אמונת חכמים/פרק עשירי

השאלה השלישית: אם הסתרים והטעמים הללו הם אותם שהזכיר הרמב"ם במורה חלק ג' - או אם נמצאו טעמים נסתרים יותר.

ואומר שכל מ"ש הרמב"ם לא קבל כלום מאבותיו ולא מרבותיו אלא הכל הוא ממה שנר' לו מסברתו, כדי לתת טעם למה שלא היה מבין, ואילו אדם אחר יתן טעם אחר מתישב יותר נקבלהו, וכמו שכתבנו למעלה בהתחלות הפילוסופים, ואומר עוד שכאשר נתבונן בטעמי המצות שכתב הרמב"ם ז"ל, נמצאם בלתי מספיקים ולא יוכל לעולם לתת טעם לדם טוהר, דם נדה, דם זיבה, הלכות שחיטה והדברים הפוסלים אותה, וכמה דברים אחרים הגלויים לכל, וכדי שיתבררו ויתלבנו הדברים יפה נחקור על קצת מהטעמים הללו, כי אם נאמר לחקור על כלם יביאנו הדבר לאריכות גדול, לא נצטרך בו ויוציאנו חוץ מהכונה, ונתחיל מטעם הקרבנות שבהם התחיל הרמב"ם באותו החלק בפרק ל"ב וכתב שהטעם הוא לפי שהיו האנשים מורגלים לזבח לע"ז, ולא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כלם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוני' שאין אמתות להם - לשמו יתברך, וצונו לעשותם לו, וצונו לבנות היכל לו, והגיע התחבולה בזאת הערמה האלקית - שנמחה זכר הע"ז, עכ"ד בקוצר. והקשה עליו הרמב"ן בפ' ויקרא, איך יעשה שלחן ה' מגואל, ונח בצאתו מן התיבה אין בעולם לא כשדי ולא מצרי, הקריב קרבן ואמר הכתוב וירח ה' את ריח הניחוח, וממנו אמר אל לבו לא אוסיף לקלל. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו, ולא היה שמץ ע"ז בעולם, ובלעם הקריב קרבנות. והר"י עראמה הקשה למה לו לשהע"ה להעלות אלף עולות בפעם אחד, וליתר המלכים אשר כן עשו לא צוו עליהם, ודי להם מהאיסור מה שהתירה התורה, ומה יעשה אל קרבנות האבות, והקושיות הללו קראם הר"י עראמה מכות גדולות ונאמנות לא זורו וחובשו, קושיות חזקות אשר לא יוכלו להרפא, ולעג על שיבושי הנרבוני שהשיב בעד הרמב"ם, וקרא אותו מטמא הטהרות, מפגל הקדשים, מגלה מומים, מתקן בתעתועים ודברי הבאי, וסוף דבריו מי יתן איפה החרש יחריש ולא יטיל מומים בקדשים במקום שאינם. ור' שם טוב בפירושו השתדל להליץ בעד הרמב"ם בדברים שאין בהם ממש, ואמר שאדם ובניו חשבו שה' יעבד באלו הקרבנות, ובלעם ושמואל הקריבו קרבנות, לפי שהמנהג בימים ההם להקריב קרבנות כדי להתבודד ולהדבק נפשם בה', וסוף דבריו אבל לא בעבור זה דעת הרב הוא דעתי בקרבנות, אבל יש לנו דעת אחרת יותר מסכים לאמת ממ"ש הרב עכ"ל. ועוד אני שואל למה המשכן נעשה באותו האופן ובאותן הכלים מדות גוונים ומאותם הדברים שפי' הכתוב, רצוני לומר זהב כסף נחשת תכלת וארגמן וכו', ובקרבנות מדוע הללו נאכלים לשני ימים והללו ליום א', הללו טעונים מתן ארבע, והללו מתנה אחת, הללו למעלה והללו למטה, ובדיבור לבד הללו פיגול וחייבים כרת, והללו פסול ואין חייבים עליו כרת, וכל שאר הדברים והדיוקים אלו טעם הקרבנות הוא מ"ש הרמב"ם כל הדברים האלה הם בלי טעם, ולמה יצום ה' הלא טוב היה שכל הקרבנות יזרקו דמם במקום א', ובמה חטא המחשב לאכול חוץ לזמנו יותר מחוץ למקומו, ומבואר הוא שאין בטעם הזה לקרר דעת האנשים כלל, אמנם הרב אברבניל אמר שגם הרמב"ם מודה שיש לקרבנות טעם בעצמם