אמונת חכמים/פרק שני
אשר על כן יפלא האיש התורני, איך נמצאו אנשים אשר חפו דברים אשר לא כן על ה׳ אלקיהם, בלכתם אחרי הקדמות הפילוסופיאה, וכבר הכה על קדקדם הרב בעל העקדה בהרבה מקומות, ובפרט בס׳ חזות קשה, והרשב״א בחבוריו וחכמים אחרים, ואנשים אחרים חכמים בעיניהם כפרו בהרבה דברים מדברי רז״ל, בלכתם אחרי דברי א״ה, אעפ״י שהוכחתי שכל חכמתם בדויה מדעתם, ואצלם גם כן במחלוקת שנויה, והוא מן התימה שהרבה יותר כבדו הפילוסופים את אריסטו ממה שעשו אנשים הללו את חכמי ישראל, שהרי כתב הרמב״ם במורה חלק ב׳ פרק ט״ו. שרוב האנשים החושבים שהתפלספו, ירחיקו לחלוק עליו או לחשוב בו שנעלמה ממנו תעלומה, או ששגג בדבר מן הדברים עכ״ל. וזה אפילו בדברים הזרים מאד הנזכרים בפרק א׳, ולא עוד אלא אפילו בדברים שנראה בבירור שטעה, כמו בככבים שיש להם זנב בלע״ז קומי״טי, ובעגול הלבן הנראה בכל לילה בשמים, נקרא בלשון יוון גלקסי״אה, פירוש עגול של חלב והם ככבים קטנים מאד, נמצאו קצת מן הפילוסופים שרצו לקיים דבריו, והאנשים הללו כל עוד שמצאו בדברי רז״ל דבר אשר אינו נראה לעיני שכלם המשובש כחשו לגמרי, ומעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים הבאתי להם ראיות מדברי רבותינו ז״ל, ועקמו שפתותיהם ואמרו אמת שחכמים אמרו כך, אבל איני מאמין ואינו מעקרי הדת, ואחרים אמרו אמת שחכמים אמרו כך אבל כפי הפשט אינו. אי שמים ולא תהיה תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה של אריסטו ושאר הפילוסופים ראשי הכתות וככל דבריהם, וכיון שלא נמצא על הרוב בחכמות דבר ודאי, למה נכחיש דברי רבותינו שרוב דבריהם דברי קבלה ודעתם רחבה מדעתנו. וכי אי אפשר להיות במציאות אלא מה שיבין שכלם הדל, יתפאר נא הראב״ע במזמור ק״ז. על מה שכתב שבראיות גמורות נודע שתחת משוה היום אי אפשר שימצא שום יישוב ז״ל שם, ולא הזכיר דרום בעבור חום השמש אין שם ישוב בראיות גמורות ע״כ. ועכשיו הכל יודעים שהוא מיושב בכל חלקיו, ונמצאו שם מדינות רבות וגדולות, אמנם אם נעיין בדברי רז״ל נדע כי האמת הוא רק אתם, ולמען תבין דע כי כאשר נחלוק העולם כלו לשני חצאים צפון ודרום, העגול החולק העולם נקרא משוה היום, והתוכנים חלקו כל חלק וחלק מצפון ודרום לתשעים חלקים, ונדבר עתה מן החצי לצד צפון שבו אנחנו יושבים. העשרים וארבעה חלקים הראשונים אחר משוה היום, השמש הולך עליהם מתקופת ניסן עד תקופת תמוז, ומתקופת תמוז עד תקופת תשרי, א״כ נמצא השמש על ראשם ממש שני פעמים בשנה, ובשאר הימים השמש הוא סמוך לראשם מאד מאד, והארבעים ושנים חלקים האחרים אין השמש הולך על ראשם כלל, אבל בקיץ הוא סמוך להם ובחורף רחוק מהם, והכ״ד חלקים האחרונים השמש הוא רחוק מהם מאד, ובחורף יש להם לילה תמידי הרבה חדשים עד שגדל הקור מאד, והיונים לא ראו המדינות תחת משוה היום אלא היו יושבים במ״ב חלקים האמצעיים, וראו קצת מהארצות מהחלקים האחרונים, ובראותם שבחלקים האחרונים האנשים