"ך דמה שכתב המחבר אם יש בסכין כדי ג' צוארים כשרה פירושו בין שהניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים ויצא אורך הסכין כמלא צואר חוץ להב' ראשים והוליך הסכין לצד האחר עד שלא נשאר כלום יוצא באותו צד שיצא כבר ובין שהתחיל לשחוט בקצה הסכין והוליך הסכין בשחיטתו עד שיצא כמלא צואר חוץ להראש השני דאז ודאי כיון שעל ב' הראשים עבר כמלא ב' צוארים כשר אבל פשוט אם הניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים והוליך הסכין לאותו צד שיצא חוץ להב' ראשים כמלא צואר דזה חשיב כאלו אין בסכין אלא כמלא ב' צוארים ומה שכתב המחבר דאם לאו יש לחוש לאסור שתיהם הטעם הוא משום דכיון דאנו רואים שא' מהם דרס אמרי' שגם השני דרס שהרי בבת אחת העביר על שניהם ואין חילוק אפי' אם התחיל לשחוט בקצה הסכין ועבר חצי הסכין על השנייה שתיהם אסורות ודלא כהב"ח שחילק בין התחיל לשחוט בקצה הסכין ובין הניח הסכין בתחלת השחיטה על ב' הראשים בדברים שאינם מתקבלים על הלב גם נראה לענ"ד דאם התחיל לשחוט בקצה הסכין ועבר הסכין בצד האחר בענין שעל שתיהם עבר כל הסכין שניהם כשרות לכ"ע והוא פשוט דלא כהב"ח שחלק ע"ז.

סעיף ד

אין

סעיף ה

(ג) כן: וכתב בש"ך דנראה לו דעת הרב דוקא במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר אבל בהפסד מרובה יש להקל (ופר"ח כתב דאף בהפסד מועט המקיל לא הפסיד אבל בה"י כתב דהשוחטים מטריפין עכשיו אף בה"מ וכ"כ ע"י. עוד כתב דאין לשחוט עוף אפילו עוף גדול בסכין ששוחט בו בהמות כי בקל יבוא לידי דרסה. וכתב כנה"ג להזהיר לשוחטים שלא ישחטו מיושב שהישיבה מביאה לידי דרסה. ופר"ח כתב דבדיעבד כל שידוע לו שלא דרס מותר וכ"כ בה"י. פעם א' שחט א' כמה עופות לנישואין בהנחת אצבע והתירו חכמי ווילנא בדיעבד מחמת ה"מ ולצורך מצוה. מי שאין יודע ה"ש שצריך לעמוד עליו מתחלה ועד סוף בעי לעמוד אצלו אפילו במיעוט בתרא שלא ידרוס כנה"ג). וגם הט"ז כתב יש להקל בזה בכל הספיקות אפילו רואה חיתוך במפרקת א"צ לבדוק אם הוא רוב או לא וכל שכן אם אין המפרקת לפנינו בכולן יש לסמוך להקל ואין להחמיר רק דוקא אם כבר ראה שנשחט רוב המפרקת רוב גמור ולא בענין אחר והאי רוב המפרקת נראה שעיקר תלוי בחוט שהחיות תלוי בו.

סעיף ו

אין

סעיף ז

(ד) לסימן: ונקראת חלדה פי' לשון הטמנה כי ע"כ נקראת חולדה בלשון זה לפי שמטמנת עצמה בארץ.

(ה) פסולה: וכתב בש"ך וכל שכן אם הכניס הסכין תחת שני סימנים ושחטן מלמטה למעלה או שחט התחתון ממטה למעלה והעליון כהלכתה דהוי חלדה ובכולן הוי ספק נבילה דאיבעיא ולא איפשטא.

סעיף ח

(ו) פסולה: פירוש מספק.

(ז) בזה: והקשה בט"ז על דעה זו מתלמוד ערוך שאינו כן. דהא בפ' בהמה המקשה ד' ע"ד בעי רב אושעי' הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו ואמאי לא אסרינן ליה משום חלדה דהא אין הסכין מגולה. אלא ע"כ דאין חלדה אלא תחת המטלית שהוא קשור בצוארה. עיין בתשובת שבות יעקב שאלה מ"ה תירוץ על קושיא זו. ובספר נקודות הכסף.

(ח) חלדה: וכתב בש"ך אבל בעופות אם יכול לשחוט בלא מריטת הנוצות עדיף טפי ואם אי אפשר יכול למרוט הנוצות שלא יבא לידי חלדה אבל למרוט נוצות מחיים מכנפיה לצורך כתיבה אסור משום צער ב"ח. מהרי"ט בשם בה"י.

סעיף ט

(ט) לכתחלה: והב"ח אוסר אף בדיעבד והט"ז חולק עליו. כתב הש"ך דוקא כה"ג דבמקום ששוחט הוא מגולה אבל בדין הראשון כשהסכין מתכסה מהעור במקום ששוחט אפילו בדיעבד פסול.

סעיף י

אין

סעיף יא

(י) פסולה: וכתב הש"ך דאושט קאי דאילו אקנה לא נאסר משום חלדה במיעוט קמא מידי דהוי אחצי קנה פגום לעיל סוף סימן כ"א. וכן ברישא שפוסל ג"כ אם שחט רוב סימן א' והחליד הסכין תחת הנשאר דוקא נקט בהמה אבל עוף כיון שנשחט סי' א' הוכשר ותו לא פסיל ביה חלדה. כתב מהרימ"ט דהך סיפא ע"כ איירי שהחליד הסכין תחת העור ושחט מיעוט קמא מלמעלה למטה ואח"כ שחט הנשאר שלא בחלדה וזהו שמוסיף על חלוקה ראשונה דשם איירי ששחט מיעוט קמא מלמטה למעלה וגרע טפי.

סעיף יב

(יא) שחיטה: וכתב הש"ך דוקא רוב חלל הקנה. אבל רוב הטבעת לא סגי. לפי שאינו מקיף כל הקנה חוץ מטבעת העליונה שמקפת כל הקנה.

(יב) לכתחלה: וכתב בש"ך אבל בהגרמה מכשיר. כיון דהגרמה לאו מקום שחיטה הוא הוי כאילו מוליך בידו או ברגלו.

סעיף יג

(יג) פסולה: וכתב הש"ך דמה שכתב כאן אם דרס או החליד בין בשליש הראשון וכו' זה קאי אמה שכתב לפני זה הגרים שליש ושחט ב' שלישים או שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשרה. עלה קאי ואמר דלא תימא כיון דבהגרים שליש אחד כשר א"כ ה"ה כשדרס או החליד שליש הראשון או האמצעי יהא כשר דכיון שהגרמה לאו מקום שחיטה הוא לא נחשיב אותו כלל וא"כ יחשב כאילו דרס או החליד במיעוט קמא קמ"ל דליתא ולזה אמר אם דרס או החליד בין בשליש הראשון כלומר שלא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש אלא דרס או החליד שליש והגרים שליש ושחט שליש או בשליש אמצעי כלומר שלא הגרים שליש ושחט שני שלישים אלא הגרים שליש ודרס או החליד שליש ושחט שליש שחיטתו פסולה. והיינו משום דבעינן רובא בשחיטה דוקא והשתא מיירי המחבר שפיר בקנה לכך הוי ודאי פסולה. וזה ברור בעיני עכ"ל.

סעיף יד

אין

סעיף טו

(יד) ומהבשר: וכתב בש"ך אבל אם נעקר הבשר עם הסימנים אפי' אם נעקר כולה סבירא ליה דכשרה. כתב מהרמ"ט לדעת המחבר אף לסברת היש מי שפוסל שהזכיר לעיל בסעיף י' וי"ב לא דמי עיקור לדרסה וחלדה וכל הנשחט כראוי ונגמר הכשר שחיטה דהיינו הרוב אם עוקר המיעוט הנשאר אחר שחיטה כשרה משום דהוי שלא כדרך השחיטה ולדעת הג"ה שהחמיר לעיל בהגרמה אע"פ שאינו דרך שחיטה החמיר נמי כאן לענין עיקור. מיהו בנשמט קודם שחיטה מוקמי' ליה אדינא וזהו שכתב רמ"א אבל בחייו כו' ומדברי רמ"א משמע דאפילו בנדלדלו רובן בחייו כשר לענין חלבו וביצים שלו אבל רוב פוסקים ס"ל בנדלדלו ברובן הוי טריפה ממש אפי' בחייה ש"ך. גם מ"ש רמ"א דנ"מ לענין חלב כו' הפר"ח סי' י"ד ס"ק י"א וכאן חולק ואוסר החלב והביצים.

(טו) מהם: וכתב בש"ך ואף גבי עוף דהכשרו בסימן אחד מ"מ בעינן שיהיו שניהם ראויים לשחיטה.

סעיף טז

(טז) כולו: וכתב בט"ז שאפילו בשעת שחיטה אין עיקור אוסר אא"כ בכולו ולא בכל שהוא. ודוקא שנתפרק במקום אחד דאותו מיעוט הנשאר נשאר בחוזק משא"כ כשנתפרק בהרבה מקומות מהרמ"ט בשם הרשב"א ז"ל ובעל הג"ה דשחיטה לא כתב יפה. ובש"ך בספר נ"ה חולק על הט"ז וכן כתב הפר"ח.

סעיף יז

(יז) פסולה: פירוש מספק ולא אמרינן אם איתא דהוי שמוטה מקמי הכי הוי חזי ליה או מרגיש בו כי מי יוכל להבחין בזה ולכך פסול מספק ואיירי בעוף.

(יח) שחיטה: וכתב בט"ז ואע"ג דכתבתי לעיל שאי אפשר להבחין בשעת שחיטה. צ"ל דכאן מיירי שבמקום שחיטה נראה אח"כ שנוי ממה שהיה בשעת שחיטה דהיינו שבמקום השחיטה נראה העקירה כי המקום הנעקר נתהפך ובא לשם ובזה נאמן לומר שלא היה בשעת השחיטה כן מה שא"כ לעיל שלא נראה כלום מן העקירה במקום שחיטה אלא למעלה במקום חבורן בלחי והוא מכוסה עדיין בעור ודאי לא יכול להבחין בזה.

סעיף יח

(יט) פסולה: והטעם לפי שאז אפשר שהיה כבר שמוט ושחטו אח"כ כיון שתפס הסימנים. וכתב מהרש"ל דהאידנא אפי' בלא תפס אסור ואם נמצאו שניהם שחוטים ואחד מהם שמוט ותפס הסימנין בידו מקילינן בעוף. משום ס"ס ספק אם נשחט השמוט קודם שנשמט. ואת"ל נשחט קודם ספק אם נשמט קודם הסימן השני. עיין ערך לחם.

(כ) הראשונה: וכתב הב"ח אבל לא באותה בהמה כי שמא האודם היא מחמת שהיה בה עדיין חיות ולא דמי למאי שכתוב לקמן סי' ל"ד סעיף ט' שמדמין באותה בהמה לפי ששם האדום הראשון טריפה. ע"כ אין מכשול לפנינו עכ"ל.

סעיף יט

(כא) לשנות: וכ"פ רש"ל ובתשובת נ"ש סימן ס"ט ועיין תשובת חב"י שאלה כ"ה כ"ו כ"ז כ"ח. מיהו בנמצא על הארץ נסתפק בת' ש"י סי' ס"ז ובמ"ב סימן ק' הכשיר בנמצא על הארץ. וב"ח החמיר אף בנחתך הטבעת מצד א' וע"ש בט"ז שהאריך בזה ופר"ח הביא הפוסקים הנ"ל ומסיק ואנו מכשירים בכל גוונא כדעת המחבר. והע"י הביא ג"כ האחרונים הנ"ל ומסיק כשהוא מחותך מצד א' וצד השני מהטבעת מונחת על חוד הסכין וב' עוקצין מהטבעת על שני צדי הסכין שהוא כשר דרואין בחוש שלא נעקרו קודם שחיטה דהיאך נשחט הטבעת מצד א' אלא וודאי שהסכין עקר צד השני מחמת שלא היה הסכין חד כ"כ שיוכל לשחוט הצד השני ע"כ נעקר הטבעת לאחר רוב שחיטת הקנה. ואף כשנופלת החצי טבעת על הארץ או כשהיתה מונחת על הסכין שאין כאן בית מיחוש כלל וכשר אבל נמצא שלם בין על הסכין בין על הארץ הכל אוסרין גם כשהחתיכה מהטבעת תלויה בגרגרת ג"כ כשר וע"ש בש"י סימן מ"ו. וכתב בש"ך ואף אם נמצא על הארץ ג"כ טריפה ודלא כשו"ת משאת בנימין וכתב בט"ז פעם אחת בא לידי בא' ששחט אווז ומצא אחר השחיטה על חוד הסכין טבעת אחת דהיינו שהיתה חתוכה ושני צדדי החיתוך על שני צדדי הסכין והכשרתיו דאין סברא להחזיק ריעותא אלא כשרואין דלא נחתך הטבעת אלא בא כולו שלם על זה אנו אומרים שמא נדחף בלא שחיטה עיין בשו"ת שבות יעקב שאלה מ"ו דהסכים לפסק הט"ז ודלא כש"ך ועיין תשובת מהר"ם לובלין סימן כ"ד.