נקרא כוונה ראשונה, אבל יש להם עוד כונה שניה להרחיק מע"ז, ושם הרמב"ם הכוונה השניה בלבד, לפי שכך מצא בפירוש בדברי רז"ל, ובפרט באחרי מות רבה, ר' פינחס בשם ר' לוי אומר משל לבן מלך שלבו היה גס עליו, והוא למוד לאכול נבלות וטרפות, אמר המלך יאכל על שלחן זה תדיר, ומעצמו הוא נזור, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר ע"ז והיו מביאים קרבנותיהם לשעירים באיסור ופורענות באה עליהם, אמר הקב"ה יהיו מקריבים קרבנותיהם לפני באהל מועד והם נפרשים מע"ז עכ"ל. ואין דבריו אלה נכונים כלל, ומדרש רבה אין פירושו כמ"ש, אלא דוק ותשכח שהמדרש הזה הוא בפ' שחוטי חוץ, ובא ליתן טעם למה נאסר בשר תאוה ולמה נאסרו הבמות, ונתן הטעם כדי שיתרחקו מע"ז, שאילו היה הקב"ה מתיר להם לאכול בשר תאוה או לזבוח בכל מקום שירצו כאשר היה בראשונה, היו מקריבים זבחיהם לע"ז, והוא ממש דומה לנמשל, שהרי מן הראוי הוא שבן המלך לא יאכל נבלות וטרפות, אבל אינו מן הראוי שיאכל על שלחן המלך, אלא שגזר שיאכל תדיר על שלחנו כדי שיתרחק מן הנבלות ומן הטרפות, שהרי על שלחנו אין לחוש וא"א שיאכל נבלות, ואפילו לדבריו הכונה הראשונה אם היא כמו שפירשו הם, אינו עולה כלל לדקדוקי הקרבנות, ולא עוד אלא שכל א' בדה אותה מדעתו, ולכן לא הושוו מפרשים הללו בספריהם. ואמנם מה שיתמיה ויפליא יותר הוא מ"ש הרמב"ם בפרק מ"ה ז"ל, וכאשר היו שוחטים במקום המקודש בהמות רבות בכל יום, ומחתכים בו הבשר ושורפים ורוחצים בו הקרב והכרעים, אין ספק שאילו היו מניחים אותו על זה הענין, היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה צוה להקטיר בו קטורת שתי פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים, להטיב ריחו וריח בגדו כל העובד בו עכ"ל. ותימה גדול הוא איך החזיר העבודה הקדושה יותר מכל הקרבנות ומכל העבודות, להעביר הזוהמא ולהסיר ריח רע, והנה הקטורת נתקנה בהיכל ולא בעזרה ששם היו בית המטבחים, ואמר הכתוב עליו ישימו קטורה באפך ברך ה' חילו. ולא היו מניחים אדם לשנות בו, לפי שהמקריבו מתעשר, והעושה כמתכונתו כיון שערב סממניה מבלתי שישימו על האש חייב, ואם לא ערב סמניה אלא שמהו על האש אינו חייב כרת, ובשעת הקטרתו היו פורשים מבין האולם ולמזבח, ואם חסר אחת מכל סממניה חייב מיתה. ולא היה חייב כרת אם עירוב סמניה לא היה עושה איזה מעשה למעלה, ומה יאמר על קטרת לפני לפנים אשר נתקנה ביוה"כ, ואמר הכתוב בפי' וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות. ואם לא נתן בזה מעלה עשן חייב מיתה, ולהיותו עבודה יותר חביבה מכל הקרבנות, אמר משה לקרח קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו. וכן אמרו בפי' במדרש רבה, ועל ידה מתו נדב ואביהוא, ובו כח גדול לעצור המגפה, כמ"ש הכתוב והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף. ואמרו רבותינו שמלאך המות למד דבר זה למרע"ה, ופשוט הוא שדעת הרמב"ם לא היה כדעת אותו המשתבש והמכחיש, שאמר שלא היתה קטורת אלא מוגמר כדי לטהר עיפוש האויר. והביא ראיה ממ"ש קטורת ולא הקטורת, והכתוב צווה נגד טפשותו בפ' שמיני, וישימו עליה קטורת. ובפ' קרח עצמה וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת. וינסה נא אם במגפה גשמית וטבעית כשיעשה מוגמר יעמוד בין המתים ובין החיים, ק"ו במגפה רוחנית הבאה מחמת העון, סוף דבר הפילוסוף ההולך אחר דעתו יאמר אם דעת בן דעת תתקרר לומר שהקטורת הוא להעביר הריח רע, והלא זהו נגד תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ומזה תקיש אל כל שאר טעמי המצות שכתב הרמב"ם שלא רציתי להעתיקם, ואם בורא עולם לא יפעול ולא יצוה בלי תכלית וכונה כמ"ש הרמב"ם בעצמו, לא ידעתי איך תתקרר דעתו בטעמים אלו, וברור הוא למי שיש לו מוח בקדקדו שטעמים אחרים נמצאו, שעליהם צוה המקום אותן העבודות באותו האופן, וענש מיתה או כרת או מלקות, והללו הם סתרי תורה, וכמה מתקו לחכי דברי הר"י עראמה שכתב בפ' ויקרא על טעמי הרמב"ם ז"ל, וגם כי הוא הודה שלא הספיק לו כל ספרי הצאב"ה למצוא סבה לכל מעשי הקרבנות, כמו שהוא ביין הנסכים ובאיזוב ושתי צפורים ושני התולעת, לא במצורע ולא בפרה אדומה, כמ"ש בפרק מ"ו ומ"ז חלק ג'. וכן בפרק מ"ח כתב שלא מצא שום טעם לאסור בשר בחלב, ומדהא לא ידע מר מילי אחריני איכא עכ"ל. רק את זאת אודיע, שמה שמצא הרמב"ם בספרי ע"ז שהיו מקיפים ראשם ועושין כמה עבודות כיוצא באלה, ולכן גזר שצותה התורה שלא לעשות העבודות ההם כדי להפריש אותנו מע"ז, הטעם האמתי הוא להפך, והוא שהדברים ההם מולידים הטומאה הרוחנית בנפש האדם, ומטמאים אותו למעלה ולמטה, ולכן אסרה אותם התורה, ועע"ז היו עושים אותם בדוקא כדי להביא עליהם רוח הטומאה, שהרי לסטרא דמסאבא הם עובדים, וכן בלעם בשביל זה היה בועל אתונו, הן אמת שפעמים הרבה עושים ואינם יודעים מה עושים, וכמו שארז"ל על א"ה שבח"ל שמנהג אבותיהם בידיהם, הלא תראה שטומאת מת חמורה מכל הטומאות, שמטמאה טומאת שבעה, ואם נכנס למקדש חייב כרת וייחד לה המקום כפרה בפני עצמה, ופ' מלא הוא וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וכו'. ושנינו בשבועות שהפר והשעיר ההוא מכפר על טומאת מקדש וקדשיו. וכמו כן מקרא מפורש הוא ושבת וכיסית את צאתך. וכתיב והיה מחנך קדוש. והטעם הוא שבמקום הנמצא בו צואה נמצאים בו רוחות רעים וכחות הטומאה, ואמנם לפי שע"ז שבזמנים ההם היתה דוקא נהנית ונזונת מרוחות אלו, לכך עבודת פעור היתה לפעור לפניו, וכתיב ויאכלו זבחי מתים וישפכו דם נקי דם בניהם ובנותיהם. ובפרט אחרי שישראל עבדו ע"ז בבה"מ ראשון ונצוץ הקדושה הוכחש תוך הקליפה, כשם שנהי' בצלמו של נבוכדנצר, וכמו שפירשו בזהר ע"פ והוצאתי את בלעו מפיו, וכמו שעשה גחזי שחקק שם על עגלי ירבעם והי' אומר אנכי ה' אלהיך, כל מה שתקן המקום ב"ה לתיקון כ"י, הפכו אותו לתיקון שפחה כי תירש גבירתה, כגון לחם המוציא, וכוס של ברכה, לעומת זה בחצונים כתוב הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן (ישעיה סה, יא). כנגד לחם המוציא, וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ כנגד כוס של ברכה, וכמו כן שירי דהע"ה ככתוב חצות לילה אקום להודות לך. ואומר עורה הנבל וכנור. לעומת זה כתוב והיה כנור ונבל ותוף וחליל ויין משתיהם. והמשכיל יבין וידמה מילתא למילתא. ובזה ביארתי