אינם יכולים לישב בהם בכולם בחורף מחמת רוב הקור, כמו בארץ גרואינלאנדי״אה ובני אולנ״דה, שהיו רוצים לעמוד שם בעת החורף ספו תמו (והוא מה שאמרו רז״ל שצד צפון פרוץ) קראו למקום ההוא חלק הקר, ולחלק האמצעי חלק הבינוני, ולפי שידיעת ההפכים אחת, הסכימו שתחת משוה היום וסמוך לו לא נמצא ישוב מחמת רוב החום, וקראו אותו חלק הצלוי, שאילו היו יושבים שם האנשים היו נצלים מחמת רוב החום, אבל רז״ל לא אמרו אלא שצד צפון פרוץ, ועוד אמרו שירושלים היא בטבורו של עולם. ומזה נראה שאותן המדינות החמות הן מיושבות, ומעתה חלק המיושב הוא ששים וששה חלקים, ואמצעיתם הם שלשים ושלשה, ושם בקירוב עומדת ירושלם, שהרי היא רחוקה מן משוה היום ל״ב חלקים. והראב״ע לא שת לבו לדברי רז״ל, אמנם בדורות האחרונים הבינו כל חכמי א״ה שהאמת עם רז״ל, ואיך אם כן נסמוך על שכלנו הדל אפילו במה שנראה לנו ברור, ונכחיש דברי חכמינו, ובפרט שראינו בנסיון כמה פעמים טעו חכמי האומות אפילו במה שהיה נראה ברור אליהם, כגון מה שאמרו שבודאי לא נמצאו אלא אלף וכ״ב כוכבים, ועל זה פילוסופי עמנו דחקו עצמם בפסוק מונה מספר לככבים. ובפסוק הבט נא השמימה וספור את הככבים. ואמרו דברים שאין להעלותם בכתב, הנה בדורות הללו באמצעות השפופרת של זכוכית, ראו שנמצאו אלף אלפים ורבי רבבות כוכבים שא״א למנותם, ובפרט באותו העגול הלבן הנקרא בל׳ יוון גלקסי״אה, שלא נודעו לקדמונים, ועל זה היה מפרש כמהר״ר משה זכות פסוק הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם. ואמר שאברהם אסטרולוגוס גדול היה כמו שארז״ל, והיה מכיר הכוכבים הנראים בשבתנו בארץ, והם אינם אלא אלף וכ״ב מפני שמחמת רוחק השמים מעל הארץ אי אפשר לראות אותם הכוכבים היותר קטנים שמספרם הוא כמעט לאין קץ, מה עשה הקב״ה הגביהו למעלה מכיפת הרקיע כמו שארז״ל, ובהיותו קרוב לכוכבים ראה אותם שבתחילה לא היה מכירם, ואז ראה בבירור שאי אפשר לספור הכוכבים. ואמנם במה שאמר אברהם במה אדע כי אירשנה. ונראה חסרון אמנה, פירשתי בו כי מן הגמרא נראה שהמתנה נקל לבטלה, וכמו שאמרו הלכה כרבי שמעון בן מנסיא דאזלינן בתר אומדנא, ויכול אדם להתנות בה כל מה שירצה, ואם לא נתקיים התנאי המתנה בטלה, אמנם בירושה אינו כן, כי ירושה אין לה הפסק ולא שייך בה שום תנאי כלל, ואסור להעביר הירושה אפילו מברא בישא לברא טבא. וכבר ידוע שיראו הצדיקים שלא תתקיים הבטחתם מפני שחששו שמא יגרום החטא, כמו שאמרו בגמרא על פ׳ לולא האמנתי לראות בטוב ה׳. ונקוד על ׳לולא׳, ואמרו ראויים ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כשם שנעשה להם בימי יהושע אלא שגרם החטא עיין בברכות (דף ד.), והנה המקום ב״ה מתחלה נתן א״י לאברהם בתורת מתנה, שכך כתוב וירא ה׳ אל אברהם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשית יב, ז). ואם כן בנקל יפסידו המתנה שכן נעשית על תנאי, ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו (תהלים קה, מד). בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו (שם מה). ולכן שאל אברהם שמא ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, אבל לבסוף נתנה לו בתורת ירושה, שכן כתוב אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה (בראשית טו, ז). אז אמר אברהם במה אדע כי אירשנה (שם ח). פי׳ שאפילו יחטאו ישראל לא יפסידו א״י להיותה ירושה, אז אמר לו המקום בזכות הקרבנות ובזכות אמירת פרשיות הקרבנות בזמן שאין בה״מ קיים. ואמנם אעפ״י שגורשנו מארץ הקדושה עכ״ז לא נתנה לאחרים, שכך כתוב ושממו עליה אויביכם היושבים בה (ויקרא כו, לב). עוד אמרתי שאפילו בשאר הטובות שנתן הקב״ה לישראל על מנת שישמרו המצות, עכ״ז נמצא חילוק גדול בין פרשת והיה אם שמוע והיא הגדולה והמאומתת שכן הושמה בתפילין ובמזוזה, ובין פרשת הברכות והקללות שלא נאמרו אלא לגזום בעלמא, וכמו שאמרו המפרשים, עיין בספר בינה לעיתים להר״ר עזריה פי״גו, והוא שבפרשת בחקותי כתוב אם בחקותי תלכו (ויקרא כו, ג). ואם לא תשמעו לי (שם יד). וכן בפ׳ כי תבא, אבל בפ׳ והיה אם שמוע, לא כתב כן לפי שהתחיל והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, אבל לא סיים ואם לא תשמעו וחרה אף ה׳ בכם, אלא כתב השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו׳ ועצר את השמים ולא יהיה מטר. הרי שתנאי זה לא נעשה כהלכתו בהין קודם ללאו, וקייל״ן שהתנאי בטל והמעשה קיים, ולכן אפילו לא ישמעו ישראל למצות ה׳, בחסדו הגדול נותן להם המטר בעתו ואוספים דגן תירוש ויצהר.
אמנם לפי שבהכחישם דברי רז״ל התנצלו באמרם שזהו כפי הפשט, צריך אני להשיבם כאולתם וכפי שטותם. שנים אלה היו בעוכרנו הטבע והפשט, הטבע יען כי הפילוסופים והאפיקורוסים אמרו כי כל מה שנראה מן הפלאים המתמידים בעולם המורים על מציאותו ית׳ הוא מן הטבע, עד ששאל להם החבר במאמר א׳ מהו הטבע והפשט, לפי שמצאה יד קטני אמנה לפרש דברי תורתנו הקדושה בדברי שקר, באמרם כי זה הוא כפי הפשט, וכבר אמרו רז״ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואני אביא קצת ראיה לטעותם, ממה שראינו שרש״י פירש הרבה פעמים כדברי יחיד בגמרא אעפ״י שאינו לפי המסקנא, לפי שהפי׳ ההוא נאות בל׳ הכתוב, וכמו שתראה בפסוק אשר יאמר כי הוא זה. ובפסוק והשקה את האשה. ובמקומות אחרים, ובפסוק ואת השני יעשה עולה כמשפט, פירש כדת האמורה בעולת העוף של נדבה, דלא כת״ק דר ישמעאל ודלא כר׳ ישמעאל בפ״ק דחולין, ועל פסוק והנה כהה הנגע. פי׳ דלא כמאן, ולכן כתב הרא״ם ז״ל בפ׳ משפטים, שהמפרשים כלם לא יכוונו בפי׳ התורה רק ליישב המקרא יהיה כהלכה או לא יהיה כהלכה עכ״ל. והרב בעל תי״ט במ׳ נזיר כתב ז״ל, אעפ״י שבגמ׳ לא פי׳ כן, הואיל ולענין דינא לא נפקא מניה ולא מידי, הרשות נתונה לפרש, שאיני רואה שום הפרש בין פי׳ המשנה לפי׳ המקרא, שהרשות נתונה במקראות כאשר עינינו רואות חבורי המפרשים שמימות