אלשיך על קהלת ו


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

הנה בזה יספר רוע מדת, כמה בני אדם שהעשירם ה', למען זכות אותם בצדקה יכוננו, ולא יעשו כן, אך ישימו כל מגמת פניהם להעשיר את בניהם אחריהם ולא יעשו צדקה. וזה ידמה לממית עצמו ברעב להאכיל את איש נכרי, כן זה, כל מה שיתן לצדקה בחייו אז בסילוקו הוא מאכיל את עצמו, אך מה שמשאיר לבניו הוא כנותן את הזולת, כמאמר שלמה עצמו בפסוק (משלי כג, ד): "אל תיגע להעשיר" כו', וכמאמר מונבז "אבותי גנזו לאחרים ואני לעצמי" (בבא בתרא יא א):

וזה יאמר "יש רעה ראיתי תחת השמש", לומר כי בבחינת מה שלמעלה מהשמש טובה היא, כי ה' למעלה חשבה לטובה, כי אם שהאדם מהפכה. ורעה זו "רבה היא על האדם".

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ב) והוא איש "אשר יתן לו האלהים עושר" וכו', והאלהים נתן לו כי ידע כי בזה יזכה את ארחו אם יבחר בטוב, "ואיננו חסר לנפשו" שהוא להשלימה על ידי הכנת עשרו מכל "אשר יתאוה" האלהים הנזכר שיעשה האדם להשתלם כי היא תאותו יתברך כי הכל מוכן לפניו. וראינו בעינינו כי "לא ישליטנו האלהים לאכול" הוא בעצמו "ממנו" שהוא בצדקה להאכיל את עצמו, "כי איש נכרי" הוא יורשו "יאכלנו", והנה "זה הבל" האכילו את בניו ולא לעצמו. ושמא תאמר ולמה לא ישליטנו האלהים לעשות צדקה. לזה אמר "וחלי רע הוא", כי לא על חנם לא השליטו ה', כי אם "חלי" עון "רע" יש לזה שלא השליטו ה' להטיב לעצמו:

או ידבר על בני אדם עשירי ארץ שמצמצמים לעצמם כעני ודל, ומשמרים אוצרות הוא לאשר לא עמל בו כיורשיו או הנושא את אלמנתו וכיוצא. ונתן טעם לדבר, וזהו אומרו "יש רעה אשר" וכו' וברבים הוא כי "רבים" יכשלו בה, והוא "איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד", ולהיות כי מלח ממון חסר (כתובות סו ב), אך זה "איננו חסר" מהונו מאומה כדי למלחו ולקיימו בצדקה בשביל "נפשו". וזהו אומרו "ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה" האלהים כנזכר שיעשה צדקה שעל כן העשירו. "ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו" מדה כנגד מדה, הוא לא רצה להאכיל לזולת גם הוא לא יאכל ממנו. או שלא ישאירנו לו כי אם יעשה לו כנפים ויעוף ממנו אל זולתו, כמו שאמרו במדרש רבה (במדבר כח ח) קודשא בריך הוא לא עביד דינרין אלא דשקיל מן דין ויהיב לדין. או שלא יתננו לאכול ממנו שישים בלבו אכזריות על עצמו שלא יאכל ויפזר עד יבא אחר כיורשו או נושא אלמנתו ויקחנו במלואו, כי היה כפקדון אצלו ולא יאכל ממנו. וגם זה מדה כנגד מדה, הוא לא האכיל לנפשו שהוא חלק אלוה ממעל, גם האלהים "לא ישליטנו לאכול" לגופו וישים בלבו ירעיב את עצמו. והנה "זה הבל" שראוי לאדם להביט אליו כי קל הוא להכינו, "וחלי רע" הוא בלתי מעלה ארוכה כי אין מתרפא ממנו:

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ג) הנה כלל כל הכתובים הנאמרים הוא, כי אין העושר שלמות כי הזוכה לעולם הבא בהיותו עשיר מתת אלהים הוא, אך אדרבה יתעתד ליאבד בו ככתוב בפסוקים הקודמים. אמר עתה כי לא בלבד עושר לבדו, כי אם גם עם העושר הנזכר שהוא מזוני יצטרפו גם כן בני וחיי. כי "אם יוליד איש מאה", וגם חיי כי "שנים רבות יחיה", וגם דבר "רב" שיתחבר לו, והוא שיהיו בניו מאה הנזכרים בהווייתם "ימי שניו" הרבות שיחיה שלא יראה מות מאחד מהם, "ונפשו לא תשבע" וכו' אין לו שלמות, כי "אמרתי טוב ממנו הנפל". והוא, כי הנה כלל למעלה האושר במה שיזכה להתקיים בו ותשחק ליום אחרון, והוא כי בעת מותם מראין להם מתן שכרם, ועל ידי כן שמחים ונפשם שבעה והגופים ישנים ולא מתים בקבר רק כישנים עומדים שלמים עד שעה אחת קודם תחיית המתים, כעובדא דרבי אחאי בר יאשיה (שבת קנב ב) ורבי אלעזר בן רבי שמעון (בבא מציעא פד ב):

