אלשיך על בראשית ו

פסוק א

"ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם. ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. ויאמר יי לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגברים אשר מעולם אנשי השם. וירא יי כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר ". (א - ח):

(א) "ויהי כי החל האדם" כו' עד סוף הפרשה מפורש בתחלת פרשת נח בס"ד:

ובמסורה ששה פסוקים של ה' תיבות סמוכות משתי אותיות כל אחת מהן.

נח את שם את חם.
כי גם זה לך בן.
כי יד על כס יה.
על כן לא בא אל שולחן המלך.
גם לי גם לך לא יהיה.
אין זה כי אם רע לב.

ויהיה הרמז כי הוא כעין ויכוח היצר הרע עם היצר טוב, כי היצר הרע אומר לאדם נח את שם, לומר עשה נחת - בין את שם הוא יצר הטוב בעל שם טוב, וגם את חם הוא יצר הרע שבחטא יתחמם, תן חלק לזה וגם לזה, ואל תחוש מהרעה הבאה עליך מהעון, כי גם אל תיראי כי גם זה לך בן, כי גם העון שהוא אויב, נעשה לפעמים בן על ידי התשובה כשהיא מאהבה, וזדונות נעשים כזכיות, כמאמר רשב"ל (יומא פו א). ואל תחוש שמא לא תוכל נגד יצרך, כי הלא יד על כס יה נשבע להיות מלחמה לה' בעמלק - הוא יצר הרע זה שרו של עמלק הוא סמא"ל הוא היצר הרע, כי ה' ילחם לך עם היצר הרע עד תשוב בתשובה להפך הזדון לזכות. משיב היצר טוב ואומר על כן - שהוא על עשות האדם כן, שחוטא בכוונה שישוב אחר כך - לא בא אל שולחן המלך בגן עדן, כי האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משיב היצר הרע ואומר גם לי גם לך לא יהיה, שלא יתעסק לא במצות עשה ולא במצות לא תעשה, וינוח מעמל בעולם הזה ולא יקניט לא את היצר טוב ולא את היצר הרע. משיב היצר טוב ואומר אין זה כי אם רע לב, כי היות בטל מעשות טוב ומעשות רע לעון יחשב, כי הוא עשות רצון היצר הרע, וזהו אין זה כי אם רע לב, כלומר אין זה בלתי עשות רצון זה ולא רצון זה, כי אם רע לב - הוא עשות רצון היצר הרע ועצתו, כי שומר נפשו ירחק ממנו:

פסוק ט

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח. ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת. ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס. וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ. עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר. וזה אשר תעשה אתה שלש מאות אמה ארך התבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה. צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתים שנים ושלשים תעשה. ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע. והקמתי את בריתי אתך ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך". (ט - יח):

(ט) "אלה תולדות נח" כו'. הנה לבא אל ענין הפרשה, ראוי לשים שכל והבין במקרא בשלהי פרשה הקודמת, ובפתח דברי פרשה זו.

א) באומרו ויהי כי החל האדם לרוב כו' ובנות ילדו להם, מה בצע בהודעה זו, ומי לא ידע כי בנות נולדו להם כבנים, ואם הקדים על מה שאחר ויראו בני האלהים את בנות כו' הלא מבלי הזכיר כי בנות נולדו להם היה אפשר לאומרו.
ב) איך יתקשר אומרו ויאמר ה' לא ידון כו' אל ענין בני האלהים.
ג) אומרו לא ידון רוחי כו' מי זה ידון זולתי רוח אלהים, ופירוש המפרשים בלתי מתיישב על לשון המקרא, וגם אומרו לעולם בלתי מתיישב.
ד) אומרו בשגם הוא בשר, על איזה דבר מוסיף הגם.
ה) מה ענין סמיכות אומרו הנפילים היו בארץ אל הקודם, ומה יתן ומה יוסיף כי נדע מה שאחרי כן יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם ושהמה הגבורים כו'.
ו) אומרו וירא ה' כי רבה רעת האדם, כי מפסוק זה יורה כי כל כעסו הוא על מין האדם לבדו, ומה שהתנחם כי עשאו על מין האדם לבדו הוא, כאומרו וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. וגם בכתוב השלישי נכנס באדם לבדו, באומרו ויאמר ה' אמחה את האדם. ואחר כך יצא בבהמה ורמש ועוף השמים. ומהראוי יאמר ויאמר ה' אמחה את האדם והבהמה ורמש ועוף השמים, אך מאומרו אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, וחזר והתחיל ממין האדם הנזכר כבר - באומרו מאדם עד בהמה - אחר שהאדם כבר הוזכר, נראה שגמר אומר וחוזר להתחיל שנית ממנו, והוא הפך הקודם.
ז) כי ראשונה אמר וינחם ה' כי עשה את האדם, ואחר כך אמר כי נחמתי כי עשיתים, יורה כי על הכל התנחם.
ח) שסותרים הכתובים זה את זה, כי תחלה אמר אמחה את האדם כו' נראה שגזרה חכמתו יתברך להשחית את כל אשר ברא, ואחר כך אמר ונח מצא חן כו' והצילו בפועל ואת כל זרעו, ואיך עשה הפך גזרתו.
ט) אומרו אלה תולדות נח כו' כי הלא תולדותיו הוזכרו בפרשה הקודמת.
י) שהיה ראוי לומר שם וחם ויפת. יא. מלת איש היא מיותרת. וכן אומרו בדורותיו ולא אמר בדורו, כאומרו כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ולא אמר לשון רבוי. ומה ענין אומרו את האלהים התהלך נח.
יא) אומרו ותשחת הארץ לפני האלהים, מי לא ידע כי לפני האלהים היה.
יב) אחר אומרו לפני האלהים למה חזר ואמר וירא אלהים כו'.

פסוק יד

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

יד. אומרו קץ כל בשר כו', למה הניח הזמה שקשה הימנה, וייחס כל העונש אל החמס. טו. כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה כו י) כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלומוסיא באה לעולם והורגת רעים וטובים, אם כן איפה איך נשאר נח ובניו ואשתו ונשי בניו. ואין להשיב הקושי הזה עם הקודם אליו לאמר כי האלהים עשה לבלתי חתום גזר דינם אלא על הגזל ולא על הזנות, למען השאיר שארית בארץ. כי כל זה איננו שוה להניח את נח ובניו, כי הלא לא נאמר כל מקום שעושים דין על הזנות אלא כל מקום שאתה מוצא זנות, שמורה באצבע כי גם שלא יחתם הגזר דין על הזמה רק בהמצאה בלבד בכלל עונותם, מספיק להביא אנדרלומוסיא והורגת רעים וטובים. טז. אומרו מפניהם שהוא בלתי מובן. יז. אומרו ואני הנני מביא את המבול, כי מלת ואני מיותרת, ומהראוי יאמר והנני מביא את כו'. יח. אומרו והקימותי את בריתי כו' מה צורך אל הברית הזה, והנה רבותינו ז"ל (שם לא טז) תירצו שהוא בשביל הפירות שלא ירקבו:

אמנם יישוב כל הספקות האלו יסוב על נקודת ההנחה שהנחנו במאה שערים אשר לנו, על ההפרש שבין הפקידה על ידו יתברך, אל הנעשית על ידי מלאך משחית. כי הנעשה על ידו יתברך אין בה נפתל ועקש, כי הן אל צדיק לא ירשיע כי יבחין בין צדיק לרשע, לא כן המשחית, כי אם כיון שניתן לו רשות לא יבחין. ועל כן כאשר ה' למבול ישב, ראה והנה אם פקוד יפקוד על ידי מלאך, האדמה תשאה שממה כי יאסף עם חטאים נפש נח ובניו, כי לא יבחין בין צדיק לרשע, ומה גם כי גם הוא אינו שלם בצדקו בעצם כמאמרם ז"ל (סנהדרין קח א ועוד). על כן בחר לו יה יעשה משפט מאתו ובידו, וישאר אך נח, כי הוא יתברך ישקיף וירא בחינות לזכותו בדין למען הציל אותו, מה שלא היה המלאך משחית מבחין ומדקדק:

ושלש המה הבחינות אשר ראה אלהים לעשות משפטו ודינו על ידו, והנה הנם. א. להיותו חס על עולמו אשר ברא בעשרה מאמרות. ב. כי הלא המלאכים עליונים אשר קטרגו בבריאת האדם בארץ ואמרו מה אנוש כו' - בראותם העשרה דורות מכעיסין ובאין, אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני פרשת בראשית רמז מד ואגדת בראשית) ששמו פניהם לפניו יתברך ויאמרו לאמר, ראה אתה אומר אלינו כי טוב לברא אדם, והנה הטבנו אשר דברנו כי יעשה את הרע והנה הנם מכעיסין לפניך. אז אמר להם הוא יתברך, הלא אתם גם אתם לו יש נפשכם תחת נפשם מלובשי חומר על הארץ מתחת הלא תעשו כמעשיהם, ויאמרו לא כי נעשה הישר בעיני ה', אז הפילם למטה לארץ. ועליהם נאמר "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות" כו', ופירשו רבותינו ז"ל (שם כו ט) כי הרבו לפשוע, כי "ויקחו להם נשים" זו אשת איש, "מכל" זו זכור, "אשר בחרו" זו בהמה:

(א) ואחשבה כי להפליג ברעתם נאמר "ויהי כי החל האדם לרוב כו' ובנות יולדו להם" כו', והוא כי אם להעדר פנויות היה משלוח ידם בנשואות וזכור ובהמה, לא כבדה חטאתם כל כך, אך הנה "ויהי כי החל האדם" כו', לבל ישלחו בעולתה ידיהם הפליג הוא יתברך בנקבות יותר מבזכרים, למען יחזיקו שבע נשים באיש אחד בנישואי היתר, ועם כל זה, המה בני האלהים בחרו בדרכיהם הרע:

(ב) ופן נאמר אולי הבנות הפנויות לא ישרו בעיניהם, ונתנו עיניהם ביופי הנשואות, אמר הלא נהפוך הוא, כי הלא הוא "ויראו בני האלהים את בנות האדם", הם הבתולות הפנויות הנקראות בשם בנות "כי טובות הנה", ועם כל זה "ויקחו להם נשים" מן הנשואות. ועוד ראיה כי כל ישעם וכל חפץ אך להרע, כי בחרו גם בבהמה, כי מה טובה ומה יופיה, כמאמרם ז"ל (שם) "אשר בחרו" זהו בהמה. ויתיישב בזה אומרו נשים לבלי צורך, שהיה די יאמר ויקחו להם מכל אשר בחרו. אך כיוון להפריש בין בנות הנזכרות למעלה שהן פנויות, לנשים שמזכיר אחר כך שהן נשואות. וגם אומרו נשים ולא אמר לנשים. הנה בזה היה זכות לבני האדם לבלתי השחית הכל, כי היה מקום להשקיט המקטריגים. ג. והוא על דרך מאמרם ז"ל (בראשית רבה לג א) על אדם ובהמה תושיע ה', אדם בזכות בהמה כו', כן אם היה הוא יתברך משחית כל האדם, הלא מה בצע אחרי כן בבהמה ורמש ועוף השמים והלא לא נבראו אלא בעבור אדם ואדם אין, על כן גם המה יאבדו. וגם שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה כח ח) כי גם בהמה וחיה נזקקים לשאינם מינן, לא כלם היו, כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קח ב) כי כל הבעלי חיים הבאים אל נח היו מאותם שלא נזקקו לשאינן מינן. ועל מעמד שלשת הטעמים האלה ריחם ה' על עולמו והשאיר שארית בארץ:

(ג) ונבא אל ביאור הכתובים, והוא כי אחרי אומרו רעת בני האלהים כי לקחו להם נשים כו' כי הרבו לפשוע באשת איש, ובזכור ובהמה, מיד "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם", הוא המלאך הנקרא רוח, כד"א (תהלים קד ד) עושה מלאכיו רוחות, לא יהיה הוא הדיין והפוקד, שלא אמסור את האדם אל מלאך משחית. והטעם הוא "לעולם", כלומר בשביל העולם שהיא למ"ד בעבור, לבל ישחית הכל ויהיה עולם אבוד:

ועוד טעם שני, והוא "בשגם הוא בשר ב" שביל "שגם הוא" האדם הנזכר, הוא "בשר" כבני האלהים הנזכרים, ואם כן לא תפלא ולא תופלג רשעת בני האדם, והוא הטעם השני מהשלשה שהזכרנו. ולא עוד אלא שאאריך להם עוד "מאה ועשרים שנה", וזהו "והיו ימיו" כו':

(ד) ושמא תאמר אם ללמד עליהם זכות תפשת קל וחומר מהמלאכים שהפליגו להרשיע מבני האדם, אם כן איפה למה עשית חסד עמהם יותר מלאנשים, כי לבני אדם הארכת מאה ועשרים שנה, ולבני הנפילים עד כבוש ארץ ישראל, כי שם נמצאו ושם היו אחימן ששי ותלמי. על כן אמר נהפוך הוא, כי הלא לאדם הארכתי עשרה דורות ועוד מאה ועשרים שנה, ולנפילים שני דורות בלבד. כי הלא "הנפילים" הם דור ראשון אשר נפלו מן השמים, הן עצמם "היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן" שתראה מהם בכבוש הארץ, הוא "אשר יבאו בני האלהים" הנזכרים הוא דור ראשון, "אל בנות האדם וילדו להם" שהוא דור שני, "המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם", כי הילודים להם הן המה אותם הגבורים אשר תראה נקובי שם בתורה, באופן כי לא האריכו רק שני דורות בלבד. הנה עד כה הזכיר השני טעמים:

(ה) ולהזכיר השלישי הקדים ואמר, הנה מה שראה השם לחייב את העולם, לא על הבעלי חיים היה, רק "כי רבה רעת האדם" כו', ועל כן לא התנחם כי עשאם, רק (ו) "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ":

(ז) על כן "ויאמר ה'" וכו' והוא כי אמר אם "אמחה" הוא "את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה", אך מה אעשה כי המיחוי ימשך "מאדם עד רמש ועד עוף השמים", שאחר שמאדם ועד בהמה נדדו הלכו מן העולם, גם אלה בעונותם אתם ימקו, שאם אין אדם מה צורך בבעלי חיים והמה לא חטאו. וידוע כי רחמיו על כל מעשיו, כי מה שנחמתי בעצם לא היה רק על בני אדם מדברים אשר נצטוו, וזהו "כי נחמתי כי עשיתים" כלומר כי מה שנחמתי, הוא על כי עשיתים שהוא את מין האדם, שהיתה הוייתם על ידי עשיה, שהוא - נעשה אדם, אך לא שאר בעלי חיים, שנאמר בהם תוצא הארץ נפש חיה כו'. כי מה שנאמר ויעש אלהים את חית כו' הרי פרש"י שפירושו שתקנן בקומתן וצביונן, שלא יחלוק על אומרו תוצא הארץ נפש חיה:

(ח) וכהתימו להזכיר שלשת הטעמים האלה, פירש הענין ואמר "ונח מצא חן" וכו', לומר תדע למה חזר ופשפש הוא יתברך אחר הטעמים האלה, ועם כל זה לא רצה ידון רוחו יתברך הוא המלאך, רק על ידי עצמו, הוא על כי "נח" אם "מצא חן" לימלט הוא "בעיני ה'", הרואה ומביט בחינות ופניות, אשר לא תשורם עין מלאך, אך לא בעיני מלאך הבלתי רואה כמוהו יתברך ולא יבחין בין צדיק לרשע:

ושמא תאמר אם כן איפה איך נמלטו בניו, אחר כי גם אביהם לולא רחמיו יתברך היה הולך גם הוא. ואין להשיב שהוא על היותם קטנים מבני מאה שנה ולא הגיעו לכלל עונשים בימים ההם כנמצא בדברי רבותינו ז"ל (שם כו ב), כי על כן כבש הוא יתברך מעיינו של נח מלהוליד עד היותו בן חמש מאות שנה לבל יגיע הגדול שבבניו לכלל עונשין בזמן המבול, כי הנה אנו צריכין טעם נוסף על זה, והוא כי אם כן גם כל באי עולם זולת נח הפחותים מבני מאה שנה למה לקו:

והנה אמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (שם ל מ) שני מאמרים סמוכים זה לזה, וז"ל כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול, וצדיק יסוד עולם זה נח. הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, ובית צדיקים יעמוד זה נח, אלה תולדות נח עכ"ל. והנה יראו שני כתובים הבאים כאחד לדרשה אחת והוא מיותר. אך לזה נדקדק אומרו בשני אלה תולדות נח. אך זולת הקושי הזה שהזכרנו, הוקשה להם בכתוב אומרו אלה תולדות אחרי שכבר נאמר למעלה. ועוד אומרו נח זה פעמים. ועוד שלא אמר שם וחם ויפת. וכוונו לומר, אל יעלה על רוחך כי זכות נח הציל את בניו, כי הלא גם הוא היה בכף מאזנים לולא רחמיו יתברך כי מצא חן, ואיך יציל גם את בניו. על כן הביא שני כתובים אלו, אחד לשון יחיד על נח, ואחד לשון רבים על בניו, לומר כי כעבור סופה כו' וצדיק הוא נח נשאר ליסוד עולם, כלומר הוא לבדו. ושמא תאמר אם כן איך ניצולו בניו מה שאין כן לבני זולתו הפחותים מבני מאה שנה, על כן אמר כי המה בצדקתם הצילו נפשם, וזהו הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים כו' אלה תולדות נח, כי בית צדיקים הם בני נח היו צדיקים בעצמם. ומה גם לאומרם בבראשית רבה בפרשה הקודמת לזה המאמר, כי מה טעם ונח מצא חן בזכות תולדותיו, וזהו אלה תולדות נח. הנה כי דעתם כי צדיקים היו, אלא שכוונת בעל מאמר זה היה כי לא הספיקו רק לעצמם. ולפי זה ידרש הכתוב כך "ונח מצא חן" כו', ושמא תאמר אם גם הוא הוצרך למצא חן, איך נצולו בניו, לזה אמר (ט) "אלה תולדות נח", כלומר ראויים להתייחס וליקרא תולדות נח כי יתדמו אליו, על דרך מאמרם ז"ל (סנהדרין ע ב) שאמרה בת שבע לשלמה כאשר יסרתו, מה ברי ומה בר בטני כו', שאמרה לא יאמרו אם אינך כשר, שתדמה לאביך, רק אלי, וזהו מה ברי שיאמרו זה בנה של בת שבע כלומר דומה אליה. הרי שאומרו בן פלוני הוא כלומר מתייחס אליו. ועל דרך זה הוא אמרם ז"ל (מגילה טו א) שכל נביא שנזכר שמו ושם אביו כמו ישעיהו בן אמוץ וכדומה הוא נביא בן נביא:

ואחר אמרו שתולדותיו דומים אליו, חל עליו חובת ביאור מה כשרות האב, ועד היכן יד צדקתו מגעת, למען דעת גדר אשר נדמו לו לינצל יותר מכל פחותי מבני מאה שבדור. ועל כן אמר ""נח" איש צדיק" ובטעם רביעי כמרים קול ואומר "נח" אשר דמיתי בניו אליו, תדע מה תוארו "איש צדיק" וכו'. ומה מתקו דברי המאמר בזה באומרו ובית צדיקים יעמוד אלה תולדות נח, כי בהתייחסם אליו נדע תולדות נח וצדקת תולדותיו:

ואמר "איש צדיק" כו' כיוון מה שאמרו ז"ל (עבודה זרה יט א) על אשרי איש ירא ה' שהוא מקטנותו, אשרי מי שמהיותו איש ירא את ה', וזה יאמר מהיותו "איש, צדיק תמים היה". וזהו אומרו "בדורותיו" כי כל אדם רואה שני דורות, אחד בקטנותו ואחד בגדלו, אמר כי בשני דורותיו היה צדיק שהוא מקטנותו בדור הזקנים בקטנותו, ובדור שקם תחתיהם:

ושמא תאמר איש אשר אלה לו למה לא יספיק זכותו להציל את בניו, לזה אמר "את האלהים התהלך נח", לומר כי כל צדקתו לא היתה רק ממנו לה' בביתו ובחומותיו, ולא יצא לישע עמו ללמדם דעת את ה' כאברהם, על כן מי שזיכה את הזולת כאברהם ניצולו זולתו בזכותו, כענין (לקמן יט כט) ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה. אך נח שאת האלהים התהלך בינו לקונו לבד, לא הציל רק את עצמו ולא נצולו בניו בזכותו:

או יאמר "את האלהים התהלך נח", לומר אם כן איפה שבניו דומים אליו, למה הוכבש מעיינו שלא יהיו בני עונשין עד אחר המבול. הלא הוא כי אין הדמיון שלם כי עם האלהים התהלך נח בדבקות בעצם, מה שאין כן תולדותיו לגמרי. וזהו אומרו נח פעם שלישית בכתוב:

(יא) וסיפרה תורה איך "ותשחת הארץ לפני האלהים" שהוא השחתת זרע הוא זנות, אך זה בסתר "לפני האלהים" לבדו, "ותמלא הארץ חמס" לעיני הכל:

(יב) והנה היה אפשר וידונו על ידי זו או על ידי זו, אמר הנה "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה" בזמה "כי השחית" כו', ועל כן יתחייב בא אנדרלמוסייא לעולם שהורגת רעים וטובים (בראשית רבה כו י):

(יג) והנה כל כונתו יתברך - כאשר הקדמנו - הלא היתה להשאיר את נח וזרעו, על כן אחרי ראותו יתברך את הארץ והנה נשחתה בזמה, שיחוייב לבלתי השאיר שריד, אמר "לנח" הנה "קץ כל בשר בא לפני". והוא כי הנה בספר הזוהר (זח"א נח א) פירשו שקץ כל בשר, הוא המלאך המות העושה קץ בכל הבשר. והנה גם שאין דורשים המקרא כמאמרנו, מהם אקח פירוש מלת קץ, ונפרש לפי דרכנו. והוא, כי אמר הוא יתברך הנה על דבר האנדרלומוסיא, שהוא המשחית המיוחד על הזמה שהורגת רעים וטובים. אם עון הגזל לא היה מספיק לכלות, הייתי מתקן שלא לגזור רק על עון הגזל, אך הנה גם על עון הגזל גדל מאד עד שהוא לבדו מספיק לכלות אם אעשה על ידי משחית, כמו אם הייתי עושה על הזמה על ידי האנדרלומוסייא. וזהו "קץ כל בשר" הוא המשחית העושה קץ, "בא לפני" לעשות המשפט בידו, "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" ואין מוחה, באופן כי גם אתה תספה כי לא מצאת חן בעיני המשחית, לכן אין תקנה כי אם "והנני" בעצמי "משחיתם", באופן שאבחין בין צדיק לרשע ותחיה אתה וביתך כמדובר, באופן שלא אשליט לא את האנדרלומוסייא ולא את הקץ כל בשר והוא המלאך המשחית:

עוד יתכן דרך שני בביאור הכתובים, והוא בשום לב ראשונה דרך כלל, בשנותו את טעמו זה כמה פעמים בשמותיו יתברך. כי בסיום פרשה הקודמת הוזכר שם ההויה חמשה פעמים כאחד, ויאמר ה' לא ידון רוחי כו', וירא ה' כו', וינחם ה', ויאמר ה' אמחה את כו', ונח מצא חן בעיני ה'. וכנגדם בסמוך תחלת פרשה זו, בחמשה פעמים שם אלהים יחד, את האלהים התהלך נח, ותשחת הארץ לפני האלהים כו', וירא אלהים את הארץ כו', ויאמר אלהים לנח כו', ככל אשר צוה אותו אלהים. ואחרי כן חזר אל הזכרת שם הרחמים, ויאמר ה' לנח בא אתה כו' ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. ואחר כך חזר אל שם הדין שנים שנים כו' כאשר צוה אותו אלהים. ואחר כך נוסדו יחד שתי המדות, כאשר צוה אותו אלהים. ויסגור ה' בעדו. ועל פי דרכנו נשים לב אל אומרו לשון סגירה ולא לשון הגנה וכיוצא בו. ואחר כך חזר אל מדת הדין, ואמר ויזכור אלהים את נח ויעבר אלהים רוח על הארץ כו'. ובכלל הדבר נשים לב אל אומרו ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה בסוף ההצלה, ולא בתחלה בצוותו אותו יבא אל התיבה. ועל פי דרכנו נשית לב גם אל הערות שהזכרנו בדרך הראשון. ועוד באומרו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, כי מלת בארץ מיותרת. וידוע מאמרם ז"ל (בראשית רבה כז ה) על וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ - כי גם שם אומרו בארץ מיותר - ואמרו שהוא מתנחם שבראם בארץ ולא בשמים שהיה ממריד גם העליונים. וכן אמרו ז"ל (ילקוט פרשת בראשית רמז מז) כי נחם על היות אדם בארץ, ולא כאשר בתחלה שהיו מים על הארץ, כד"א ורוח אלהים מרחפת על פני המים, שהיו מקלסין את הקב"ה. ועוד אומרו וכל יצר מחשבות כו' שנראה כמחייבם על העתיד, והוא הפך דרכו יתברך רק באשר הוא שם. ועוד אומרו ויתעצב אל לבו מה העצבון הלז, ואיך יצדק כלפי מעלה חלילה. ועוד אומרו ויאמר ה' אמחה את האדם כו', כי מי לא ידע שהוא מעל פני האדמה. ועוד אומרו כי נחמתי כי עשיתים, כי הרי נאמר וינחם ה' כי עשה את האדם. ועוד אומרו ונח מצא חן, איך סותר הגזרה שהיתה כליון חרוץ על כל האדם אשר על פני האדמה. ועוד כי סמוך אל אומרו מצא חן, היה ראוי לומר כי צדיק תמים היה, ויהיה טעם אל מציאת החן, ולא אחר הזכיר תולדות נח. ועוד למה נתייחדו תוארים אלו צדיק תמים מיתר תוארים הנאמרים על זולתו, כענין ירא אלהים וסר מרע האמור באיוב (א א) ודומה לו. וכן כפל שם נח. ואומרו את האלהים התהלך נח שהערנו בדרך הקודם. וכן אומרו ויולד אחר שנאמר למעלה. ועוד אומרו ותשחת הארץ כו', שאם פירושו על מעשה הרעה שהשחיתו את זרעם, היינו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כו', ואם פירושו על הגזר דין שנגמר דין השחתת הארץ לפני האלהים, הלא הגזר דין היה על הגזל, ואיך אחר הגזר דין יאמר ותמלא כמוסיף, ומהראוי יאמר ותשחת כו' כי מלאה הארץ חמס כו'. ועוד כי לכל הפירושים לא יצדק אומרו וירא אלהים את הארץ אחר אומרו ותשחת הארץ לפני האלהים, כי זולת הכפל הוא הפוך, כי מציאות הראיה היה ראוי להקדים. וגם שמתחלה מזכיר החמס ואחר כך זנות בלבד, ובדבר השם יתברך אל נח מזכיר החמס לבדו. ועוד אומרו עשה לך, כי אומרו לך הוא מיותר. ומה רמז בהיותם מעצי גופר, ושתהיה מבית ומחוץ בכופר. ושנותו לשונו מזפת לכופר. ומה ענין ואני הנני מביא, הרי נאמר למעלה והנני משחיתם, ואם להודיע שיהיה על ידי מבול מים, יודיענו מבלי שיאמר ואני, כי מי לא ידע כי הוא יתברך המביא. ועוד אומרו והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה, כי הנה הוצרכו ז"ל (בראשית רבה לא טז) לדחוק שהוצרך ברית על הפירות שלא ירקבו, שאם לא כן מה צורך אל הברית. ועוד אומרו כל אשר בארץ יגוע, למה תלה הדבר בגויעתם כאילו הוא מעצמם, ולא אמר אשחית כאומרו לשחת כל בשר, או אמחה כאומרו לפנים וימח את כל היקום כו' וימחו מן הארץ. ועוד באומרו ומכל החי כו' אמר להחיות אתך, ולמה בפסוק שאחריו אמר יבואו אליך להחיות. ועוד שמהפך כי מתחלה אמר תביא אל התיבה ואחר כך יבואו אליך, והנה ידוע מאמרם ז"ל (סנהדרין קח ב) כי צוה לו הוא יתברך יביא מאשר לא נזקקו לשאינן מינן, ואמר נח במה אדע, והשיב הוא יתברך אני אעשה שהם מעצמן יבואו אליך אשר לא נזקקו. וגם אומרו למעלה אתך, ופה נאמר אליך. וגם אומרו ואתה קח לך כו', אחר שיצוה יקח לו ולהם לאכלה מלת לך מיותרת, והיה לו לומר ואתה קח מכל כו'. וגם מלת ואתה גם היא לבלי צורך:

אמנם לבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל (בראשית רבה ל ז) והוא כאשר נצטווה נח לעשות התיבה היה מאה ועשרים שנה קודם המבול, כי מאז נטע ארזים כו' והיו שואלים אותו בני דורו מה זה, והיה אומר שהקב"ה היה עתיד להביא מבול, והיו מלעיגים ואומרים ליתי מבול על ביתיה, וכשמת מתושלח זקנו היו אומרים הא אתא מבול על ביתיה כו', ואמרו שזה הוא פירוש אומרו בשגם כו' והיו ימיו מאה ועשרים שנה שהאריך להם. ולפי זה אומרו למעלה ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד כו', היה עשרים שנה אחר ציווי התיבה, כי בן שש מאות שנה היה נח כשהמבול היה, ואם כן איפה הפסוקים הקודמים, באומרו ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד כו', והפסוקים שאחריו ויהי כי החל כו' ויאמר ה' לא ידון כו', אינן בזמן אחד, כי הראשון הוא בהיות נח בן חמש מאות שנה, ושאחריו היו בהיותו בן ארבע מאות ושמונים שנה, עשרים שנה קודם להולדת נח:

ובזה נבא אל כוונת הכתובים, והוא בהזכיר מאמרם ז"ל (בראשית רבה כו ב) למה כבש הקב"ה מעיינו של נח, ולא הוליד כבני דורו אלא עד שיהיה בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהיה הגדול בן מאה שנה שלמים במבול שלא יהיה בר עונשין למעלה. והנה עדיין קשה זולת בני נח הפחותים מבני מאה למה לקו. ועם שעוד לנו טעם אחר לזה, אחשוב לפי דרכנו בהקדמה אחת, והיא כי התורה נותנת טעם באמרי נועם אמריה, והוא כי הנה על פי מדת הדין היה כליון חרוץ שוטף נח ובניו, עד בלתי השאיר שריד, כי היה בטל במיעוטו בערך כל העולם כולו, ומה גם שגם הוא לא היה כדאי לישאר אפילו הוא לבדו, ומה גם בניו ואשתו ונשי בניו אתו. ואם כך היה בא אל הפועל היה העולם מתבטל, כי אם אין אדם, הארץ למה, כי לחזור לברא אדם אחר לא היה כבודו יתברך חלילה וחס, כי מה ישיב אל המלאכים האומרים מה אנוש כי תזכרנו, אחרי כי כדבריהם כן היה פעם אחת, לכן כבודו הוא להשאירם עתה ולא יעמדו דברי המקטריגים. והנה צריך יהיה על פי הדין כי מלך במשפט יעמיד ארץ. אמנם ראה הוא יתברך כי אם המשפט לאלהים הוא מדת הדין לבדו, תשחת הארץ וכל הדרים עליה, על כן שיתף מדת רחמים, כאשר מאז הבראה עשה כן וסייע הברא העולם בעשרה מאמרות כאשר כתבנו בשערים, שעל ידי כן לא נתבטל העולם. ועדיין היה מקום לומר כי מספיק מדת רחמים להפשיר הדין וישאר אך נח, אמנם לישאר גם בניו והנשים (והטף) הוא דבר גדול מאד, על כן מה עשה הוא יתברך, סיפר לנו תיקון שני שעשה זולת השפט הארץ גם במדת רחמים, והוא שלא יוליד עד היות בן חמש מאות שנה:

וזה ענין הכתובים "ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד" כו', מה זה היה לו שלא הוליד עד הזמן ההוא, הלא הוא כי הנה העולם היה אבד, כי הלא "ויהי כי החל האדם" כו' שהוא קודם לזמן הנזכר עשרים שנה כמו שנתבאר, "ויראו בני האלהים כו' ויקחו להם נשים" זה אשת איש, "מכל" זה זכור, "אשר בחרו" זו בהמה:

אז בראותו יתברך כן, מצא און לו לקיים עולמו בל יחרב על פי מדת הדין, ואמר "לא ידון רוחי", הוא רוח אלהים - הנזכרת בפרשת בראשית - הוא מדת הדין, לא ידון "באדם", וזה "לעולם" שגוזר מעתה שלא ידון מדת הדין לבדו לעולם, אלא שתמיד ישתף מדת רחמים. ושמא תאמר למה לא תבא על הזנות הנזכר אנדרלומוסיא והורגת רעים וטובים, הלא הוא "בשגם הוא בשר" כבני האלהים הנזכרים אשר קטרגו, שהבי"ת הוא בית בעבור, באופן שאין להכביד על האדם כל כך. ולא עוד אלא שהיו ימיו שהאריך להם "מאה ועשרים שנה", ואל תתמה אם הארכתי לבני האלהים יותר מזה, כי הלא לא הארכתי להם יותר משני דורות, כי "הנפילים היו" כו' כמפורש בדרך הקודם בס"ד:

על כן "וירא ה'" הוא מדת רחמים "כי רבה" כו', לומר אם היתה הראיה וההבטה בהשגחת המשפט בבחינת שם אלהים, היתה הארץ נחרבת וחוזרת להיות תהו ובהו, כי הלא לא נברא רק לשייטיבו מעלליהם, ועשרה דורות היו מכעיסין ובאין. אך "וירא" והשגיח "ה'" בבחינת הרחמים, "כי רבה רעת האדם בארץ", ועל כן לא תאשם הארץ רק הרשעים המאבדים אותה, "וכל יצר מחשבות לבו" אפילו כל שני יצריהם נתאחדו לרעה, על כן לא התנחם על עשותו הארץ, רק על "כי עשה את האדם בארץ", ולא על כי עשה את הארץ, כי על כן יוכרח להשאיר אחד מפני קיום הארץ, כאשר כתבנו במשנה בעשרה מאמרות כו' אז "ויתעצב אל לבו":