הגמ׳, אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין נגד דעת בעלי הגמרא. אבל אין כל זה כלום לפי שדברי רש״י בפי׳ התורה כאשר הם כיחיד אינם נגד התורה שבע״פ, שכבר ידוע שאלו ואלו דברי אלהים חיים, וכמ״ש במדרש שיר השירים על פסוק ודג״לו עלי אהבה. [ודי״לוגו]. והובא ג״כ בבמדבר רבה פ״ב, ולהבין טעם הדבר צריך לעיין בס׳ שני לוחות הברית, ורמז אותו הריטב״א הובא לשונו בעין יעקב, אלא שלהיותו מנסתרי התורה צריך ללמדו מפי סופרים ולא מפי ספרים, ומעתה אין לנו ראיה מרש״י ולא לערער עליו אם פירש כפי אותו התנא שהכתוב נאות לפירושו, ובמ״ש כדת האמורה בעולת העוף של נדבה, הדין הוא אמת אלא שבגמ׳ פירשוהו באופן אחר, ללמוד ממנו דין אחר, ופי׳ הרמב״ן על שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף (שמות כא, יא). בשש הוא פי׳ אמיתי, אלא שבגמ׳ למדו דין אחר. ופי׳ רש״י בפ׳ והנה כהה הנגע (ויקרא יג, ו). שגגה היתה בידו לפי דעת הרמב״ן ואחרים, ובעל קרבן אהרן נדחק לישבו ופי׳ הרמב״ם בנזיר הוא מכוון אל הדין, אלא שפי׳ הלשון באופן אחר נאות מאד, והוא כמו אוקימתא שעושים בגמ׳. אבל כבר ידוע מ״ש בגמ׳ פ׳ חלק, ואפילו אמר כל התורה כלה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מק״ו זה, מג״ש זו, זהו כי דבר ה׳ בזה. ואין לו חלק לעה״ב. והנה למדנו מרע״ה מפי הגבורה שמותר להלחם בשבת, ובפי׳ אמרו עד רדתה. אפילו בשבת, ויריחו בשבת נכבשה. א״כ אם ימצא מי שיכחיש זה ויאמר שהנכון בעיניו שיום ז׳ להקפת יריחו הוא להקפה ולא לשבוע, כדי שלא יאמר שמותר להלחם בשבת הוא מכחיש גמור, ובפרט אם יכחיש קבלת רז״ל בחנוכת המשכן ביום ז׳, ובחנוכת הבית בעבור עינוי נפש, שהרי כך קבלו אבותינו בלי שום חולק במועד קטן (דף ט.), ואינה דברי יחיד כמ״ש, וכמו כן למד אותנו מרע״ה מפי הגבורה שפרים הנשרפים ביוה״כ דמן טעון הזאה על מזבח הזהב ולא על מזבח העולה, וחכמי המשנה היו הרבה מהם בזמן בית שני וראו בעיניהם מה היו עושין בו, והלל שמעון גמליאל, שמעון הנהיגו נשיאותם בפני הבית ק׳ שנה ור׳ ישמעאל בן אלישע היה כ״ג ור״א ור״י הוציאו ריב״ז מירושלם בזמן החרבן, וכן שנינו ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳. זה מזבח הזהב, ופסוק מלא הוא וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים. מצורף לזה כי בפ׳ ויקרא, בפר כהן משיח כתוב ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים לפני ה׳ אשר באהל מועד ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד, הרי לך בברור שמזבח הזהב נקרא מזבח לפני ה׳, וכן בפר העלם דבר של צבור כתוב ומן הדם יתן על קרנות המזבח אשר לפני ה׳ אשר באהל מועד ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד. אמנם בחטאת נשיא ובכשבה ושעירה של חטאת יחיד, כתוב ונתן על קרנות מזבח העולה, מכל זה נראה בברור שמזבח העולה אינו נקרא מזבח אשר לפני ה׳, אלא מזבח הזהב הוא