פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) בכוונה:    תוס' בספ"ק כתבו דבירושלמי אמרו דאותם ג' פרשיות שתקנו בק"ש לפי שבהן עשרת הדברות. ע"כ צריך האדם לכוין בהם באמירת ק"ש אם עבר על אחת מהם. בה' אלהינו. יקבל דיבור אנכי ה' אלקיך. ה' אחד. דבור לא יהי' לך. ובפסוק ואהבת יקבל דיבור לא תשא. ובפסוק וכתבתם דיבור לא תחמוד. ובפסוק ואספת דיבור לא תגנוב. ובפסוק ואבדתם מהרה דיבור לא תרצח. ובפסוק למען ירבו ימיכם דיבור כבד את אביך. ובפסוק ולא תתורו דיבור לא תנאף. ובפסוק למען תזכרו דיבור זכור את יום השבת ששקול ככל התורה. ובפסוק אני ה' אלהיכם דיבור לא תענה ברעך עד שקר. (ועיין בכל בו הביאו בס' אליהו רבה עוד רמזים אחרים).

סעיף געריכה


(ב) אלהיכם אמת:    ובמקום שלא נהגו לחזור אין מוחין בידם ובס' עשרה מאמרות כתב דש"ץ אינו אומר בלחש אמת. ויחיד אומר בלחש אמת ואינו חוזר ואומר אמת. אבל מהר"ם אלשקר כתב שי"ל גם בפעם הראשון אמת שלא להפריד ביניהם ואמת השני אינו מן המנין. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' נ"ה ומהרא"ם ח"א סי' ב' ועיין בפר"ח ובמ"א ועיין בתשובת נחלת שבעה ח"ב סי' כ"ו שכתב שיש לגעור בש"ץ כשחוזר ה' אלהיכם אמת שלא יחזור ג"כ תיבת אני ע"ש ועיין יד אהרן.


(ג) בדבר:    אבל אינו אומר אמת לחודיה עם הש"ץ דהוי כשמע שמע ד"מ ועיין כנה"ג.


(ד) בט"ו ווי"ן:    ובערבית יכוין שאמת עולה במקום ג' שמות הנ"ל. י"מ מ"א.


(ה) שמע:    ובמט"מ כתב שרש"ל לא רצה להפסיק ובב"י משמע שמנהג קדמונים הוא וכ"כ הב"ח ועיין שכנה"ג.

סעיף העריכה


(ו) ידיהם:    ר"ל יד ימין.

סעיף ועריכה


(ז) המחשבה:    אע"ג דאמרינן הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו וכו'. דהתם הקריצה והרמיזה לצורך דבר אחר ומבטלין הכוונה. אבל הכא הרמיזה היא צורך הכוונה הרא"ש. והטייה צריכה להיות מזרח צפון מערב דרום ולא יטו הראש מזרח מערב צפון דרום דהוי ח"ו שתי וערב עט"ז.

סעיף זעריכה


(ח) בדלי"ת:    ולא ידגיש יותר מדאי שנראה כאלו הד' נקודה בשוא או בצירי אלא הכוונה שיטעימנה בפה יפה. ב"ח מ"א פר"ח.

סעיף טעריכה


(ט) ב"פ:    ואם לא כוון יחזור ויקרא בלחש ויש לדייק מדברי הגמ' דאמרינן משתקין אותו משמע בדאיכא אחרים דשומעין אותו אבל בליכא אחרים דשומעין אותו דהיינו אם הוא בציבור ובלחש או ביחיד אפילו בקול רם לית לן בה ב"ח וכ"כ בס' חסידים סי' י"ח ועיין ט"ז ס"ק ג' ואין להקשות דא"כ מאי פריך הש"ס בברכות דף ל"ג ע"ב מהקורא את שמע וכופלה דלמא איירי בלחש או ביחיד דא"כ אפילו מגונה ליכא ע"ש. ובסליחות שמפסיק הרבה בנתיים מותר לומר בכל פעם שאומר ויעבור. של"ה מ"א. וה"ה על ב' ענינים חלוקים מותר לכפול כדאמרינן בפרק החליל אהא דתנן אנו ליה וליה עינינו דמסקינן שם דה"ק ליה אנחנו מודים ועינינו ליה מיחלות וכתב רש"י שם כיון דאתרי מילי קמדכיר לית לן בה ע"ש. וסוגיא זו אישתמיטתיה מהב"ח במה שפסק היכא שכל הקהל אומרים ליכא קפידא דהא התם כל הקהל היו אומרים אותו ואפ"ה הקשה שם והאמרינן האומר שמע שמע משתקין אותו. עמ"א ס"ק ט'.

סעיף יבעריכה


(י) אמן:    וב"י חולק וכתב דמותר דהא כתיב קרא אמן ואמן ואין לחלק בין אומר בוי"ו או בלא וי"ו וכ"כ הבחיי פ' בשלח והמכוין וכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות וכן אמר דוד בסוף מזמור מ"א ובירושלמי פרק הקורא את המגילה איתא דלאו דוקא מודים מודים משתקין אותו אלא ה"ה שמע שמע אמן אמן ע"ש. א"כ ע"כ מוכרחים אנו לומר דקרא דאומר אמן ואמן וא"ו הפסיק הענין ותימא על הב"י דאשתמיט מיניה הירושל'. יד אהרן ועיין פר"ח. מי שנזדמן לו לענות אמן על ב' דברים אפשר דאחד יעלה לכאן ולכאן ואם יאמר אמן ואמן עדיף טפי. הלק"ט א' סי' פ"ה וע"ל סי' נ"ו ס"ק ה' מש"ש.

סעיף יגעריכה


(יא) בשכמל"ו:    ואם לא אמר בשכמל"ו אין מחזירין אותו. ש"ג ב"ח אבל בלבוש כ' שאפי' אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור כ"מ ריש סי' ס"ו.

סעיף כעריכה


(יב) בכל לבבך:    פי' שיקרא בענין שישתמע שהם שני למדי"ן אבל מ"מ צריך מקף בנתיים כי בלא מקף צריך לקרות בכל בחולם ובמקף בקמץ. והטעם כי לעולם לא באה הנח נראה אחר ת"ג אם לא שבאה הנגינה תחת הת"ג כמבואר אצל המדקדקים מש"ה במקף לא באה לעולם הנגינה אלא תחת תיבה השניה ממילא משתנה החולם לקמץ חטף שהוא ת"ק כדי שיכול לבא אחריה נח נראה. ואעפ"כ אינו זז מגזרתו כמ"ש רש"י בחומש פרשת יתרו פסוק כ"ד פן יפרץ בם ע"ש וכן נמי את בצירי וכשבאה במקף משתנה לתולדתו בסגול מן הטעם הזה.

סעיף כגעריכה


(יג) הנח:    שוא הנחטפת כגון בסוף תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר ת"ק ושוא נד נקרא המתנועעת כגון בראש תיבה או באמצע תיבה אחר ת"ג וסי' ת"ג פתוח"י חותם. רק החיריק כשיש יו"ד אצלה נקראת ת"ג וכשאין יו"ד אצלה נקראת ת"ק.

סעיף כדעריכה


(יד) בכך:    ובלבד שיכוין כי הנגינה למי שלא הורגל בה מפסיד הכוונה. ד"מ.