בא"ח שנה ראשונה כי תצא

הלכות שנה ראשונה - פרשת כי תצא - הלכות משקולות

פתיחה

"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דברים כ"ה, י"ג-י"ד). נראה לי בס"ד עיין מה שכתבתי במקום אחר (עיין לעיל בהקדמה לפרשת לך לך), דבחטא אדם הראשון נעשה ל"ט קללות, וישראל ע"י תיקון שעושין ב ג' פעמים אהבה ג' פעמים אהבה שווה 39 (שהם אהבה במעשה, אהבה בדיבור, אהבה במחשבה) שהם מספר ט"ל, וגם עוד שלוש פעמים אהבה הכתובה בפרשת "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובככל נפשך ובכל מאודך" (שהם אהבה בשני יצריך ובנפש ובממון) -- הרי ג' פעמים אהבה ג' פעמים אהבה שווה 39 גימטריה ט"ל, בזה מהפכים ל"ט שהוא לשון ארירה לצירוף ט"ל, ובזה ממשיכים חיים ושפע מן ט"ל אותיות של ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ולכן יש בשבת אזהרה בט"ל מלאכות.

וכל זה בישראל, כמו שכתוב "הבוחר בעמו ישראל באהבה" רצונו לומר בעבור אהבה, אבל העכו"ם ישאר אצלם צירוף ל"ט שהוא לשון ארירה. ולכן לישראל מתעורר שם כוז"ו שמספרו ט"ל לפתוח קברותיהם לעתיד בתחיה, מה שאין כן העכו"ם דנשאר אצלם צירוף ל"ט. והנה ההפרש בין צירוף ט"ל ובין צירוף ל"ט, כי צירוף ט"ל אות הקטן במספר קודם הגדול במספר, וגם הוא בסדר ישר של אבג"ד, מה שאין כן צירוף ל"ט אות הגדול קודם והוא בסדר אחור. וידוע שהאותיות נקראו אבנים כנזכר בספר יצירה. ולכן לישראל -- שהולכים דרך ישר ודרך ימין -- אצלם יש צירוף ט"ל שהוא סדר ישר, מה שאין כן עכו"ם שהולכים לאחור יהיה אצלם צירוף ל"ט שהוא בסדר אחור.

והנה המעוות במשקלות יש בביתו איפה ואיפה גדולה וקטנה, והיינו הוא קונה בגדולה ומוכר בקטנה, וזה עול קשה ומר משני צדדין, ולכן לזה יתהפכו אותיות ט"ל לאותיות ל"ט מדה כנגד מדה, כיון שהוא קונה בגדולה ומוכר בקטנה נמצא עושה עול בשתיהם, וסדר רשעתו הוא כך דתחילה ישתמש בגדולה בעול לקנות בה ואח"כ ישתמש בקטנה בעול למכור בה, כי הדרך הוא דבתחילה החנוני יקנה מן התגר ואח"כ ימכור על יד על יד. נמצא עול שלו עושהו תחילה בגדולה ואח"כ בקטנה, ולכן בדין הוא שיתהפכו לו אותיות ט"ל לאותיות ל"ט כי בצירוף זה אות הגדולה קודמת לאות הקטנה. וידוע דהגוף נקרא "כיס" שהוא כיס ונרתק לנפש, וז"ש "לא יהיה לה בכיסך" רצונו לומר בגופך, "אבן ואבן גדולה וקטנה" רצונו לומר לא ישלטו בגופך אותיות ל"ט שהם תחלה אות גדולה ואחריה אות קטנה. ודבר זה תלוי בזה והוא ש"לא יהיה בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה", והיינו עשיית העול שיקנה בגדולה וימכור בקטנה.

