באר היטב על חושן משפט שפב

סעיף אעריכה


(א) הדיינים:    כתב הש"ך דמלשון זה משמע שקנס הוא ולא דינא דאי ס"ל דדינא הוי פשיטא שחייב ליתן לו י' זהו' כמו שחייב ר"ג גבי כיסוי וכדמשמע בפוסקים דחד דינא אית להו אלא ס"ל דקנס הוא שקנס ר"ג לפי ראות עיניו וכ"כ הסמ"ג דחייב לשלם כמו שיראו הדיינים וכן משמע עוד ממ"ש המחבר אח"כ גבי כיסוי ויש מי שהורה כו' וכן הורו שכל כו' ובש"ג פ' החובל כתב דנראה מסוף דברי הרמב"ם דדינא הוא מאחר שכתב שהורו כן בכל המצות אלמא גמרינן מיניה ולע"ד לא משמע כן ברמב"ם כו' ועכ"פ נראה ברור דמ"ש ויש מי שהורה כו' קאי על כל מה שהזכיר מקודם דהיינו בשור ואילן גם כן וכן משמע בהרי"ף והרא"ש ס"פ החובל דחד דינא אית להו ובכולהו משלם י' זהו' וכ"פ מהרש"ל שם סימן ס' ע"ש וכ"כ הרשב"א בחדושיו ס"פ כיסוי הדם וז"ל ואסיקנא דשכר ברכה י' זהו' וה"ה למצוה בלא ברכה כדאמר בפרק החובל בשור העומד כו' שאין שמין את המצות להקל ולהחמיר אלא כך כולן שכרן ע"כ וכ"כ הר"ן שם עכ"ל.


(ב) לכך:    די"ל דלמא ירא שיזיק לאחרים והוא לא היה לו פנאי לעסוק בהריגת השור ובקציצת האילן ונתן לו רשות להרגו ולקצצו ושכח נתינת הרשות לזה. סמ"ע.


(ג) חזקה:    דאין אדם מצוה לאחר לעשות דבר שהזיק לו בממונו. שם.


(ד) וכיסה:    דוקא בכה"ג דמצות כיסוי רמיא על השוחט שנאמר ושחט וכסה מי ששחט הוא יכסה אבל אם נתנו לו בהמה לשחוט ובא אחר ושחטה פטור דשאני מצוה דנצטוינו לעשותה כגון כיסוי הדם דלאחר ששחט א"א להפטר מכיסוי בהא דוקא קנסי' משא"כ שחיטה דאי לא רצה לאכול בשר אינו מחויב לשחוט. שם.


(ה) שיראו:    נראה דראיית עיני הדיינים בזה ובריש סימן זה בשור ואילן הוא דיראו אם איש זה שביטל ממנו המצוה מדקדק בקיום שאר מצות אז יקנסו הרבה להמבטל ממנו ולפי מיעוטו בדקדוק מצות ימעטו הקנס מהמבטל גם ישערו בטרחת קיום המצוה דלפעמים מונע אדם עצמו מהמצוה מכח טירחא וניחא ליה שאחרים יעשוה. שם.


(ו) פטור:    בטור יורה דעה סוף סימן כ"ח סיים בזה וכ' ז"ל והכא אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן דהא אמרינן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם שמע ולא ענה איהו דאפסיד אנפשי' כו' ונראה דלא פטרו מכח עניית אמן אלא במצות מילה דנתקנה ברכה בצבור ובקול רם דאז ודאי שמע הברכה משא"כ ברכת השחיטה ונראה דמה"ט אם קדם א' ומל בן חבירו אף שהאב יכול לענות אמן מ"מ כיון דהמצוה מיוחדת לאב בבנו יותר מלשאר כל אדם לא פטרינן להמקדים מכח עניית אמן דהאב עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דאין דבריו נכונים דלא מסתבר כלל לחלק בעניית אמן בין אב לאחר וכן מוכח להדיא ברבינו ירוחם שממנו מקור דין זה דכשיכול לענות אמן אפי' באב דרמיא מצוה עליה פטור כו' אלא דהרמ"א כאן מיירי בענין שלא היה יכול לענות אמן כגון שדחפו או שבירך בנחת וכה"ג. אמנם מדברי הרא"ש ס"פ כיסוי הדם מוכח דמי שהוא מוהל חייב הוא בעצמו למול את בנו ואינו רשאי ליתנו לאחר למולו וכן משמע מדברי הרמב"ם ריש הל' מילה ע"ש והכי משמע פשטא דש"ס פ"ק דקידושין דף נ"ט ע"א וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלין מצות עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה. וכ' עוד ז"ל מרגלא בפומי דאינשי מי שמכבד לחבירו לברך ברכת המזון שמכבדו במ' זהובים וכן שמעתי בשם כמה גדולים וכ"כ בש"ג פרק החובל מי שהזמינוהו לברך בה"מ ובא אחר וחטף ובירך חייב ליתן לו מ' זהובי' וכו' וכ"כ רבינו ירוחם וכן משמע בש"ס פרק כיסוי הדם גבי עובדא דר"ג דקאמר מאי נ"מ לברכת המזון וקשה דהא כבר נתבאר דגדול העונה אמן כו' ובהך עובדא דר"ג צ"ל שהיה מברך בנחת כמ"ש לעיל אבל בבה"מ שמברכין בזמון בקול רם היאך חייב החוטף מחבירו מ' זהובים וא"ת שזה שחטף עשה שלא כדין וברך בנחת מ"מ הרי הנחטף חייב ג"כ לברך בה"מ בפ"ע כיון שאין חבירו מוציאו ואם כן הרי יש לו המ' זהו' שלו ונראה דאין לאדם שכר ברכה י' זהו' אלא כשמברך בפני אחרים אבל בינו לבינו לא וא"כ בש"ס וש"ג ורבינו ירוחם מיירי כגון שחטף מחבירו כוס של בה"מ ודחפו חוץ לבית וסגר בפניו עד שברכו והלכו להם בענין שא"י לענות אמן וא"כ נהי שזה יברך לעצמו מ"מ לא יהיה לו שכר הברכה כיון שיברך בינו לבינו ולפ"ז מה דמרגלא בפומי דאינשי ליתא שאין מכבדו בכלום כיון שבלא"ה יכול לענות אמן ואפשר דר"ל שמכבדין מה שממהרין לשלם למברך תחלה ועדיין צ"ע ולענין ברכת ס"ת עיין בהרא"ש ומרדכי שם שכתבו בשם ר"ת דפטור ומהרש"ל פרק החובל סי' ס' כת' דהאידנא שקונין המצות בדמים אם קנה אחד שלישי או ששי או שביעי וקדמו אחר חייב ליתן לו י' זהובים אי תפס ואין דבריו מוכרחים וע"ש עוד במהרש"ל כמה חילוקי דינים בענינים אלו עכ"ל הש"ך.