ולבא אל ביאורו לפי דרכנו זה, נזכיר מאמר ר' ברכיה ע"ה שאמר במדרש רבה (כז ו) מלך שבונה פלטין על יד אדריכל, ראה אותה ולא ערבה לו, על מי יש לו להתכעס לא על אדריכל, כך ויתעצב אל לבו עכ"ל. והלא כמו זר נחשב בין מציאות העציבות כלפי מעלה, בין על ענין אדריכל, כי הנה במשל יצדק שיכעוס המלך על אדריכל, אולי לא עשאו כרצון המלך, אך בנמשל לא כן הוא, כי הכל עשה ברצון מלכו של עולם יתברך:

אמנם הנה ביארנו במקומות רבים, כי עציבות הנאמר בו יתברך הוא העדר התפשטות אור שפע מאתו החוצה, כאדם העצב שזיו פניו נכנס בפנימיותו וישאר חצוניותו ירוק. ויהיה הענין כך, כי כאשר ברא הארץ הוא יתברך, היה על ידי שכינתו שקראה לבו, כמאמר הכתוב ויאמר אלהים יהי רקיע כו'. ויאמר אלהים יקוו המים וכו' ותראה היבשה. ועתה בראותו יתברך שעל פי שם אלהים הנזכר ברוך הוא, יאבד העולם כמדובר, על כן לא רצה לשלשל שפע מאתו לפעול פעולה זו, הוא המשפט הזה על ידי השם ההוא, וזהו "ויתעצב אל לבו". והוא מאמר רבי ברכיה, כי להיות נברא על ידי השכינה אשר היא דין, ולא על ידי כח הרחמים, היה נמשך כי עתה גם כן יהיה קיום העולם ומשפטו על ידו. והוא נמשל הכעס שמונע שפע להעשות הפעולה על ידו לבדו, שלא רצה מהטעם הנזכר. והוא מאמרנו בדרך אשר דרכנו בו כמדובר: על כן "ויאמר ה'" הוא מדת הרחמים (כו') "אמחה" וכו', לומר אשר "אמחה" לא יהיה הארץ עם צאצאיה, רק "את האדם" וכו', כי הלא לא נחמתי כי עשיתי ארץ, רק "כי עשיתים" את האדם ואת הבעלי חיים הנזכרים:

ושמא תאמר הלא גם מדת הדין ישקיף וירא כי נח איש צדיק, וישאירנו ותשאר הארץ, כי השופט כל הארץ לא יעשה משפט, לזה אמר אם נח היה מוצא חן בעיני אלהים היה זה, אך "ונח מצא חן" הוא "בעיני ה'", אך לא בעיני מדת אלהים, על כן היטיב הוא יתברך אשר עשה לעשות משפטו ודינו על ידי מדת רחמים:

ועוד שנית שעל כן הוצרכה מדת רחמים, הלא הוא על תולדות נח, כי הנה "אלה תולדות נח", כלומר דומים אל נח, כי כאשר נח לא מצא חן רק בעיני מדת רחמים, כן גם התולדות:

ואחר אומרו כי נח לא מצא חן רק בעיני ה' ולא בעיני מדת הדין, ושגם בניו דומים אליו בזה, חזר להודיע מה טיבו של נח שלא מצא חן רק בעיני מדת הרחמים. ואמר "נח איש צדיק" כו', לומר נח שאמרתי שעל היות בניו דומים לו הפסידו, תדע גדר צדקתו, הלא הוא כי כל צדקתו לא היתה רק בשב ואל תעשה, ולא שלמות קניני, כי לא היה רק שלא חטא במה שחטאו דורותיו. והוא כי שלשה פשעי הדורות ההם לפי דברי רבותינו ז"ל, א. עון זמה כי השחית כל בשר. ב. גזל. ג. עבודה זרה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נז א) נאמר כאן השחתה ונאמר להלן פן תשחיתון כו'. אמר כי משלשת פשעי דורותיו לא דבק בידו מאומה, על האחד אמר שהיה "איש צדיק", והוא הנודע מספר הזוהר כי השומר בריתו מלחטוא בזנות, ההוא יקרא בייחוד תואר צדיק, כי על כן על יוסף נתייחד תואר זה, על שומרו ברית מילתו בקדושה ועמד בו בנסיון. ועל השני אמר "תמים היה בדורותיו", מתנהג אתם בתמימות וטוהר לב ובלתי עושקם. והשלישית היא עבודה זרה, אמר "את האלהים התהלך נח", עם האלהים הידוע ולא עם אלהים אחרים, וזה ענין ה"א הידיעה. עוד רמז באומרו את האלהים, שהיתה עבודה מיראת אלהים, הוא מדת הדין ולא מתהלך באהבה, ועל כן לא נאמר את ה':

ועל בחינות אלו נדמו בניו אליו, והוא שחזר ואמר "ויולד נח" כו', וזהו שלא אמר ויולד שלשה בנים, כי אם חזר להזכירו כלומר דומים אליו, ועל כן הוצרך מדת רחמים:

עוד אפשר בפסוקים הקודמים "וינחם ה' כו' ויאמר ה'" כו', והוא על דרך מה ששמעתי בשם הרב הגדול מהרי"ב ז"ל על פסוק וינחם ה' על הרעה אשר דבר כו', והוא כי דרך אב רחמן כי יחרה אפו על בנו, ועד אשר לא הוציא בשפתיו דברי כעסו לבו כאש בוער, אך בשעת כעסו מפליג בדברים ואומר הנה אהרוג ואשמיד ואאבד, וכיוצא בדברים קשים, ועל ידי כן שככה חמתו כאילו כבר עשהו, וזהו וינחם ה' על הרעה במה שדבר לעשות לעמו, הטיל כעסו בדבור. וכן שמעתי אומרים על דרך זה על פסוק (איכה א יב) אשר עולל לי אשר הוגה כו', שמתרעם המקונן כי לא היפר כעסו על ידי הדבור שדבר והוגה ביום אפו לעשות להם, כי אם עולל לי כל אשר הוגה, ולא ביטל ולא חיסר ממנו, אך זה היה ביום חרון אפו בעת החרבן כי רב מאד החרון אף ועברה, מה שאין כן בזמן זולתו. וזה יאמר פה "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ" שהוא לגמרי, אמנם "ויתעצב" בעוד היה הדבר "אל לבו" בלבד במחשבה. אך מה עשה מדת רחמים לזכותם ולהשתיק מדת הדין, "ויאמר ה' אמחה" כו' שהפליג לדבר "אמחה את האדם כו' מאדם" כו' שהיא הגזמה גדולה לגמרי, ועל ידי כן "ונח מצא חן" כו' שהחסיר ממנו קצת. וישאר אך נח ובניו ונשיהם:

עוד אפשר דרך אחרת, באומרו "וירא ה' כי רבה" כו', והוא כי זולת מה שכתבנו שחס הוא יתברך על עולמו לבלתי השחית הכל, גם ראה מדת רחמים לזכות נגד מדת הדין, כי אם יבטל העולם ותמחה הארץ על חטאת יושביה, מה חטאו ישני עפר כמתושלח ודומים לו שימוחו בהמחות הארץ, ומה פשע כל בני אדם שלמים, וכן רבים שבכל דור ודור מהבאים. וזהו אומרו "וירא ה'" בעל הרחמים "כי רבה רעת האדם בארץ", כלומר אשר בארץ המה, אך לא אשר אינם בארץ הם המתים. ומה גם למאמר ספר הזוהר (זח"א רו א) בפסוק כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, שהוא כי כל צדיקים בעלי נשמה כבר מתו קודם המבול, ואם כן איפה למה ילקו גם הם, וכן אשר עדיין לא היו למה תמנע לידתם והוייתם, על כן "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ", לא אשר אינם בארץ, כי עודם בשמים שלא נולדו עדיין שלא באו לעולם, וגם אשר מתחת לארץ. על כן "ויאמר ה' אמחה את האדם וכו' אשר בראתי", ולא את אשר עדיין לא בראתי. גם "מעל פני האדמה", ולא אשר תחת פניה. "כי" אם "נחמתי", הוא "כי" עשיתים. אך לא את אשר עדן לא עשיתי. וכן אותם ש"נחמתי כי" עשיתים, לא את הקבורים מתחת לארץ שלא נחמתי עליהם. ושמא תאמר איך יתכן ואדם אין ליבנות העולם ממנו, ולחזור לברא אדם מחדש לא יתכן כמדובר למעלה, על כן אמר "ונח מצא חן" וכו':