ובאופן אחר נראה לי בסיעתא דשמיא, ויש להקשות תחלה למה במשקלות שהם "אבן ואבן" נקיט "בכיסך" והלא המשקלות אינו מניחם בכיסו אלא גם המה מונחים בביתו וחנותו כאיפה. ועוד למה חלקם לשתי חלוקות דהוה ליה למימר "אבן ואבן" איפה ואיפה גדולה וקטנה? ועוד יש להקשות למה קרא לעבירה זו תועבת ה'. ונראה לי בסיעתא דשמיא בהקדים מה שכתב הרב המקובל מורנו הרב ששון מרדכי ז"ל בכתיבת יד על הפסוק "מאזני צדק אבני צדק וכו' אני ה' אלהיכם", דנודע ארבע מרות יש באדם שהם מרה אדומה ומרה שחורה ומרה ירוקה ומרה לבנה, ויש להם שיעור מוגבל לקיום האדם, ואם תתגבר האחת על חברתה יתהוו חולאים באדם, ואם תתגבר ביותר לבלי חוק ימות, וכשהם שקולים זהו עיקר בריאות האדם. ושמעתי מרב אחד שהמאזניים הם כנגד שם הוי"ה, דהשלשלת שבאמצע העמוד שקורין אותה בערבי שיילאל"א (העמוד המאונך שבמאזני התליה) כנגד אות יו"ד, והעמוד כנגד וא"ו, וב' כפות כנגד ב' ההי"ן המקבלים שפע מן אותיות י"ו הזכרים, ומשפיעים לעולמות בקו המדה מה שצריך להם ומה שיכולים לסבול. ולכן השוקל חסר אינו רואה סימן ברכה. ולזאת אמר "מאזני צדק אבני צדק וכו' אני ה' אלהיכם" לרמוז כי המאזניים רומזת לשמי: ""אני ה' אלהיכם"" שרמוז שמי במאזניים ואיך תשקול בה עול חס ושלום עד כאן דבריו:

והנה ידוע דהמרות של האדם מוטלים בכיס, ועיקר בריאות האדם הוא שיהיו שקולים במדה שקצב להם השם יתברך בטבע שלא תעלה ותתגבר אחת על חברתה, ואם האדם יעשה במאזניים שתעלה כף זו על חברתה בדרך עול ומרמה, אז גם במרות יתקלקל המשקל המוטבע בהם ותעלה אחת על חברתה שלא כראוי, ובזה יהיה קלקול גדול בבריאות האדם ויחלה, וזה שאמר "לא יהיה לך בכיסך" הוא כיס המרה אבן ואבן הם שתי המרות שיש לך שם, גדולה וקטנה רצנו לומר לא תתגבר אחת על חברתה שיהיו אז גדולה וקטנה, אלא יהיו שקולים ושווים, אם תרצה כך אז צריך אתה להזהר שלא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, כי אם תקלקל בזה אז גם משקל המרות שבגופך יתקלקל שלא יהיו שקולים ביחד אלא תגבר אחת על חברתה ויהיו אז שתיהם אחת גדולה ואחת קטנה, ולזה אמר "למען יאריכון ימיך על האדמה" כי בריאות האדם וחייו תלויה בזה שלא יתגברו המרות אחת על אחת, ואם תאמר למה כל כך יהיה חמור עון זה שנוגע בחיות האדם לזה אמר "כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה" שהוא פוגם בשם הוי"ה כאמור:

ובזה פרשתי מה שאמר ישעיה עליו השלום לבך יהגה אימה איה סופר איה שוקל, כי שתים רעות הם, האחד במספר שמונה מעות לחבירו ומטעהו במנין, ויש מטעהו במשקל והאדם חושב שעושה מעשהו למטה בגשמיות בלבד ולא שבאמת הוא נוגע גם למעלה שפוגם באותיות השם ברוך הוא דכתיב (תהילים קכא, ה) ה' צלך על יד ימינך, כלומר כדמיון הצל כן הוא, דמה שעושה אדם למטה נעשה דבר כנגדו למעלה הן בטוב הן להפך:

הלכות

א

צריך לשקול בעין יפה שנאמר (דברים כה, טו) אבן שלימה וצדק יהיה לך צדק משלך ותן לו (בבא בתרא פח, ב), וכן צריך למדוד בעין יפה שנאמר איפה שלימה וצדק וגו', וכמה עין יפה אחד ממאה בלח ואחד מארבע מאות ביבש לפי שהלח נדבק וכל זה השיעור הוא במקום שנהגו לשקול עין בעין, אבל במקום שנהגו להכריע חייב להכריע טפח במיני מאכל ומשתה, אבל בשאר דברים די בהכרעה מועטת ובלבד שיהיה אחד מארבע מאות, ואם הוא פחות מליטרא אף לאוכלין ומשקין אין צריך הכרעה טפח, ופה עירנו בגדד אין מנהג ברור בזה, לכך יזהרו לפחות בשיעור זה שהוא אחד ממאה בלח ואחד מארבע מאות ביבש:

ב

כל המשהה בביתו או בחנותו משקל חסר או מדה חסרה עובר בלא תעשה (דברים כה, יג) שנאמר לא יהיה לך בכיסך אבן גדולה וקטנה, ואפילו אינו מודד בה כלל גם כן עובר, ונמצא לאו זה עובר עליו אפילו בעת תפילת הנעילה ביום הכיפורים, והוא הדין דבר הדומה לזה שלא ישהה שטר פרוע, גם לא ישהה מטבע שהוא נחושת ומצופה בכסף וכיוצא בזה:

ג

התורה הקפידה על מדות ומשקלות בכל שהוא, שאם שקל במשקל חסר או מדה חסירה ממנהג המדינה אפילו דבר מועט עובר בלא תעשה ד"לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה" (ויקרא יט, לה), ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (יבמות כא, א) קשה עונשן של מידות ומשקלות יותר משל עריות מפני שזה גוזל את הרבים ואינו יודע למי יחזיר, ואע"פ שאמרו יעשה בהם צרכי רבים אין זו תשובה הגונה:

ד

אע"פ שאמרו שאין לעשות משקלות מן מיני מתכות כי אם מצחיח סלע, מכל מקום בזמן הזה נהגו לעשות משקלות של מתכות ע"פ חוקי הממשלה כי הממשלה עושה אותם בחותם שלה ומוסרתם לכל אדם הצריך לזה, ונמצא דכולי עלמא סברי וקבולי בהכי, ולכן אע"פ שברוב הימים נחסרים מעט כולי עלמא ידעי וסבירו וקבילו: מיהו חנוונים שמוכרים שמן שומשומין בכלי של מדה שיש להם, וזה הכלי לרוב הימים נדבקים בו שמרים כטיט עב בקרקעיתו ובדופניו ועל ידי כן מוכרח שהמדידה שתהיה בו היא חסרה, ולכן צריך החנווני לנקותו היטב שתי פעמים בשבוע מכל שמרים הנדבקים ומתקבצים בו כיון שהוא מוכר תדיר, אבל אלו שיש להם מקום שקורין בערבי בזאר"ה (בית הבד ליצור שמן) ששם עושין מלאכת השמן ומוכרים לחנונים בכלי גדול שקורין בערבי פאר"ג (מיכל זכוכית גדול לנוזלים) אין אלו מוכרים ומודדים בכלי זה תדיר כמו החנוני, וגם עוד אלו דרכן להשהות המדה הפוכה על כלי הלוקח אחר שנפסק ממנו הקלוח עד שיטיפו ממנה שלש טיפין, לכן אפשר שיש לאלו דין הסיטון דאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא פז, א) שצריך לקנח מדות הלח אחד לשלושים יום:

ה

חנווני השוקל דבר לח כמו תמרים לחים או בשר וכיוצא צריך לקנח המאזנים שנותן בהם הלח בכל פעם ששוקל בהם, גם צריך לקנח המשקל פעם אחת בשבוע מפני שידיו של חנוני מלוכלכים בלח ועל ידי כן יתלכלך המשקל ומכביד מכוח אותו לכלוך, ואע"ג דאם יכביד הוא פסידא דחנוני וטובה דלוקח, הצריכו אותו לכך מפני שפעמים החנוני קונה איזה דבר ושוקל בו ונמצא גוזל, אך הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהל' גניבה הי"ח) נתן טעם כדי שלא יעלה חלודה מחמת הלכלוך דאם מעלה חלודה הוא נחסר:

ו

אפילו השוקל או המודד בחסר כל שהוא לנכרי, עובר בלא תעשה וחייב להחזיר מפני שהוא מטעהו והרי זה גונב ממש, והרי הוא בכלל "כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה, כל עושה עול" שהוא לרבות העושה עול לנכרי (בבא בתרא פח, א), ואיתא בתנא דבי אליהו זכור לטוב (תנדבא"ר טו) שהביאו בילקוט פרשת צו, שאמר אליהו זכור לטוב בא אחד וישב כנגדי והיה בו מקרא ולא היה בו משנה אמר לי רבי מעשה היה כי מכרתי לגוי ארבעה כורים של תמרים ומדדתים לו בבית אפל מחצה על מחצה, אמר לי אתה והאלהים שבשמים יודע במדה שאתה מודד לי, וחסרתי במדידה שלש סאין של תמרים, לאחר מכן נטלתי המעות ולקחתי בהם כד שמן והנחתיו במקום שמכרתי התמרים ונקרע הכד ונשפך, אמרתי לו ברוך המקום, ברוך שאין לפניו משוא פנים, הכתוב אומר (ויקרא יט, יג) לא תעשוק את רעך ולא תגזול וגזל הגוי אסור, ופרשו במקום אחר (יחזקאל יח, יח) כי עשק עשק עד כאן לשונו:

ז

אסור לגנוב או לגזול כל שהוא דין תורה בין מישראל בין מנכרי בין גדול בין קטן, ואפילו אם הנכרי ציער את ישראל, וגזל הגוי קשה ביותר חדא דודאי לא ימחול, ועוד דגורם שהשר של העכו"ם גונב וגוזל שפע קדוש הנשפע לישראל מלמעלה מדה כנגד מדה, ויש בזה עניינים עמוקים, לכך צריך להזהר מאד:

ח

אע"פ שפחות משוה פרוטה אינו ממון ואינו צריך להשיבו, מכל מקום הא קימא לן דחצי שיעור אסור מן התורה (יומא עג:, חולין צח.), ואם הוא דבר מועט שאין דרך העולם להקפיד עליו כגון ליטול קיסם מהחבילה או מהגדר לחצוץ בו שניו מותר, מיהו מדת חסידות למנוע עצמו ולהיזהר גם בזה אבל הנכנס לבית חבירו ונוטל בידו קיסם ממניפה של רוח שקורין מערבי מרווח"ה (מניפה מעלי לולב) שהוא כלי הארוג מעלי לולבין שמניפין בה בקיץ בחום, אע"פ שהקיסם הוא דבר מועט מאד עם כל זה הוא מזיק ומפסיד את המרווח"ה הנזכרת שנוטל ממנה הקיסם, ובזה ודאי מקפידים הבעלים ואסור מדינא, ורק אם היתה ישנה ושבורה אין בזה הפסד לה אם יקח חתיכת קיסם ממנה לחצוץ שניו, ועל כל פנים יש מדת חסידות גם בזה וצריך להזהיר את העם בדבר זה גם בבית הכנסת בימות הקיץ ששם מוכן מכלים אלו שקורין מרווח"ה שהם של הקדש שיש הפסד להקדש בזה ומי מוחל:

ט

פה עירנו מביאים נשים ערביות כלים מלאים חלב חמוץ קפוי שקורין בערבי לב"ן ובלשון אחרת יגורט"י כדי למכור, ודרכם לטעום תחלה באצבעם מזה לידע אם הוא טוב ואח"כ קונין, אך יש בני אדם שאין רוצין לקנות כלל ומראין עצמן שרוצין לקנות כדי לטעום מכל כלי וכלי, ואחר כל טעימה וטעימה אומרים שלא ערב להם והולכים ואין קונין כלום הרי זה עושה איסור שגונב דעת הבריות, וגם גזל בידו. דאע"פ שטועם דבר מועט מכל כלי וכלי, מכל מקום אין בעל הלב"ן מוחל אלא למי שרוצה לקנות באמת:

י

מי שנתחלפו מנעליו בבית הכנסת או במקום אחר, אם זה שהחליף עשה זאת במרד כגון שלקח מנעל חדש והניח ישן הרי זה מותר להשתמש בזה המנעל שהניח לו אבל אם אם זה הראשון החליף בשגגה שלא הרגיש כגון שהם שווים או שלקח הגרוע והניח החשוב יותר דאז נראה ודאי דבשגגה עשה הרי זה אסור להשתמש בו, אלא יהא מונח אצלו עד שיבא בעליו ויתננו לו:

יא

אסור לערב מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים שלא יהיו ניכרים כדי שימכור הכל בחזקת יפים, מיהו כל פירות ותבואות שיש בהם פסולת או עפרורית אפילו צרורות ואבנים אין צריך לבררם אם נתערבו מאליהם, ורק לערב בידים אסור:

יב

אסור לגנוב דעת הבריות אפילו בדברים שאין בהם הפסד ורק עושה כן כדי שיחזיקו לו טובה בחנם, כיצד לא יפצור בחבירו שיסעוד עמו והוא יודע שאינו סועד, אבל בלא הפצרה מותר לומר פעם ושתים אע"פ שיודע שאין דעתו לאכול עמו שזה הוא כבוד לו שמכבדו בהזמנה ע"פ שורת דרך ארץ:

יג

כשם שיש אונאה במשא ומתן כך יש אונאה בדברים, וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון זה בגופו וזה בממונו וכל שכן אם מחרפו ומבזהו ומביישו, והמכנה שם רע לחבירו אפילו הוא רגיל באותו כינוי ואינו מתבייש אם זה כוונתו לביישו אסור משום אונאת דברים:

יד

אסור להשליך נבילה ברשות הרבים במבואות בתוך העיר כגון תרנגולת או חתול שמתו או דג סרוח וכיוצא, ומצוה על כל אדם שרואה נבילה מוסרחת ברחובות העיר שיתן לאחד שכר טרחו כדי שיוליכנה לחוץ לעיר והרי זה נקרא צרכי רבים, ובפרט לפי דעת רבינו האר"י ז"ל (בשער רוח הקודש ח.) שהזהיר מאד לבלתי יריח אדם סרחון נבלה, כי דבר זה מזיק מאד גם לנפש, ויש בני אדם שהם חסים על חפירה שיש להם בחצרים שקורין בערבי בלוע"ה (ביב שופכין) ואין שופכים בתוכה מים, ולכן שופכים כל מים המאוסים שיזדמן להם בבית בתוך רשות הרבים ומגיע מהם סרחון לעוברים ושבים וקצים בהם, ועתידים אלו ליתן את הדין. וכבר נודע גם כן מה שכתוב בזוהר הקדוש על אותם השופכים מים סרוחים ומאוסים לפני פתח חצר שלהם שהם מקוללים מפי המלאכים. זה הכלל: כל דבר שהאדם קץ בו ומואסו בתוך ביתו לא ישפכנו או יזרקנו לרשות הרבים:

טו

הבונה ביתו אע"פ שהוא רשאי להניח העפר והאבנים ברשות הרבים כפי מנהג המדינה, עם כל זה, עפר ואבנים שאין לו צורך בהם בעבור הבנין וסופו לפנותם אל יניחם זמן הרבה שיכשלו בהם עוברי דרך, אלא יפנה אותם מיד. ולא יאמר אדם: מי מונע אותי ומי טוען כנגדי ומי רואה אותי אם אזרוק נבילה או דבר סרוח לרשות הרבים בלילה בחשיכה? אלא באמת צריך שיהיה האדם דיין לעצמו, וישים מורא שמים על פניו וידע כי על הכל יביא האלהים את האדם במשפט. אמרו רבותינו ז"ל: (בבא קמא נ, ב) מעשה באדם אחד שהיה מסיר אבנים מתוך חצירו וזורקן לרשות הרבים, פגע בו חסיד אחד אמר לו: למה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך? לגלג עליו אותו בעל הבית שהוא רואה החצר שלו ורשות הרבים אינו שלו, אח"כ לא היו ימים מועטים ונצרך אותו אדם למכור חצירו ומכרו והלך באותו מבוי ונתקל באותם אבנים עצמם שסיקל בידו ונפל לארץ, אמר: יפה אמר אותו חסיד, ולכך צריך לזהר מאד בדברים אלו וטוב לו: