אמונת חכמים (כ"י)/פרק עשרים ושלשה
ואחרי שהוכחנו אמתת סתרי תורה הנמצאי' בידינו היום, איננו חייבים להביא ראיה על כל מה שלמדונו בעלי החכמה הזאת ועל כל פרטי הסתרי' הללו, כשם שאיננו חייבים להביא ראיה על כל מה שלמדונו ז"ל בתלמוד, אלא די לנו שנאמר כך העלו בגמרא, וכך העלו הלכה, וזה הוא מופת חותך אצלנו, וכמו כן בפרטי החכמה הזאת, די שנאמר כך מקובל בין החכמים, אמנם צריך להזהיר למי שלא עיין בה מעולם, שאם ישמע או יקרא דברים זרים בעיניו וישאל עמם מבעלי החכמה ויאמרו לו אינך יכול להבין לפי שלא העמקת בה, אל יקשה בעיניו לפי שאפי' בחכמות האנושיות וכ"ש בחכמה הנשגבה הזאת א"א להבין הדברים על בורים אלא למי שלמד החכמה בסדר הראוי ונכון, אבל אם ירצה להקשות קודם שילמד התחלותיה ועיקריה לא יבין מעולם, הרי למד אותנו איוקלידי במאמר א' למוד מ"ז. שבכל משולש שבו זוית נצבת מרובע הצלע המקביל לזוית נצבת הוא כמרובעי שתי הצלעות הנשארות, ועתה בא הר"ש ואמר שעל כרחין ליתא להאי כללא, והר' ישראל בעל יסוד עולם הביא דבריו הכ"מ בהל' כלאים, אמר דאיתא ואיתא, ועתה כשבא הרב בעל תוספות יום טוב להוכיח שהאמת עם איוקלידי נגד הר"ש, לא מצא ידיו ורגליו לפי שא"א להוכיח האמת למי שלא נתעסק בחכמה הלימודית, וע"כ כתב בפ' ג' דכלאים זה לשונו: ואמנם שזה דבר אמיתי שהרבוע מן המיתר כמו כל שני הרבועי' מהצלעות מקיפי הזוית נצבת, מבואר מאד ועמדתי על אמתתו בלמוד מ"ג ממאמר ראשון לאיוקלידי מהקדמוני' שבאתוני עיר החכמה הנז' בדברי רז"ל, ואם הייתי מעתיק דבריו ולבארו ולהבינו לכל קורא, הייתי מצטרך לכמה הקדמות ומופתים הקודמי' בידיעתו עד שכמעט יהיה חבור קצר בפני עצמו, ואם אעתיקהו ואניחנו סתום, א"כ יהיה ללא הועיל כי אם ליודעים, והמה כבר ידעוהו מהספר ההוא בעצמו עכ"ל. והלמוד הזה הוא בספרי איוקלידי שאצלנו למוד מ"ז. אמנם מי שלא יאמין לא' מחכמי א"ה נגד הר"ש שהוא מחכמי ישראל ישאר בסברתו כבתחילה, הרי כתב הרמב"ם בח"א פ' ע"ג שאפשר שיצאו על שטח א' שני קוים יהיה ביניהם בתחילת יציאתם רוחק א', וכל אשר ירחקו יחסר הרוחק ההוא ויקרב א' מהם אל האחר, ולא יתכן הפגשם לעולם ואפי' יצאו לבלתי תכלית, ואעפ"י שכל אשר ירחקו יתקרבו עכ"ד. ובאמת שכל השומע דברי' הללו ישפוט בדעתו שהוא נמנע לגמרי, ואם ירצה בעל החכמה הלימודית להוכיח לו אמיתת זה המאמר, לא יעלה בידו כיון שאין השומע זה בקי בחכמה ולא יבין כלל, אדרבא יתחזק בסברתו, וע"כ יפה כתב הרמב"ם בפי' למסכת כלאים פ"ג זה לשונו, וכל אלו הענייני' מבוארי' למי שיש לו חלק בחכמת המדות והתשבורת, אבל כל מי שלא יסתכל בחכמה ההיא, ילמוד אלו הדברים בקבלה, ואם יהיה לו שכל טוב יהיה תכלית הבנתו לראות בעין שכלו הענין, לא שיתבאר לו במופת עכ"ל. ועוד כתב והאריך בהקדמתו לפי' המשניות זה לשונו, והנני נותן בו משל מבואר, כגון שנשאל לאיש מאנשי חכמת הרפואה והחשבון והנגון ומהיר בחכמת הטבע ונבוב ומשכיל והוא נעור וריק מחכמת התשבורת וחכמת הככבי', ונאמר לו מה אתה אומר באיש שהוא טועם שגוף השמש שאנו רואים כאלו היא עגולה קטנה, ויאמר שהוא גוף כדור וגודל הכדור ההוא כגודל כדור הארץ מאה וששים וששה פעם ושלשה שמיני פעם, וכדור הארץ שבמדתה עשינו המדות האלה כדור שיש בהקפו ארבעה ועשרי' אלף מיל, ויהיה על הדרך הזה מגיע לדעת כמה מילין יש במדות גודל כדור השמש, אין ספק שהאיש ההוא זך הרעיון אשר השכיל מן החכמות כל מה שאמרנו, לא ימצא בנפשו מקום לקיים זאת האמונה, וכל זה דבר רחוק בעיניו בלי מושג, והטענה השכלית תבא לו בתחלת המחשבה שהטענה הזאת בטלה, כי איך אפשר להיות האדם על מקום כפי זאת אחד מן הארץ, וידע שיעור גרם השמש והקפה ומדת שטחה עד אשר תהיה דעתו כוללת אותה כמו שהוא כולל מדת חלק מחלקי הארץ. ועוד יאמר איך אפשר זה, והנה גרם השמש בשמים בתכלית המרחק ואפי' ראית גרם השמש על נכון אי אפשר לנו ולא נשיגהו לא זיוו בלבד, ואיך יגיע אדם למעלה שיוכל למדות אותו וידקדק מדתו בשלשה שמיני פעם, זה דבר שוא שאין כמוהו ולא יהיה בלבו ספק על היות זאת הטענה בטלה ושלא תוכל להיות, אבל כשירגיל נפשו בלימוד ספרי המדות וחכמת מה שהוא ראוי בתבניות הכדוריות וזולתם מן הערכי' הנערכי' זה לזה, ויעתק משם אחר כן אל הספר המסודר בענין זה והדומה אליו, ר"ל ספר תכונת הגלגלים הידוע ספר אלמגיסטי, אז יתברר אליו זאת הטענה ותשוב לו טענה אמת שאין בה ספק, ושיש עליה מופת ולא יהיה אצלו הפרש בין שגוף השמש הוא כשיעור הזה או שהשמש היא מצויה וירגיל שכלו להאמין הדבר שהיה בתחילה מרחיק הרחקה גדולה ויאמין בו אמונה גמורה, הנה זה יוכל להיות ואנחנו לא הסכמנו על האיש ששאלנוהו זה הענין שיהיה חסר מן החכמות אחרות, אבל שיהיה טוב השכל וזך הטבע, והשאלה אשר שאלנוהו משאלות הלמודי' שהיא מן המדרגה שיעלו בה לאלקיות ק"ו יהיה הענין במי שאין לו חכמה כלל ולא הרגיל נפשו בדרך מדרכי חכמות הלימודי', אבל היה נסעו משכל אמו לשכל אשתו שנשאלוהו שאלה משאלות האלקיות שהם צפונות בדרשות אין ספק שהם רחוקי' בעיניו כרחוק השמי' מן הארץ, ויקצר שכלו להבין דבר מהם, וע"כ ראוי שנדין הדרשות ההם לכף זכות, ונטיב לעיין בהם ואל נמהר להרחיק דבר מהם, אבל כשירחק בעינינו דבר מדבריהם נרגיל נפשנו בחכמות עד שנבין ענייניהם בדבר ההוא, אם יוכלו להכיל לבותינו הדבר הגדול הזה, שהרי החכמי' אעפ"י שיש להם מן התאוה ללמוד וטוב הרעיון והיגיעה וחברת החסידים הנכבדי' והרחקת העולם בכל מה שיש בו ביו מיחסים החסרון לנפשם כשהם מעריכים נפשותם לפי מה שקדם אותה, והוא מה שאמרו לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים אפי' כמחט סידקית. וכל שכן אנחנו שהחכמה נעדרה ממנו כאשר הודיענו הקב"ה, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. יחד הכתוב כל א' ממנו בד' דברים בחולשת השכל וחוזק התאוה ועצלות בבקשות החכמה, והזריזות בבצע העולם על ארבעת שפטיו הרעים, ואיך החוסר לנפשותינו כשנעריך אותה עליהם, ע"כ לשון הרמב"ם ז"ל. וא"כ הוא בחכמות אחרות, ק"ו בנו של ק"ו בחכמה נשגבה אלקית, ובפרט שראה המעיין שגדולי העולם שהעמיקו בחכמה הזאת החזיקו בה, ה"ה הראב"ד ח"ג הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א ואחרי', וע"כ אם יקשו עליו איזה דברי' בתחילת עיונו, יתלה החסרון בו ויאמין שכאשר ילמוד ויעמיק בה כל הקמטין יתפשטו.