נקרא כך, ומעתה אם יבא אחד ויכחיש כל זה ויפרש ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳. על מזבח העולה ויאמר שצריך להזות מדם פרים הנשרפים על מזבח העולה, ויחדש עבודות וזריקות נגד התורה, וכדי לקיים דעתו המשובשת יפרש וכן יעשה לאהל מועד. על הזאות מזבח הזהב, נגד דברי הפ׳ ופשטן, ויכחיש כל מה שאמרו בגמ׳, הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה ועליו נאמר כי דבר ה׳ בזה, וכמו כן אמר הכתוב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. ובאה הקבלה המפורשת שגר תושב מותר לאכול נבלות ולעשות מלאכה לעצמו בשבת אבל לא בשבילנו, ומעתה אם יבא א׳ ויכחיש כל זה ונגד תורה שבכתב ותורה שבע״פ יאמר כי גר תושב לא נניחנו לאכול נבלות בארצנו, ולא לעשות מלאכה ביום הכפורים, אין ספק כי דבר ה׳ בזה, ובפרט אם יאמר מלבו בלי ששמע או קבל אותו משום אדם כי תורתנו הקדושה אינה כולה מפי מרע״ה שכתב אותה מפי הגבורה, אלא שאנשים אחרים בדורות שאחרי מרע״ה הוסיפו בה דברים שלא כתבם משה, כגון והכנעני אז בארץ. ופ׳ אחד עשר יום. ואחרים ועשהו סוד ואמר כי המשכיל ידום הוא מין גמור. ואין להביא ראיה מח׳ פסוקים [אחרונים] שבתורה, שהרי שם כתיב וימת שם משה. והיה נראה כותב שקר וא״א בלאו הכי, והם פסוקים אחרונים דומיא דפסוקים אחרונים דס׳ יהושע, מלבד מה שהקשו עליו שא״א שס״ת חסר אפילו אות אחת, אבל מי יזיד לומר מדעתו פ׳ זה לא כתבו משה, בפ׳ זה הוסיפו התיבות הללו שמשה לא כתבם, ובחיי ראשי שאפי׳ בא״ה לא ראיתי ולא שמעתי מי שהזיד לומר כאלה, ובפרט אם יאמר כי טעם החסרות והיתרות שבתורה הם טובים לתינוקות, כי הכותב פעם יכתוב המלה מבוארת ופעם יחסר אות נעלם לאחוז דרך קצרה, ומשה כתב בלא וי״ו ה׳ ימלך, ומעתיק משלי כתב בוי״ו תחת עבד כי ימלוך, וביניהם שנים רבות, אוי לעינים שכך רואות, וכמו כן בפי׳ דבר הכתוב בענין שאול עם בעלת אוב, שהאשה ראתה שמואל וזעקה בקול גדול, ושאול לא ראהו ושאל לבעלת אוב מה ראתה, ושמואל אמר אל שאול כל אותם הדברים, ובגמ׳ פירשו בו עמי במחיצתי. ואמרו בו פי׳ הדבר נאות ומסכים מאד בפשטי הכתובים, ואמרו שלשה דברים נאמרו בהמעלה המת בזכורו, המעלה רואהו ואינו שומע קולו, הצריך לו שומע קולו ואינו רואהו, ומי שאין צריך לו אינו רואהו ואין שומע קולו. ולא כמו שעולה להדיוט עולה למלך, ולפיכך התורה תעניש סקילה לבעלת אוב, לפי שהוא כשוף גמור. ומעתה אם ימצא מי שיאמר שכל זה שקר ושמעולם לא היה ולא נברא, וענין האוב הבל ותוהו ודברי כזב והתול, כי לא דבר שמואל ולא עלה מקברו, וכדי להוסיף פשע על פשע יבדה מלבו כי דרך בעלת אוב להביא אדם שמדבר במחבואה בקול נמוך, וסוף דבריו אעפ״י שמשמעות דברי חז״ל בגמרא כי אמת הוא שהחיתה האשה את שמואל, לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל, הרי הוא בזה כופר גמור, יעויינו דברי הרב לניי״אדו שכתב מרורות על זה, ודברי הרב לונזאנו בדרך