וזה יאמר, מה יסכון לגבר יהיו לו בעולם הזה בני חיי ומזוני, אם אינו מכלל אשר נפשם שבעה אם ישנים, כי לא סיגל מצות שנפשו לא תשבע מן הטובה שמראין לו כי לא הראו לו דבר, וגם הגוף לא היה כישן בקבר. וזהו "וגם קבורה לא היתה לו", כלומר "לו" לבדו, כי אם גם לרמה ותולעה שעמו ולכחות הטומאה הדבקים שם בו כי אינו כישן. או "קבורה לא היתה לו" בביתו תמיד עד שעה אחת קודם התחייה, כי אם שמתרוקנת ממנו כעכול בשר ועצמות בזמן מועט. "אמרתי" שטוב ממנו הנפל, כי "הנפל" תיקן מעט נפשו מאשר היה מקולקל טרם נוצר בבטן על ידי גלגולו זה. אך אשר עם כל טובותיו בעולם הזה לא העדיף וסיגל מצות על מה שהיה לנפשו מקודם הנפל טוב ממנו.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ד) ולא בלבד נפל אשר נעשה בכשרות על ידי איש צדיק והנפל נפש צדיק אלא שבא לקבל כרת אחת שהיה נשאר לו ליטהר, כי אם גם הנפל אשר "בהבל" על ידי עבירה והפילתו לבל יורגש ולא נטהר כי אם "בחשך ילך" ולא מקלי הנשמה כי אם כבד עון שגם אחר לכתו "בחשך" גהינם "שמו יכוסה" הוא מאותן רשעים שאמרו בספר הזוהר שנשכח שמם בגהינם.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ה) ולא הנפל שיצא לאויר העולם חי וראה השמש כבן שמונה חי כנודע כי יש תקון מה ליוצא לאויר על הכל כי יוצא, כי אם הנפל ששמש לא ראה. וגם לא בלבד הנפל שבהיותו בבטן הודיעוהו התורה כמו שאמרו ז"ל (נדה ל ב) על (איוב כט ב) בהלו נרו עלי ראשי, כי אם אשר "לא ידע" שלא הגיע לכך:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ו) ושמא תאמר, אם כן איפוא שעל נפל כזה תדבר, איך אמרת שאשר לא הראו לו טובה שלא עשה מצות כי מה הרויח בביאתו לעולם נחת על הקודם. ופירש ואמר "ואלו חיה אלף שנים" וכו', לומר אין צריך לומר אם לא חיה הרבה, כי אפילו "חיה אלף" ולא פעם אחת כי אם "פעמים", שנתגלגל שני פעמים "וחיה אלף שנים" בכל פעם, "וטובה לא ראה" שלא עשה מצוה בפעם השנית, באופן שטובה שמראין לו במותו לא ראה. הלא לחנם בא, כי "הלא אל מקום אחד" שהלך בפעם ראשונה "הכל הולך" גופו ונפשו ורוחו, ואם כן איזה נחת יתוסף לו על הקודם. מה שאין כן הנפל, שעל ידי צער גלגולו שבא והיה נפל נוכה מאשמותיו, ויש לו נחת על אשר היה לו מתחלה:

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ז) דרך מווכח כדרכו. הלא דברתי דופי על העושר בכל המקראות הסמוכים, באמור כי מרובה קלקלתו מטובתו אם לא במתת ה', והלא נגד זה יש קושיא. והיא, כי הלא אשר הוא נהנה מיגיעו יגיע כפיו כי יאכל מתי יעשה לנפשו, כי הלא אחר שכל עמל אדם לפיהו לתת לתוך פיהו לאכלה "גם הנפש לא תמלא", אין צריך לומר הגוף שהוא לקברות יובל, כי אם "גם הנפש", שעיקר שכר המצות הוא לה כמאמר רב (יוסף) [ששת] (פסחים סח ב) חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי, "לא תמלא":

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ח) "כי" הלא "מה יותר", כלומר מה שהוא יתרון להשיג השלמות וחיי הנפש, הוא "לחכם מן הכסיל" משולל חכמה שעל ידה היא השגת השלמות, וזה לא יוכל להשיג העני. כי הלא "מה לעני" שיהיה "יודע" חכמה "להלוך נגד החיים", שיהיו מגמת פניו להשיג החיים הנצחיים, כי על ידי החכמה היא ההשגה והוא בעניו לא יוכל להשיג החכמה, כלומר ועל כן צורך השגת השלמות הוא העושר, ולא עוד אלא שבהיותו עני יתרפה מעבודת שמים:

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ט) והוא, כי הנה "טוב מראה עינים" וכו'. והוא, כי אחד מהדברים שמרפין ידי עובדי ה', הלא הוא כי היצר הרע פורע לאלתר עובר עבירה וטועם טעמה גוזל וחומס ואוכל ומאכיל לבניו ממנו, אך בעבוד את ה' שכרו בהקפה לעולם הבא, כי היום לעשותם ומחר לקבל שכרם (עירובין כב א). ועל כן יתחמץ לבב הצדיק עובד את ה' ובביתו אין לחם ואין שמלה, ולעומתו איש הבליעל מלא ביתו כסף וזהב, כי הלא יצר סמוך יאמר אליו קרב אלי ואפרע מיד ולא אל המאחר לשלמך. וזהו "טוב מראה עינים" שיראה האדם שכרו לפניו, "מהלך נפש" שהוא מאמר האדם לנפשו הלוך נפש עד מלון מושבך כי אז תקבל שכרך, כלומר ולכן טוב טוב היה יראה הוא יתברך פה לאדם עולמו בחייו למען ישכיל ולא שיהיה הכל בהקפה. באופן כי העני יתמרמר בראות כי לא יראה את כל מאומה בידו. ולא שזו טענה מספקת, כי הלא "גם זה הבל", כי הלא טוב לגבר לקבל שכרו בעולם הגדול והקדוש מבעולם הזה שהוא טוב גשמי. אך עם כל זה יש "רעות רוח" ונפש בפתוי יצרו שמוצא מקום לפתותו, ומה גם לעני כי לא יראה טוב:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

(י) ושמא תאמר, הלא מי פתי יסור אל פתיות הלזה ולא ישעה כי אלהים קדושים הוא יתברך ושכרו אתו ופעולתו לפניו בעולם העליון. לזה אמר "מה שהיה" וכו', לומר מי יעמוד לפני תוקף היצר הרע כי טענה חלושה תהיה עזר כנגדו כעבות העגלה להחטיא, כי מי לנו קדוש וכמעט רוחני וגדול וחשוב מאד לפניו יתברך ולא יכול להתיצב לפני היצר הרע עד שהחטיאו. וזהו "מה שהיה", שהוא מה שהוא עיקר ההויה ותכלית כל מעשה בראשית, "כבר" מקודם "נקרא שמו", שהוא מהשבעה דברים שקדמו לעולם (פסחים נד א), הוא ינון, כי לפני שמש ינון שמו (תהלים עב יז) הוא מלך המשיח (שוחר טוב תהלים צג), "ונודע" הוא "אשר הוא אדם" כי ינון הוא אדם הראשון כי אדם הוא אדם דוד משיח. הנה כי תכלית ועיקר ההויה שהוא אדם, והוא שעליו הושתת העולם שהוא משיח תכלית הטוב המקווה, שעל כן "נקרא שמו" מקודם לעולם, שכל זה יורה גודל איכותם מרום וקדוש. ועם כל זה "ולא יכול לדון" ולהלחם "עם שתקיף ממנו", הוא היצר הרע, כי נצחו והמיתו:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יא) ומה יעשה שאר האדם, "כי יש" עזר כנגדו לשיפתהו ויוכל "דברים הרבה" בעולם "מרבים הבל", הם הכנות רבות מרבים המשך האדם אחר ההבל, כענין ראות הצלחת הרשעים וכיוצא בזה. "מה יותר לאדם", מה יתרון יש לנקרא "אדם" הוא השלם הנקרא "אדם" שהוא תואר הגדול שבתוארי המין, ומה יתרון לו בהיותו צדיק נקרא "אדם" שיבטח לבלתי שית לב אל הצלחת הרשעים והוא עני וקל לחטא:

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יב) ושמא תאמר, הלא יראה וישפוט אחרית דבר מטוב הרשעים, כי ידין קל וחומר, ומה אם לעוברי רצונו ייטב להם בעולם הזה, לעושי רצונו לא כל שכן, ויתנחם על מה שיחסר לו בעולם הזה ויעשה טוב. לזה אמר, מה שאמרתי כי יש דברים הרבה מרבים הבל ולא נאמר שידין קל וחומר מעצמו הוא "כי מי יודע מה טוב" המוכן "לאדם", מי הוא שיודע אותו עודנו "בחיים" שעל ידי כן ימשך אחריו. וזהו "מי יודע וכו' בחיים" ולא בלבד יסכל אותו האדם בילדות והשחרות, רק "מספר ימי חיי הבלו ויעשם כצל". והוא, כי עם היות כי הימים הבל ואין בם ממש, העוסק בתורה ומצות יקנה בם איכות קדושה והויה קיימת, והם המתקרבים בעת מותו כמו שאמרו בספר הזוהר (ויחי רכב א) על ויקרבו ימי ישראל וכו'. וזהו "ימי הבלו" נעשים מהיותם הבל "כצל" שיהיה בם עשיה בהויה וקיום להסתופף בם "כצל אשר מי יגיד לאדם מה שיהיה אחריו" לנפשו אחרי מותו אם ייטב לו, אם לא בעוד שהוא פה "תחת השמש" כי לא ידע עד עלות נפשו במותו. לכן טוב טוב היה יהיה לו מראה עינים בחייו לראות קצת מהטוב לשיעמול בערב שבת מה שיאכל בשבת