אמונת חכמים/פרק ארבעה עשר
אמנם כאשר נעיין בחבור הגדול להרמב"ם, אשר בו הראה חכמתו הגדולה והנפלאה בתלמוד בבלי וירושלמי ספרא ספרי ותוספתא וכל דברי הגאונים, וכמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח לברר תורת מרע"ה, ולא נעשה חבור יפה כמוהו בכל תפוצות ישראל, ובו נראה כמה דקדק במצות, עד שלא הניח לקיים אפילו אותם המצות שרוב בני אדם מתרשלים בהם, ככתיבת ס"ת שבזמן הזה לא ראיתי שום אחד מהחכמים ואפילו מהחסידים שקיימו אותה, והוא קיימה כנראה בהלכות ס"ת פ"ט. ואפילו הדברים שאינם מצד החיוב לא נתרשל מהם, כמו שכתב בהלכות תענית פ"ה, מימינו לא אכלנו ערב ט' באב תבשיל אפילו של עדשים אא"כ היה בשבת. וכמו כן כאשר נעיין מ"ש בסוף כל אחד ואחד מספריו, וראינו גודל חסידותו ופה מפיק מרגליות, וכאשר קרינו בספר מגיד משרים, מה שהגיד אל הרב קארו מגדולת הרמב"ם בג"ע, ידענו בבירור שאינו מאותם שהזכיר הרשב"א חלילה וחס, שאם כן איך היה מדקדק ומזהיר כל כך בעשיית המצות, נאה דורש ונאה מקיים, ואיך היה טורח כל כך בספר מנין המצות מלבד חבורו הגדול, ובפרט להיותו טרוד מאד בחכמות אחרות שירד עד עמקן, כמו חכמת התכונה והתשבורת והפילוסופיאה, וקרא כל ספרי הצאב"ה וכמה ספרים אחרים, כמו שנראה מספר המורה ומאגרותיו, הנה זה מורה באצבע על גודל חכמתו וחסידותו, והראיה הברורה על זה מ"ש בהלכות ע"ז פ"ב ז"ל, ולא ע"ז בלבד הוא שאסור להפנות אחריה אלא כל מחשבה שהיא גורמת לו לאדם לעקור עקר מעקרי התורה, מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו, ולא נסיח דעתינו לכך, ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולים להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר ע"ז ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא שמא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהם עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה התורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות עכ"ל. יש לך חיך מתוק מזה, ומעתה על איש כזה חובה עלינו לעשות כל טצדקי דאפשר כדי להציל סברותיו מן הקושיות העצומות האלה, ומצווה ועושה אני מפי הרמב"ם בעצמו שכתב בפתיחתו והשביע ז"ל, ואם יראה לו בו שום הפסד כפי מחשבתו, יפרשהו וידון לכף זכות ואפילו בפירוש רחוק, כמו שחוייב עלינו בחק המוננו, כל שכן בחק ידועינו, וחכמי תורתינו המשתדלים להועילנו באמת כפי השגתם עכ"ל. ואתה הקורא אל תחשוב שאיני מרגיש הדוחק והקושי הנמצא בתשובתי זאת, אלא ידעתי והכרתי ועכ"ז לא נמנעתי לדונו לכף זכות, כמו שהשביע הוא בעצמו לכל מעיין בספריו, וכמה מתקו דברי הרמב"ן בהקדמתו לספר המלחמות ז"ל, ויש אשר אנחנו מלמדים זכות על דברי רבינו, עם היותם עדיין רחוקים מפשטי הסוגיא או הסוגיות, אבל כונתנו בזה לגלות אזן התלמידים, במה שיש בהן מן הזכות, ואין אנו מעלימים מהגיד לכל מסתכל בספרנו מה שנשאר עליהם מן הספק, וזה מותר לנו אנחנו, מפני שאנו באים ללמד זכות על הרב הגדול ודברי ראשונים עכ"ל. וכ"ש שאין אני דוחק פשטי הסוגיות כדי להעמיד דברי הרמב"ם, אלא דוחק דברי הרמב"ם כדי להעמידם מסכימים אל האמת.