אמונת חכמים/פרק עשרים וששה
ובעל הקונטריס שהזכיר הרמ"ע בתשובותיו סי' ק"ח הקשה איך אפשר שימצאו מימרות של רשב"י שלא נכתבו בגמרא, וזה הבל גמור שהרי במדרש רבה הביאו כמה מימרות מרשב"י ור' יוחנן ור"ל וכמה תנאים ואמוראים שלא הובאו לא בבבלי ולא בירושלמי, עוד מסכת סופרים וכל שאר המסכתות (קראום המדפיסים ספרים החיצונים, כגון מסכת שמחות מסכת דרך ארץ) לא הובאו כל הברייתות ההם בגמרא, עוד הקשו שנמצאו בזהר דברים שהובאו בגמרא בשם חכמים שהיו אחר רשב"י ואין זו קושיא, לפי שכבר הוכחנו למעלה שמאסף מדרשי הזהר לא היה רשב"י, הגם שסתם הזהר הוא רשב"י, והכלל שמה שאמרו חכמים לענין הדין שמו אותו בתלמוד, ומ"ש בדברי הגדה שמוהו במדרש רבה ומ"ש בסתרי התורה שמוהו בזהר, אמת הוא שגם בגמרא הובאו איזה דרשות ובפרט בפרק חלק ובמדרש רבה איזה דינים ובפרט בפ' נשא, אבל הרוב כפי מה שאמרתי. ועוד אני אומר שיתמה המקשה הזה על עצמו, וכי מ"ש בשם אמורא אחד סתם בתלמוד אינו מן הראשונים וע"ד משל מאי דאמר רבא חמש אוני אית לריאה, אי חסיר יתיר או חליף טריפה, ס"ד שנעלם זה מן הראשונים, זה א"א וע"כ כתב רב שרירא גאון בתשובה שהובאה בספר יוחסין ז"ל ודקא אמריתו מ"ט שבקו קמאי רובא לבתראי לא שבקו קמאי רובא לבתראי, אלא כולהון מילי דקמאי גרסי וטעמהון מתני דהא הלל הזקן כשמינוהו בני בתירא עליהם אמר להם מי גרם לכם שאהי' נשיא עליכם, עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, כדאיתא בפסחים, והכי הויא מילתא דהראשונים לא אתידע שמהתהום, אלא שמותן של נשיאים ושל אבות ב"ד בלבד, משום דלא הוה מחלוקת ביניהון אלא כל טעמי דאורייתא הוו ידעין להון ידיעה ברורה, ותלמוד הכי נמי הוו ידעין לון ידיעה ברורה והוויות ודקדוקים כמשנתן על כל דבר ודבר, דהא מ"ד בפרק יש נוחלין שמונים תלמידים היו להלל הזקן וכו' דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הוויות דאביי ורבא להודיעך דאפילו הוויות דאביי ורבא לאו מדעתייהו הוו, אלא כולהו נהירן לראשונים עכ"ל עוד כתב באותה תשובה ז"ל, ואי כולהו מרבנן שמעוה למילתא ואמרוה כחדא ליכא מאן דקדים ואמרה מתאמרא סתמא, ואי חד הוה קדים ואמרה, מתאמר משמיה, א"ר פלוני דאמרינן בפסחים וכו', עכ"ל. הא קמן דמאי דמתאמר בגמרא משמיה דחד אמורא תורתן של ראשונים היא, ומעתה אין לתמוה אם הובאו בזהר דברים שהושמו בגמרא משם אמוראים אחרונים, ובעל הליכות עולם כתב שמצינו שהאמורא מקשה קושיא אחת ומתרץ אותה אמורא אחר שקדם לו הרבה, והטעם לפי שגם בימיהם של ראשונים הקשו אותה הקושי' ע"ש, ועצמו מספר ההלכות והמעשים שהובאו בגמרא והובאו קודם לזה במדרש רבה ובפרק במה מדליקין אמרינן דר' אליעזר ור' עקיבא אית להו הא דאמר עולא וכו' והרי עולא היה אחריהם כמה שנים, ובמועד קטן אמר רבי לר' חייא חכמות בחוץ תרונה, כדרבא דאמר רבא וכו' והרי רבא נולד כמה שנים אחרי שמת רבי ע"ה וזו ראיה ותשובה ניצחת אצלי שאין להשיב עליה. וכאן צריך להביא מ"ש הר"ר מנחם לונזאנו במעריך שלו ז"ל ארקוליאון בן הדסה והיה לו בן ושמו ארקילאון והסופר הזה היה כותב מדרשים ובכל מקום שהיה מוצא תורה, הי' מתפלל