מ"ש הכתוב בֵּאדַיִן הַיְתִיו מָאנֵי דַהֲבָא דִּי הַנְפִּקוּ מִן הֵיכְלָא דִּי בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְאְשִּׁתיו בְהּוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ (דניאל ה, ג). והטעם הוא כי בקדושה נמצאו שתי מדרגות מלך ומשנהו, כי גוף וברית חשבינן חד, או תאמר מלך באצילות משנהו בבריאה, וכמו כן מלכה ומשנה, וכבר ידוע כי זה לעומת זה עשה האלקים, ולכן גם בחיצונים נמצאו ארבע מדרגות האלה וכידוע למשכילים, ולכן אמר הכתוב תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת, תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גבירתה. ובלשצר נתכוון בזה כי כל ארבע מדרגות הקליפה הרמוזות במלכא ורברבנוהי שגלתיה ולחנתיה, ימשלו על ארבע מדרגות הקדושה וישתו בכלי המקדש, ועל ענין בלשצר ביארתי מ"ש בפרק כ"ג (סנהדרין כב.) מאי וְלָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא (דניאל ה, ח). אמר רב בגי' איכתיב להון: יטת יטת אידך פוגחמט. ושמואל אמר ממתוס ננקפי אאלרן. ור׳ יוחנן אמר אנם אנם לקת ניסרפו. רב אשי אמר נמא נמא קתל פורסין ע"כ. וקשה מאד במאי קא מיפלגי, והקדמתי לפירושו שתי הקדמות, הראשונה לקוחה מס' הפרדס להרמ"ק בשער השמות בענין שם מ"ב היוצא מבראשית, שכאשר האורות אינם בעולם העליון ששם אותיות התורה, וכמו שארז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. רק משתלשלים מעולם לעולם, כן האותיות מתחלפים מא"ב לא"ב. השני' היא כי אור ישר הוא חסד גמור והוא סדר א"ב, ואור חוזר הוא דין גמור והוא סדר תשר"ק, וא"ת ב"ש הוא רחמים חציו חסד וחציו דין, לכן חציו ישר וחציו הפוך, עיין בזהר פ' בשלח ע"פ ויסע ויבא ויט, ואמרתי שסברת רב היא שהשמדת בלשצר נגזרה ממדת רחמים הממוצעת של הב"ה הרמוזה בא"ת ב״ש, להיותה רחמים לישראל ודין לבלשצר, אמנם לא היתה מעלתו כ"כ גדולה, ששפע הכרתתו יהיה בעולם האצילות בעצמו, אלא ירדה מעולם לעולם ולכן גזר דינו נכתב בחילוף אותיות א"ת ב"ש, ושמואל פליג עליה בתרתי, חדא שהי' בעולם האצילות עצמו, ואל תתמה שהרי נבובכדנצר היה כתר הקליפה, אנת הוא רישא דדהבא. שנית ששפע החסד גמור הוא שגזר וירד להכרית זרע מחריב ביתו של הקב"ה, וששפך דם אלף אלפים מישראל, אמנם לפי שתחלת הגזרה נעוצה בסופה, ותחילת המחשבה היה סוף המעשה, לכן אמת הוא שאותיות היו ביושר, אבל אות הראשונה של מנא היתה כתובה אחת עם אות הראשונה של ופרסין, מנ"א הוא תחילת המחשבה, ופרסי"ן הוא סוף המעשה פריסת מלכותך, ור' יוחנן סבר כשמואל בחדא ופליג עליה בחדא, סבר שאור שפע השמדתו הי' בעולם האצילות, ולכן לא נתחלפו כשמואל, אבל סובר שהי' דין גמור, ולכן באו להפך כסדר תשר"ק, ורב אסי פליג עם רב בחדא וסבר כותיה בחדא, פליג עליה בענין שפע גזר דינו שרב אשי סובר שהי' בעולם העליון, ולכן לא נתחלפו האותיות, וסבר כוותיה שהיא חציו חסד וחציו דין, דין לבלשצר וחסד לישראל, ולכן באו חציין ביושר וחציו בהפך, אבל יש לך לידע כי מדת התפארת אעפ"י שחציו דין וחציו רחמים אעפ"י כן, רב חסד מטה כלפי חסד, ולכן א"ת ב"ש מתחיל בא"ב ומסיים בתשר"ק, וכן אמרו בזהר