חיים שלו, וכבר נתרעם מאד הר״י עראמה על הרלב״ג שכחש נס עמידת השמש ליהושע נגד המקרא ונגד הגמרא, ומצאתי בדבריו מה שראוי לכתבו כאן, והוא כי יונתן בן עוזיאל בפ׳ ויעש לבית חלוני שקופים אטומים, תרגם פתיחן מלגיו וסתימן מלברא. ורז״ל פי׳ בהפך שהיו רחבים מבחוץ וצרים מבפנים, להורות שאינו צריך לאורה, ואם כן נחלקו רבותינו בדבר זה, אבל הרלב״ג כתב על דברי רז״ל כי זה דרך דרש, כי כבר התבאר במופתים הנדסיים כי מפני היות רחבות מבחוץ והולכות בשפוע, ירבה יותר האור בבית עכ״ל. ואמת הוא שמופתים הנדסיים הם ודאים בתכלית הודאות, אבל א״א שהרלב״ג יהיה חכם גדול יותר מרז״ל, וכן מ״ש הוא דרך דרש, לא ידעתי אם אצלו דברי דרש הם דברי שקר, ודברי חכמי א״ה הם אמת, לפי שתודה לקל אני מאמין שהם אמת ודבריהם אמת, והמחלוקת ליונתן בן עוזיאל עם חכמי המדרש לא היה על אור החלונות, לפי שבזה לא שייך מחלוקת, אלא לראות אם עשו החלונות באופן שיראו הכל כי לאורה הוא צריך, ועיינתי בעיקרי חכמה הלמודית, ומצאתי ראיתי כי האמת עם רז״ל, ורלב״ג אעפ״י שחכם גדול היה בחכמה הלמודית, לא ירד לעומק הדבר וחז״ל היו חכמים ממנו, כי כל דבריהם דברי קבלה, והראיתי דברי אלה אל המופלאים בחכמה הזאת, והודו לדברי ובפרט הרב הכולל סיני ועוקר הרים בקי מאד בחדרי הגמרא והפוסקים וחכם גדול בחכמה הלמודית, אין כמוהו בינינו בגלילות האלה הוא כמהר״ר יעקב בן החסיד כמהר״ר שמואל אבוהב ואישר דברי, ולמען תבין ותשכיל יצאתי להשכילך בינה, דע כי נצוצי האור הם משני פנים, הראשון אור ישר והשני אור חוזר, ונצוצי אור חוזר הם רבים מאד א״א לעמוד עליהם, כי מכים וחוזרים ומכים ממקום למקום, מה שאין כן בנצוצי האור הישר, וכלל גדול הוא בחכמה זו, כי זוית חזרת האור שוה לזוית הנפילה, וא״כ אעפ״י שכשהחלון הוא רחב מבחוץ, האור הישר הוא מרובה, ונצוצי האור הבאים מצד הרחב חותכים זה את זה וחוזרים ומתרחבים בחדר, וע״כ האור יותר חזק עכ״ז נצוצי חזרת האור הם מועטים, לפי שניצוצי האור המכים בצדי החלון ובעובי הכותל אינם יכולים ליכנס בחדר, אבל כשהחלון רחב מבפנים הוא להפך שנצוצי אור הישר הם מועטים, ופוגשים וחותכים זה את זה רחוק מן החדר יותר ממה שבחלון הראשון, אבל נצוצי האור החוזר הם רבים, שכל נצוצי האור המכים בחלון חוזרים ומכים בחדר, ואם קורא דברי אלה אינו בקי בחכמת הראיה יעשה הנסיון הזה, יעשה כמן אפרכסת רחב מבפנים כרוחב החלון, וכפי ערך רוחב החלון יהי צר הרבה מבחוץ, באופן שנצוצי האור החוזרי׳ יחזרו ויכו בחדר וילך בחדר גדול שיהיה בו חלון באמצעו, ויסגור כל שאר החלונות באופן שהאור יכנס דרך החלון האמצעי וישים אפרכסת הנזכר בחלון החלק הרחב מבפנים, ואח״כ יהפוך האפרכסת וישים צד הצר בפנים ויסתום יפה כל הנותר מהחלון, ויראה בברור כי האור גדול בכמות כשהאפרכסת צרה בחוץ והחדר יותר מאיר, אעפ״י שהאור יותר גדול באיכות באופן האחר, אבל הוא במקום מועט ושאר החדר הוא חשוך יותר.