על בן אחותו שיזכה לתורה, וכותב דבריו בספר וכל הרואה חשב שהם דברי הספר ולא היא ולכן צריך למוחקו, וכן בפ' תורי זהב, צריך למחוק שלמד ארקילאון בדעתו של הקב"ה עכ"ל. ובתשובת הרמ"ע סי' ק"ז על הברייתא שהובאה בפ' הקומץ כיצד סודרן דמסיים בה והקורא קורא כסדרו כתב ז״ל, אלא ודאי ליתיה מן הנוסחא וחד מרבוואתא דס"ל כרש"י, ורמב"ם הגיה כן מבחוץ והועתק כן בפנים, כמו שאירע כן במקומות רבים ידועים ובהלכות הרי"ף בפ' שואל כתוב ואני אומר דהכא לא גרסינן בשבת דאפילו בחול וכו', וכל הלשון ההוא אינו מן הרי"ף אלא מרשב"ם אלא שהמעתיקים שמוהו בפנים, ועוד כיוצא בזה תראה בגמרא שהרי בעל העטור במאמר י' כתב ז"ל והאי דכתיב פירוש בספרים ישנים תיובתא דר' אלעזר בחדא ודשמואל בתרתי, פירוש דרב יהודאי גאון הוא וליתא בספרי' עכ"ל. ובפרק אלו טרפות כתב הר"ן שמ"ש בגמרא והלכתא עמדה צריכה בדיקה הלכה אפילו בדיקה אינה צריכה, אינו מעיקר נסחת הגמרא אלא מלשון אחרונים פוסקי ההלכות ובי"ט פרק ב' ברי"ף כתוב ואע"ג דהתם משמע דלר"מ הוא דצריך וכו' כל אותו הלשון אינו מרי"ף, ובפרק כל הבשר והילכתא בקיבת כשרה שינקה מן הטרפה מעמידין, כתב הר"ן שאותו הלשון אינו מהגמרא אלא תוספת ראשונים, וכן מ"ש בגמרא באלו טרפות א"ר זירא והוא שיכולה לחיות ע"י הלעט והמרא', דבר פשוט הוא שהגהה היתה בגיליון וטעה הסופר וכתבה בפנים וקרא לה בשם ר' זירא, כך כתב הרב ב"י בי"ד סי' ל"ג ובשני פרקים ראשונים של מנחות רבו כמו רבו הלשונות בגמרא שאינן מן הגמרא אלא התלמידים הגיהו כן מבחוץ, ועל הרוב בטעות, והמעתיקים שמו אותם בפנים, עיין בס' ברכת הזבח, וכתבתי זה לפי שקצת מהמעיינים כאשר מצאו בזהר המאמרים שהובאו בגמרא ג"כ ציינו בהרבה מקומות באיזה מקום נאמרו הדברים והמעתיקים העתיקו הכל בפנים וכן העתיקו בפנים קצת לשונות שברור הוא שאינם מן הזהר, ובפרשת אמור כתוב בתוספתא ז"ל ורזא דמלה זאת תורת הקנאות חסר אוחרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבה זה מבחוץ, וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא, והוא שיבוש גמור מה שכתוב זה מבחוץ, ופירושו הוא שתוספתא זאת אינה כתובה בתוך הס' והיא כתובה חוץ לס' בגיליון והיא תוספתא א' מהחכמי' אחר רשב"י שהגיהו כן מבחוץ, ולכן כותב הזהר הזהיר למעיינים שזה הוא מבחוץ והסופרים הבלתי מבינים העתיקו הכל כמו שכתוב בלי הבין כמו שעשו בארקילאון בן הדסה הכתוב למעלה וכן עשו בפ' בא שכתוב שם ואור הנר יפה לבדיקה מבחוץ, והוא שיבוש גמור ופירוש הוא ששם היה מפרש רשב"י הטעם שמכת הבכורות היתה בלילה וא' מן החכמים כתב מבחוץ ואור הנר יפה לבדיקה פי' שאור השכינה הנקראת נר ככתוב כי נר מצוה ותורה אור הוא יפה לבדוק ולבער החמץ הם החיצונים, כי השכינה שולטת בחצי האחרון של הלילה כמ"ש רשב"י שם, ומעתיק הזהר הזהיר למעיינים, שזה אינו מן הזהר אלא היה כתוב בגיליון והמעתיקים שבאו אחריו קלקלו וכתבו הכל בפנים. עוד הקשה איך אפשר שנעלם מן הראשונים עד שאמרו שפרסמו הר"ר משה די ליאון בשנת ה' נ"ג ליצירה, ותשובתו בצדו הנה מצאנו אל הרב לונזאנו בס' שתי ידות בחלק אגדת