ונחזור אל הענין, כי אילו היה המשפט ההוא נעשה על ידי גזרת בחינת שם אלהים בלבד, מבלי הצטרף מידת רחמים, היה הכליון חרוץ שוטף הכל, ולא נשאר אף נח. וזה מאמר הכתובים "ותשחת הארץ לפני האלהים" וכו', והוא כי הלא דרך מדת הדין שלא לוותר דבר, כי השופט כל הארץ יעשה משפט, וזהו אומרו "ותשחת הארץ לפני האלהים" לפני מידת הדין, כי "נשחתה" על עון זמה, כד"א "כי השחית כל בשר" כו'. וכן עון אחר הוא גזל, כי הנה "ותמלא הארץ חמס". והן אמת כי גם שמידת אלהים לא תוותר, עם כל זה הסכימה עם מדת רחמים, כי לא תחפוץ בהשחתת עולם לגמרי. ועל כן בראות כי על פי הדין היה מתבטל, הסכימה להשתתף עם מדת רחמים למען יתקיים, כי אינו ככחות המשחיתים חלילה החפצים בהשחתה כנודע:

על כן בהיות כי שתי עבירות היו תחת ידם, אחת זמה שנית גזל, והנה על הזמה כבר כתבנו שנאמר הנפילים היו בארץ, לומר שבהם היה פתחון פה נגד מדת הדין - כי הן המה המקטרגים ודוברים רע על בני אדם - ואמר להם הקב"ה אלו הייתם לבשר אדם למטה הרעותם כהם, וכן היה "ויראו כו' ויקחו להם נשים" כו'. אמנם על החמס לא היה פתחון פה, כי הנפילים לא חטאו רק בזמה. ובזה נמצא טעם נכון מה זה היה שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, ולא על הזמה שתבא אנדרלומוסיא להרוג טובים ורעים, אך הוא על כי על הזמה היה פתחון פה לעומת מדת הדין. וזהו "ותשחת הארץ" שהוא הזמה "לפני האלהים" שהוא מדת הדין. וגם הושם לפניו יתברך ענין החמס, וזהו "ותמלא הארץ חמס" באופן שהיה העולם אבד:

על כן מה עשה ראה "את הארץ והנה נשחתה" בזמה, ומה שראה הוא כי מה שנשחתה היא "כי השחית כל בשר את דרכו" כו', כי כל מה שהיה בשר - שמרבה את המלאכים הנפילים בני האלהים, כמו שכתבנו על בשגם הוא בשר, השחיתו את דרכם, ואין לאבדם על כך, אך עדיין נשאר עון החמס, שגם בו כדאי להשחית הכל:

על כן "ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני", שאני מדת הדין ולא תמלט גם אתה, "כי מלאה הארץ חמס" שהוא על הגזל שהוא לבלתי השאיר גם אחד. ושמא תאמר אשר לא חמסו למה יענשו, לזה אמר "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" של כל בשר הנזכר, ולא היה אחד שימחה בידם. על כן "והנני" מדת הדין "משחיתם את הארץ", כי אין מוחה בידי על סיבה זו. ולא בני אדם בלבד, כי אם גם הארץ עצמה, כי אם אין נשאר גם אחד מה צורך בעולם. וזהו "והנני משחיתם את הארץ", שהוא "הארץ" וצאצאיה שהוא איבוד העולם, כי גם אתה אינך מוצא חן לפני, וזהו והנני משחיתם את "הארץ":

(יד) ועם כל זה אבקש לך שני תיקונים, אחד שאשימך במקום תתמרק בייסורין שנים עשר חדש, שעל ידי כן תמצא חן גם בעיני. שנית כי מעתה שעדיין לא נתייסרת, אשתף מדת רחמים לרחמך. ועל האחד אמר "עשה לך", לומר הנה שמתי לך מקום אשר תנוס שמה ותנצל נפשך, והוא "עשה לך תיבת" כו'. והוא באשר נשית לב מה היה שלא הצילו ה' בזולת דרך זה, בראש הר גבוה מארץ ישראל, ועל העבים יצוה מהמטיר עליו מטר, אף לאומר (זבחים קיג ב) שגושמה במבול. וזולת דרך זה הנה הרבה פתחים למקום. והנה בבראשית רבה (לד א) ובתנחומא (ט) אמרו שהיה כמונח בבית הסוהר, והיה צועק ואומר הוציאה ממסגר נפשי כו' ולא הרשהו הוא יתברך עד שנים עשר חדש. וכן ספרו רבותינו ז"ל (תנחומא ט) מרוב צער שהיה לו שם, ואשר נדדה שנתו מעיניו להאכיל גם בלילה למי שדרכו לאכול בלילה, ולא היה לו מנוח כלל. על כן אין ספק כי מה' היה לו לכפרת עון, למה שלא היה כדאי, הוצרך לימרק שם שנים עשר חדש, נגד משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש ויחיה ולא ימות. וזהו מאמר מדת הדין אליו "עשה לך תיבת" כו', לומר אל יעלה על רוחך שבשביל הבעלי חיים אצוך לעשות תיבה, ושאם לא כן הרבה פתחים היו לשתנצל בלא צער, כי לא כן, רק "עשה לך" בעבורך "תיבת" כו' כי אתה צריך אליה לכפרת עון:

ועל פי דרכך "קנים תעשה את התיבה" הנזכרת בעד הבעלי חיים, שיהיו המינים נפרדים בל יזדקקו לשאינם מינם. ובזה יתכן מאמרם ז"ל (סוטה יב א) שהקשו למה במשה נאמר בחמר ובזפת, ופה כולה זפת מבית ומחוץ, ואמרו כי במשה היה חמר מבפנים כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע. והנה קשה על זה כי הלא גם נח איש צדיק תמים היה, אך במה שכתבנו יתכן כי נח לא הושם שם רק למרק עון ועל כן יריח ויריח, וזהו מאמרם ז"ל (שם) באומרם אותו צדיק כלומר אותו צדיק ולא זה צדיק: ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל שנות הכתוב את טעמו לומר "בכופר", ולא אמר בזפת כמו שאמר במשה, אך הוא לרמוז היות הזפת גם מבית לכפרת עון, על כן הוציאו בלשון כופר, ואמר "מבית ומחוץ בכופר":

עוד ידוקדק אומרו "עשה לך" על דרך זה, והוא כי ה' חפץ דכאו בתיבה שנים עשר חודש מדה כנגד מדה, לומר אתה לא יצאת לישע עמך להיישירם ולהדריכם בעבודת קונם, רק נסגרת בתוך ביתך - מה שלא עשה אברהם - לכן תסגר תוך התיבה גם אתה ותצטער. ואשר לא היית רועה ומנהיג את בני אדם, ותנדד שינה מעיניך לרודפם להיישירם להטיבם, עתה תרעה בהמות וחיות ומנדד שינה מעיניך להאכילם. וזהו "עשה לך", כלומר כי לך יאתה לעשות תיבה להנצל לעומת מדתך. גם "קנים תעשה את התיבה" בעד החיות ובהמות לכל מין ומין, לזונם ולכלכלם בידך. ועם כל זה אם על פי מדת הדין בלבד היית נידון על שלא מחית, גם אתה הייתה נמחה, אך עם כל צער התיבה הזה מה שיסכון לך, הוא הדבר השני שהוא כי "ואני הנני מביא" כו'.