בטעם למה פסוק ויט אינו חציו ישר וחציו הפוך, אבל כאן לרב אשי אעפ"י שגזרת בלשצר היתה באה ממדה הממוזגת, עכ"ז נוטה כלפי דין, שהרי כלפי בלשצר הי' דין גמור שנהרג, אבל לגבי ישראל לא הי' חסד גמור שלא נגאלו, אלא שראו קיום הכתוב והכרתי לבבל שם ושאר. ולכן לא אמר רב אשי מאן מאן שהיה מתחיל ביושר אלא נמא נמא שמתחיל בהפך הוא דין, ואין לומר שרב אשי אינו מסכים לגמרי גם בזה עם רב, ושרב אשי סובר שהדין גובר, ורב דאמר בא"ת ב"ש החסד גובר, לפי שכבר אמרו בס' יצירה, שנמצאו רל"א שערים פנים ואחור, וכאשר הדין גובר היא א"ת ב"ש להפך, פי' תא שב וכו', ומאן לימא לן שכשאמר רב יטת יטת וכו' לא החליף האותיות באלפא ביתא תא שב רג וכו'. והנה הרמב"ם כשלא ידע סתרי התורה וקרא ספרי ע"ז, הבין בחכמתו הגדולה שאלו הם לעומת אלו, אלא שהיה סובר שעבודת ע"ז היא העקר וכדי להסיר אותה מלבנו צוה המקום כל האיסורים ההם, וזה לפי שלא קבל כלום ברזי התורה כי אם בסוף ימיו כידוע, ואני הצעיר כשקבלתי מעט מזער כפי קוצר שכלי בסתרי התורה מרבותי המופלאים בחכמה, הבינותי בברור מ"ש רז"ל, עכו"ם שבח"ל (כמו שהיו ספרי הצאב"ה) מנהג אבותיהם בידיהם. וכמו כן הבינותי טעם מ"ש הכתוב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה. כי הוא קליפת הגבורה, ולעומת זה סימן אמונת ישמעאלים הוא מצנפת לבן, עד שאם אחר שאינו מאמונתם ישים מצנפת לבן על ראשו דתו כבר נתנה להמיתו אם לא ימיר דתו, כי היא קליפת החסד, אמנם על ענין הע"ז שמעתי פי' יפה משם הר"ר העשל ע"פ למה יאמרו הגויים איה נא אלהיהם, וביארו במ"ש הכתוב לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד, וכבר ידוע שחרש שאינו שומע ואינו מדבר קדושיו אינם קידושין, ולכן אם איש א' גרש אשתו ונשאה לחרש, מן התורה מותרת לחזור לבעלה, ומעתה א"ה אומרים שא"א עוד להקב"ה לחזור אצל ישראל, כיון שישראל עע"ז והרי הם כאשה שגרשה בעלה ונשאת לאחר שאסורה לבעלה הראשון, והכתוב אמר גרשתיה ואתן ספר כריתותיה אליה, וזהו למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם, ואמנם קושיא זו אינה כלום, ושתי תשובות בדבר: ראשונה שהקב"ה יכול לעשות כל מה שרוצה, וזהו ואלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה, ועוד תשובה אחרת לפי שישראל נשאו לחרש שאינו שומע ואינו מדבר שאין קדושיו קידושין, וזהו עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם פה להם ולא ידברו עינים להם ולא ייראו אזנים ולא ישמעו. ואמנם על הפ' הנז' פירש כמהר"ר יהודה בריאל, שכתוב א' אומר ואתן ספר כריתותיה אליה. וכתוב א' אומר איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, ופי' ששני מיני גיטין יש, גט א' והוא כריתות א' כשכורת האשה מן בעלה, הרי את מגורשת ממני והרי את מותרת לכל אדם, והשני הוא ב' כריתות, שכורת האשה מן בעלה וכורת אותה ג"כ מכל אדם, שאומר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם, והב"ה גרש ישראל ממנו אבל לא התיר להם לעבוד ע"ז, א"כ אין כאן כריתות א' אלא ב' כריתות, וזהו איזה ספר כריתות אמכם בלשון יחיד, אבל ואתן ספר כריתותיה אליה לשון רבים.