בראשית שכתב הדברים הללו, האלקים אנה לידי חפצים יקרים חפצי שמים ומרגליות טובות אשר עין לא ראתה ואפילו לשמע אוזן לא נשמעו ספרים ממדרשי חז"ל שלא נדפסו, ומהם שאפילו בעל הילקוט והערוך לא ראום ולא ידעו עכ"ל. וכמו כן הרב בעל הילקוט הביא מדרשים רבים שלא נודע מקומם אים והרי"ף הביא ברייתא כ"ד דברים מעכבים את התשובה ולא נמצאת בשום מקום, ובס' תומת ישרים הביא כמה מתשובות הקדמונים שלא ראינו עד הנה, ובס' מדרש שמואל בהקדמה כתב ז"ל האלקים אנה לידי אמרי דברי חקרי לב רבים ונכבדים אחרונים וקדמונים חדשים גם ישנים הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים כאשר יראה המעיין אשר עין לא ראתה, עד היום הזה הפירושים ההמה כי סתומים וחתומים היו עד עתה הלא המה וכו', ומביא שמה י"ד מחברים וכן הרב מוסקאטו כתב בפירושו לכוזרי שנמצא אצלו כמוס בכתיבת יד ספר ר' יהודה חיוג על הדקדוק אשר תרגמו הראב"ע בלשון הקדש, האם נאמר שכל האנשים הקדושים הללו בדו הספרים ההמה מדעתם כדי לגדל שמם וליקח מחיר רב, אבל אין קושי' זו כלום, לפי שלא הי' דפוס בעולם והספרים כתובי יד היו יקרים מאד ולא היו מעתיקים אלא הספרים השוים לכל אדם, וההעתקה שנמצאת מספרים העמוקים אם היתה אצל יחידי סגולה לא היו מגלים אותה ואם אצל עשירים ועמי הארץ לא היו מכירים בה ואם אצל חכמים שאינה מבעלי החכמה לא היו הוגים בהם, תדע שבשביל זה נאבדו ממנו או לפחות לא ידענו היכן נמצאו העתקותם של כל השלשים וה' ספרים על חכמת הדקדוק שהזכיר הראב"ע בתחילת ספר מאזנים, ולא בלבד ספרי המדרשים אפילו של הפשט שהזכרנו למעלה לא נודע מקומם, וכמו כן לא ידענו היכן תשובת רב שרירא גאון שהביא הרמב"ן בפ' זה ספר תולדות אדם שהזכרתי למעלה ולא ספר המתורגם חכמתא רבתא דשלמה שהביא הרמב"ן בהקדמת פירוש התורה, אלא אפילו פי' ר"ח ופירוש הרב ן' מיגש לתלמוד, הכל נעלם ממנו מעצלות המעתיקים, ואעפ"י שבושני להביא כאן דברי אנשים שאינם מבני עמנו, עכ"ז לפי שאצל אנשים הללו ספרי א"ה הם נחשבים יעיינו בהקדמת אימאניב"יל אלו"אדו לספרו בדקדוק לשון לאטין ויראו שכמה ספרים נאבדו ממנו אשר הביאם פרישי"אנו בספרו לדקדוק לשון הנזכר. עוד וזאת אחרת שכשחפשתי ודקדקתי לא מצאתי הקושיא מעקרא, לפי שר' משה די ליאון היה בדורו של הרשב"א כמוזכר בספר יוחסין וכל המחברים בסתרי התורה אחר הרשב"א, כגון ר' מנחם מריקנאטי ר' יהודא חייט ציוני הראב"ד בפי' ספר יצירה הזכירוהו (אינו הראב"ד בעל ההשגות) והראב"ד זה היה מהקדמונים שדבר בסתרי התורה בדרך נעלם כנראה מפירושו והזכירו בשם מדרשו של הרשב"י, וקודם הרמב"ן לא היה מחבר שדבר בסתרי התורה כי אם בדרך נעלם ולא הביא שום ספר לראיית דבריו. והראיה הברורה על זה הוא מדרשו של ר' נחוניה בן הקנה הנקרא ספר הבהיר, לא הזיד שום רשע מפילוסופי עמנו לומר שהרמב"ן בדה אותו מלבו כדי ליקח מחיר רב, והנה חכמי הפשט כגון רש"י וחבריו לא הזכירוהו ולא הזכירוהו ג"כ הגאונים והראב"ד ור"ת, וכמו כן לא הביאו שום מחבר והרא"ש שהי' אחר הרמב"ן והרשב"א לא הביאו בפסקיו ולא בתשובותיו, ולכן אין לתמוה אם לא הביא ספר הזהר, והנרבוני הוכיח שהרמב"ם לא ראה אותו והרמב"ן הביא דבריו בפי' לתורה וכבר ידעת שהרמב"ם והרמב"ן היו כמעט בדור אחד, והמחברים אחר הרשב"א שדברו מסתרי התורה בביאור יותר הזכירוהו, וכן נעשה בספר הזהר ומדברי אריסטו קברניטם של אלו כתב סטרבונ"י בספר י"ג מהייאוגר"אפיאה שלו, איך אחר מיתת אריסטו נעלמו מעיני כל חי והיו טמונים במערה אחת והיו מטושטשים בהרבה מקומות, ואחר ימים רבים איש א' ששמו אפילי"קון טי"וס צוה והשתדל להעתיקם ואחר זה הובאו לרומא בזמן סי"לה ואז טיראני"ון המדקדק צוה להעתיקם פעם אחרת ולו יונח שר' משה די ליאון פרסמו לפי שמצא כמה העתקות הצפונות בידי אנשים יחידים כשם שהרמב"ן פרסם ספר הבהיר והזכירו בחיבוריו, למה תאמין לדברי אפיליקון ולא תאמין לדברי ר' משה די ליאון: ועתה כדי לברר עוד האמת נראה מי הוא האומר שספר הזהר נעשה מרשב"י, ומי הוא האומר שלא נעשה, ועל מה הטבעו אדני האומרים שלא נעשה, הנה כבר שמעת מ"ש בעל ספר יוחסין על ספר הזהר שכל ישראל הלכו אחריו והביא כמה דינים על זה, הבאתי לשונו בפרק הקודם ולעומת זה בשנת ה' נ"ג כתב (כפי מה שסופר לי שנמצא בספר יוחסין הנדפס בקוסטנטינה שלא ראיתיו עד הנה) שמצא כתוב ולא ידע מי כתבו שאיש אחד לא ידענו מי הוא ולא נמצא בשום ספר או בשום פילוסוף הגיד שאשה אחת ספרה לו שר' משה די ליאון הגיד לאשה הזאת שהוא היה מחבר ספר הזהר, ושהי' תולה הדברים ברשב"י כדי ליקח מחיר רב (ואם זה הי' אמת כל מה שכתוב בספר הזהר מהיכלות ומדורות ג"ע וגהיגם ושמות המלאכים וכל מה שכתוב בו בשם אליהו זכור לטוב שנגלה לרשב"י הכל שקר גמור) ושאלו את פי ר' משה די ליאון על הדבר הזה ונשבע שזה שקר גמור, ושספר הזהר הנמצא אצלו הוא מרשב"י, והאיש הזה אשר הוזכר מזה שנמצא כתוב ולא נודע מי כתבו, אמר ששמו ר' דוד רפאן והאשה הזאת אמרה שהיא אשתו ובתו של ר' משה די ליאון שאמרו כן אחרי מותו, והנה כל חכמי ישראל הלכו אחר ספר הזוהר כמ"ש ס' יוחסין ואחריו הר"י עראמה פילוסוף גדול בעל ספר העקדה הביא כמה ממאמריו בכלל מדרשי רבותינו ופירשם, וכמו כן האגור הרב ב"י ובכלל כל חכמי ישראל הביאו דבריו ומצד אחר איזה פילוסוף בלתי מאמין בסתרי התורה ואין מבין דבריו וסברתו אינה מעלה ולא מורידה שהעור לא ידון בצבעים, בחר לו לעזוב מ"ש ספר יוחסין והלך לו אחרי מה שנכתב לא נודע ממי, שאיש אחד לא שמענו שמו מעולם, אמר שהאשה אחת אמרה לו כך שר' משה נשבע שאין זה אמת, ואפילו לדבריו עזב מה שנשבע ר' משה כדי ללכת אחרי האשה הזאת, וחי אלקי השמים והארץ העתיד לדון באש בוערת המוציא שם רע על תורה שבע"פ, שאפילו ר' משה היה נשבע שהוא חברו כל הקורא בו ומבין דבריו יכיר שזה שקר גמור, ולכן הר"ר שמואל שולם יפה כתב על האפיקירוסות הזה, הדברים הללו אמר שמואל שולם הנך רואה בעיניך סכלות הדוברים על צדיק עתק, לא ידעו ולא יבינו ההופכים ללענה דברים שהם כבשונו של עולם ודברי הספר החתום לזר יחשבוהו, וישימו לאל מלתו וראיותם וטענותיהם הבל ואין בם מועיל עכ"ל. אבל יפה כתב הרמב"ן במלחמותיו בפר' במה מדליקין ז"ל אבל כמדומה לנו שפירושנו יכריח כל מודה על האמת להודות בו, ואין אחריו עקשי' עלינו.