באר היטב על אורח חיים רנב
סעיף א
עריכה(א) שמא יחתה: נשאלתי משורפי יין שרף מתבואה וסמוך לשבת לא נגמר היין שרף אי חייב לעקור הכיסוי מהיורה ולהפסיד ממונו או כיון דיי"ש הולך ממילא ואינו עושה שום מעשה א"כ אין חשש איסור בזה העלה בתשובת פנים מאירות סי' פ' דאינו מחויב ליקח הכיסוי מהיורה להפסיד ממונו ואין בו שום נדנוד איסור ע"ש.
(ב) ויש להחמיר: ועיין סי' רמ"ו ס"ב דבשאלה יש להקל אבל במכירה יש להחמיר אפי' בעיר המוקפת חומה והעכו"ם דר בעיר דהא כשיודע שהוא מכרו לא יאמרו שמכרו לו בשבת משא"כ בשאלה ובפרט בסחורות דאין דרך להשאיל כלל פשיטא דאסור ואפשר דבעכו"ם אלם יש להקל כשייחד לו מקום מ"א. וט"ז כתב ראיתי מורים לאיסור אף בחפץ של עכו"ם וכן מסתבר כיון שאסור משום דהרואה סבור שנתן לו ע"מ להוציא אין לחלק כי הרואה אין מכיר של מי החפץ ע"כ אין להתיר אלא לצורך גדול והפסד ואם העכו"ם אלם יש להתיר אפי' בלא ייחד לו מקום דבכה"ג לא גזרו ע"ש ועיין בתשובת באר עשק סי' למ"ד שהתיר שם להחזיר לגוי משכונו בשבת ע"י גוי אחר שיקח המעות אשר לוה עליו היהודי מאחר שהיה אלם והוי בדבר ספק נפשות ע"ש. כתב ע"ת נראה דאם השכיר את החדר לכותי בפרוטה במשך יום השבת אין להחמיר כלל ע"ש. ומ"א כתב דאפי' בשכירות החדר אין לסמוך להקל ע"ש.
סעיף ב
עריכה(ג) אם קצץ: נ"ל דבזמן הזה כלים לכובס מסתמא היינו קציצה דקצבתן ידועה דאטו בכל פעם יקצץ עמו ולכן המנהג פשוט ליתנם ע"ש סמוך לחשיכה מ"א. ואם נותן סמוך לשבת ואמר לכובס ראה שאני צריך להם במוצאי שבת כגון שרוצה ליסע מיד במוצאי שבת. זהו אסור דה"ל כאומר בפי' שיכבס בשבת ט"ז סי' ש"ז ס"ק ג' וכ"כ כל האחרונים וכ"כ בתשובת פנים מאירות סימן ל"ח.
(ד) בע"ש: אא"כ יש שהות לעשותם מבע"י ובד' וה' מותר אפי' מלאכה שאין יכול לגומרה קודם שבת ואינו דומה לשולח אגרת בסי' רמ"ז עיין מ"א.
סעיף ג
עריכה(ה) ולאסור: פירוש שאם רואהו עושה בשבת צריך למחות בידו אפי' קצץ עיין מ"א.
סעיף ד
עריכה(ו) בע"ש: ונ"ל דאם היה המנעל מתוקן מע"ש רק שתקנו והחליקו בשבת שרי דהא היה יכול ללובשו בלא"ה. מ"א.
(ז) ליקח: אפילו לצורך שבת אסור ב"י ואפי' ע"י עכו"ם אסור להביאו. מ"א ע"ש.
(ח) מותר: עיין מ"א שהעלה דלכתחלה אסור לילך וליקח ממנו אם לא בעכו"ם חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר ע"ש ועב"ח.
סעיף ה
עריכה(ט) קול: ואיכא זילותא דשבת. ואם הרחיים של עכו"ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע"י ואם הישראל נותן לעכו"ם החטים מע"ש אפי' העכו"ם טוחנו בשבת שרי כמ"ש ס"ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו אבל אם השעה צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות הוא דהא אפי' נותן הישראל לרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחן ברחיים של יד וכ"מ מתוס' דף י"ח ע"א ד"ה ונימא מר כו' דטעמא דב"ש דגזרינן וכו' וקשה דמ"מ לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אע"כ אפילו נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת עכ"ל מ"א ע"ש ולא דק בזה דלא מצי למימר משום גזירה דא"כ קשיא רישא דברייתא מוגמר אמאי שרי וכ"כ מהרש"א ע"ש ודו"ק. (וכן בס' אליהו רבה תמה בזה על מ"א וסיים מ"מ לדינא נ"ל דמותר לשמרו אף שלא במקום מצוה כדלעיל סוף סימן רמ"ד.
סעיף ו
עריכה(י) בידו: ובבגדו שרי. מ"א ועט"ז.
סעיף ז
עריכה(יא) בכליו: ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בו. ד"מ כלבו. ואפי' לדידן דליכא רה"ר מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר המוקצה. מ"א.