והוא כי מלת ואני מיותרת, והוא כי הנה זולת מה שלמדונו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נא ג) כי כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, למדונו גם הם כי גם כל מקום שנאמר בו יתברך ואני הוא ובית דינו, והוא מאמרם (במדבר רבה ג ג) על פסוק ואני הנה לקחתי כו' וז"ל רבנין אמרין כל מקום שנאמר בו ואני כביכול הקב"ה ובית דינו, ובנין אב שבכלן וה' דבר עליך רעה עכ"ל, הנה השוו רבותינו ז"ל בפירוש אומרו ואני אל אומרו וה', והוא גם כן מפורש בספר הזוהר:

פסוק יז

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

(יז) ונבא אל הענין כי אמרה מדת הדין, הלא צויתיך תצטער בצער תיבה, דע לך כי כל זה איננו שוה לך להצילך - אם לא בהצטרף מדת רחמים שאסכים עם ה' שמצאת חן בעיניו - ואמר לא ידון רוחי באדם שהוא רוח אלהים לבדו, וזהו "ואני" שהוא הצטרפות השתי מדות יחד, שעל ידי כן "הנני מביא" כו', ימשך מזה כי (יח) "והקימותי את בריתי כו' ובאת אל התיבה", מה שאין כן על ידי מדת הדין לבדה. ועל כן יתיישב מה שהוצרך קיום ברית, שהוא לבל תקטרג מדת הדין. ובזה לא יקשה אומרו למעלה ויאמר ה' אמחה את האדם שהוא רחמים, ופה נאמר ויאמר אלהים כו' והנני משחיתם כו' ואני הנני מביא כו' שהוא מדת הדין, אך הוא שתי המדות יחד כאמור:

ואחר גמר דבור מדת אלהים אל נח, נתייחד לו דבור בחינת מדת רחמים, ויאמר לו בא אתה כו' וזהו "ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך" כו', והוא לומר אל תקוץ אם תצטרך להצטער בצער תיבה, ולא תנצל בדרך אחרת בלי צער תיבה, כי הוא על "כי אותך ראיתי צדיק לפני" בלבד ולא בפני מדת הדין, על כן תצטיך להנצל בצער:

והנה אין כל זה רק על נח, אמנם הבאים זכר ונקבה שהם כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קח ב) שלא נזקקו לשאינן מינן, הנה בדין היו זוכים להנצל גם לפי מדת הדין, וזהו אומרו "והבאים זכר ונקבה מכל בשר כו' כאשר צוה אותו אלהים", כי גם מדת אלהים עמדה להם. אמנם נח "ויסגור ה' בעדו" מצד עצמו במדת רחמים בלבד. ויתכן באומרו לשון סגירה, מה שהוצרך ליסגר בתיבה לא בעד החיות רק בעדו. וגם זה על פי מדת הרחמים, מה שאין כן בעלי חיים שגם בדין זכו בלי צער:

אמנם אחר שנשפך כאש תחת הרוגז ועברו ימים רבים שנצטער בהם נח, אחר שויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום שנתמרק ביסורין. אז "ויזכור אלהים את נח", שאפילו מדת הדין זכר אותו וריחם עליו, וזהו "ויזכור אלהים את נח" כו', ואז על ידי מדת הדין סילק הרעה. וזהו "ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים", שעל ידי רוח מדת אלהים שככו המים:

והנה זה הוא דרך כלל. ונחזור אל ענין המשך הכתובים, "אלה תולדות" כו' והנה כתבנו בדרך הקודם, שענין הכתוב הוא כי כל צדקותיו לא היו רק שלילת עון, אך לא כשרון קנייני בעצם:

עוד יתכן לפרש "אלה תולדות" וכו' והוא בהעיר קצת הערות הראוייות להעיר, עם שנזכרו בדרכים הקודמים.

אומרו נח זה פעמים.
כי הלא תולדותיו הוזכרו בפרשה הקודמת.
שהיה לו לומר אלה תולדות נח שם חם ויפת.
אומרו ויולד נח בוא"ו כמוסיף על תולדות הקודמים ואינם.
אומרו שלשה בנים, וכי מניינא אתא לאשמועינן.
הטילו "את" בין כל אחד מהבנים.
הקדימו את חם הקטן ליפת הגדול ממנו.
אומרו וירא אלהים את הארץ וכו' כי הלא גם החמס ראה אלהים.
למה לנח לא הזכיר רק החמס.
אומרו עשה לך תיבת וכו' כי מלת לך מיותרת.
למה הצריכו יתברך עשות תיבה, כי התמו הצלות לפניו יתברך על הר גבוה ותלול:

אמנם נקדים כי הנה שלשה המה תולדות אשר לאיש צדיק תמים, שתים הנה תולדות הנפש ואחד תולדות הגוף. יש שלם בשלשתן, ויש בשתיהן, ויש באחד. והנה השתים של נפש, האחד היא ממצות ומעשים טובים, כי הן הם בניו באמת, כי כל מצוה ומצוה נעשית ממנה מלאך פרקליט אחד, ואין לך בנים גדולים וטובים מהם. והשנית הם הנפשות שיעשה, כאברהם ושרה, מאשר ידריך ויישיר ויחזיר אנשים בתשובה, או ילמד תלמידים, כי הם בנים אמתיים באמת. והשלישית הם הבנים אשר יוליד עם האשה אשר לקח. ואמר "אלה תולדות" כו' לומר הלא אמרתי לך ונח מצא חן, שיורה כי לא היה כדאי לפי הדין, אל תתמה על החפץ, כי דע איפה כי משלשה מיני תולדות אשר לצדיק השנים נפשיים והאחד חומרי, מן הנפשיים לא היו לו רק אחד, וגם החומרי לא היה שלם בעצם. כי הנה "אלה תולדות נח" אשר נזכיר, והנה "נח איש צדיק תמים היה", שהוא בכשרותו בודד בעצמו שהוא הסוג האחד שהוא כשרון בעצמותו ולא בזולת, וזהו אומרו "נח" פעם שנית, ואומר "איש" שהוא עליו בעצמו. אמנם "את האלהים התהלך" ולא עם האנשים להחזירם בתשובה, רק כל כשרותו היה ממנו אל האלהים בלבד, הנה כי מן הנפשיים אחד היה לו בלבד. ומהחומרי "ויולד נח שלשה בנים" וכו'. על דרך מאמרם ז"ל (ויקרא רבה ל יא) ארבע מינים שבלולב שהאחד הוא האתרוג יש בו טעם וריח, והלולב הוא תמר יש בו טעם ולא ריח, ועבות ריח ולא טעם, והערבה לא טעם ולא ריח. כך בישראל יש מי שיש לו תורה ומצות, ומי שיש בו תורה ולא מצות, ומי שיש לו מעשים טובים ולא תורה, ומי שאין בו לא זה ולא זה, אמר הקב"ה יצטרפו אלו עם אלו, כלומר ויגינו אלו על אלו. וכן אחשוב ענין הכתוב הזה, כי הנה מזרע נח היה חם בלתי כשר, ויוכיח סופו שראה ערות אביו, יש אומרים סרסו ויש אומרים רבעו (סנהדרין ע א). וגם כי באשר הוא שם עדיין לא חטא, עם כל זה לא היתה הכנתו טוב. ויפת היה בינוני. ושם היה שלם. על כן מה עשה למען הגין עליהם, עשאם אגודה אחת וכללם יחד באומרו שלשה בנים, שאם לא כן למה הודיענו המנין, אך הוא להורות כי שלמים לא היו בעצם, אם לא בהגין זה על זה בהעשותם אגודה וכללות אחת. ועם כל זה להורות צד העדר ההשואה, הטיל "את" בין כל אחד לחבירו, כדרך מאמרם ז"ל בקצת מקומות (בבא קמא סה ב ועוד) את לאפסוקי אתא. ומכלל ההתערבות להגין זה על זה, היה הכתיב את חם הקטן בין השנים הגדולים ממנו, שהוא להורות כי אחיו הגינו עליו, ועל כן מזה ומזה הם נזכרים והוא בתוכם נאחז משניהם, כאילו נבלע בין הדבקים, הנה כי הוא לא שלם בעצם היה לינצל:

ובזה נבא אל ענין מאמרם ז"ל בבראשית רבה (ל י) וז"ל, רב יהודה ורב נחמיה, רבי יהודה אומר בדורותיו היה צדיק הא אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק. בשוק סמיא צווחין לעווריא סגיא נהור, משל לאחד שהיה לו מרתף אחד של יין, פתח חבית אחת ומצאה של חומץ, שניה כן, שלישית ומצאה תוסס, אמרין ליה תוסס הוא, אמר להון ואית הכא טב מיניה, אמרי ליה לא, כך בדורותיו היה צדיק הא אילו היה בדורו של משה או של שמואל לא היה צדיק. ורבי נחמיה אמר ומה אם בדורותיו היה צדיק, הא אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה, משל לצלוחית של אפרסמון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בין הקברות, והיה ריחה נודף, ואילו היה חוץ לקברות על אחת כמה וכמה. משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זונות ולא יצא עליה שם רע, אילו היתה בשוקן של כשרות על אחת כמה וכמה, ומה אם בדורותיו היה צדיק, אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה ע"כ:

ולבא אל כונתם, נעיר א. בדברי רבי יהודה בדורותיו היה צדיק הא אילו היה בדורו של משה כו', כי הלא נהפוך הוא, ומה אם בדור רשעים הוא צדיק, מה גם עתה בדור צדיקים. ב. כי הלא כל עוד שאפשר לדרוש לשבח, ומה גם על איש צדיק, לא יאות לדרוש לגנאי ודאי, ומה זה היה לחסיד קדוש כרבי יהודה ע"ה, ומי הכריחו להניח דרש רבי נחמיה הטובה, ובחר בהפכה להקל בכבוד צדיק תמים. ג. למה ייחד דורו של משה ודורו של שמואל מדורות זולתם. ד. מה צורך אל המשל, והענין מובן בלתו. ה. לרבי נחמיה כי בלי ישא משלו יובן עניינו, ומה צורך אל המשל, ולא עוד אלא שהוא ממשל שני משלים:

אמנם הצד השוה שבשניהם, הוא כי יפרשו הפסוק כמאמרנו למעלה, שכל צדקתו לא היה כשרון קנייני רק שלילת עון, או על פי הדרך הזה האחרון, שאמרו את האלהים התהלך נח - שלא שם פניו להיישיר את הזולת לעשות נפשות רבות או להשיבם מדרכם הרעה, כי כל צדקו לא היה רק ממנו בלבד, וזהו את האלהים התהלך נח כלומר ממנו ואליו, וזהו אומרו נח פעם שלישית, לומר כי לא השיב מעון רק את עצמו לבדו. על כן מצא מקום רבי יהודה לדרוש כך, נוסף על אומרו למעלה מצא חן - שיורה כי דרך מציאה היה ולא בדין. וזהו אומרו אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל כו'. והוא כי שתים הנה מיני היישרת הרבים, או שיבואו העם איש ממקומו אל המדריך וידרוש להם ויורם דרך ה', או ילך הוא אליהם במושבותם במקומותם להיישירם. והנה הסוג הראשון היה במשה שהיה כל העם נצב עליו מבקר עד ערב להודיעם את חוקי האלהים ואת תורותיו, והשני היה בשמואל שהיה סובב סובב הולך בכל מקומות ישראל מעיר אל עיר לשופטם ולהדריכם. על כן אמר אילו היה כו', כי לא עשה נח שום אחד מאלה, על כן אמר אילו היה בדורו של משה שהיה מוכיח את הרבים ומודיעם דרך ה' לא היה צדיק. ולשמא תאמר אולי לא יבואו אצלו, ומה גם בשומעם כי יחפוץ להדריכם והמה תוכחת נאץ לבם, ואיך יעשה כמשה שאליו יבואו וכל העם נצב עליו, לזה אמר או בדורו של שמואל, לומר אם הם לא יבואו אליו יבא הוא אליהם ויחזור אחריהם כאשר עשה שמואל, כי אילו במשה רבינו אם היו מתעכבים מלבא אליו, גם הוא היה עושה כשמואל:

עוד שנית - דעת רבי יהודה - כי כל טובו של נח לא היה רק העדר עונות וחטאים, אך לא מציאות קנייני, וזהו אומרו במשלו מצאה תוסס שהוא לא יין ולא חומץ, כי כל טובו אינו רק שלילת היותו חומץ. ושמא תאמר מי הגיד לו כי כן הוא, על כן המתיק דברו במשל שבעל המרתף מצאה תוסס, ושאמרו לו תוסס הוא, ושהשיב אית לן טב מינה, ולא אמר שגם הם אמרו כדברי בעל המרתף. כי אמנם הוא ראה מאמר הכתוב ונח מצא חן בעיני ה', שיורה אך לא בעיני הזולת - כמדת הדין או מלאכים משמאילים, והלא קשה הדבר מי שהוא צדיק תמים, איך לא ימצא חן גם בעיני הכל, כי הלא מי שאין לו עונות ועושה מצוה אחת כדאי הוא לינצל, כמאמר התנא (קדושין לט ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו את ימיו ונוחל את הארץ כו', ומאומרו מטיבין לו לשון רבים, יורה שגם מדת הדין תסכים ואין מעכב על ידו. על כן גזר אומר שכל צדקתו לא היה רק העדר עבירות אשר נכשלו בם בני דורו, שלא היה חומץ כהם, וקטרוג מדת הדין או המשמאילים לא היתה רק כי תוסס הוא ולא יין, כי אין טובו רק שלילת חמוץ עבירה. ועם כל זה מצא חן בעיני ה', שהוא נמשל אל המרתף שמצאו אותו תוסס, שזולת המלך היו גועלים בו ואמרו תוסס הוא, אלא שהמלך בחר בו על שאין טוב ממנו, כך בנמשל לא היו מסכימים מדת הדין או המקטרגים להניחו, באומרם שאין טובתו שלמה על העדר כשרון קנייני, אלא שהוא יתברך אמר לית לן טב מניה שעל כן מצא חן:

ולתת טוב טעם אל התפייסו יתברך על העדר עונות בלבד, ומה גם בעידן ריתחא רבה, ולא אמר שיבטל ברוב כי אחד היה בקרב עם רב כחול הים עושי רשעה, ועוד שהבלתי מזהיר את זולתו חטא הזולת תלוי בו, ונפשו מידו יבקש, כמאמרו יתברך אל יחזקאל (יחזקאל ג יט), ולמה את נפשו הציל הוא יתברך. על כן נשא משל המרתף, והוא, כי כאשר מצא בעל מרתף היין בכל חביותיו אין בהם יין לשתות כלל, ימנע ממנו, כי מה בצע לו במרתף אם אין לו בו יין לשתות. כן הוא יתברך שהעולם מרתף שלו, שעל ידי מה שנהנה ויערבו לו צדקות הצדיק מקיימו, ואם לאו היה העולם בטל, על כן אם לא היה מתפייס בנח היה העולם אבד. נמצא כי כיוון בהביאו המשל שלשה ענינים. אחד כי כל צדקו לא היה רק העדר חובה. שנית מה שהכריחו לפרש כן. שלישית למה נתרצה בו הוא יתברך, עם היות שלא הכשיר את זולתו, וגם הוא לא היה לו זכות קניני:

אמנם רבי נחמיה דן קל וחומר ומה כו'. ועל שני הדברים אשר עליהם בנה רבי יהודה יסוד דבריו, אחד שלא הזהיר רשע, שנית שלא היתה צדקתו רק תמימות העדר עבירות. על כן להשיב על האחד הביא משל הצלוחית של אפרסמון מוקפת צמיד פתיל במקום ריח רע והיה ריחו נודף. והענין כי אילו לא היה פי הצלוחית מוקף צמיד פתיל ולא היה ריחו נודף, בהיות נתון במקום ריח רע, אין לתת דופי באפרסמון, שלא מבלתי היות טוב איבד ריחו, רק מהיותו בבית הקברות ופיו פתוח שעל ידי כן הפיג ריחו. אמנם אם עם היות פיו סתום והוא בבית הקברות עדיין ריחו נודף, עם כל זה יש להחזיק לו טובה שלא הספיק ריח רע של בית הקברות להפסיד טעמו. כן הדבר הזה, כי הנה הדור ההוא הלא ידמו לבית הקברות שריח מעשיהם רע ומר, קל ליאבד הקרוב אליהם בלמוד ממעשיהם, ונח היה כצלוחית של אפרסמון, והנה אם היה פותח פיו להוכיחם ולהיישירם ולהזהירם, והוא אחד בין כללות העולם ואין אחד מתחזק עמו, הלא יאכלוהו בכל פה, ולא יעצור כח לעמוד ולהחזיק סברתו הטובה נגד כל ההמון הרב, ואדרבא יגרוהו בחרמם יאספוהו במכמרתם לימשך אחר דעותם, ואם יש אפשרות לו לעמוד בסברתו ואין מכלים, הלא הוא כי ישתוק וישים לאל מלתו, כצלוחית אפרסמון מוקפת צמיד פתיל, ועם כל זה יש להחזיק לו טובה אם שתיקתו תעמוד לו שלא יזיזוהו מצדקתו. ובדבר הזה נחה שקטה תלונת למה לא יצא לישע עמו להדריכם וללמד דעת את העם כמשה או כשמואל, כי הלא בשתיקתו יש להחזיק לו טובה שלא למד ממעשיהם שקרוב ללמוד להם, כאשר קרוב להפיג ריח אפרסמון בבית הקברות, ומה גם עתה אם היה פותח פיו, שאז ודאי היו מאבדים אותו, ועל כן ימצא חן ושכל טוב על מנוע עצמו מלדבר דבר, כי לאנשים ההם לא מצא טוב משתיקה. ועל הענין השני שעליו בנה רבי יהודה בנין דבריו, והוא כי כל צדקת תמימותו לא היתה רק בשב ואל תעשה בהעדר עבירות, על כן נשא המשל השני, משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זונות כו', כי כאשר יש לבתולה ההיא להחזיק לה טובה שלא למדה ממעשי שכינותיה הרעות, עם שכל טובה היא שלילת עבירה, כי לפני המקום שקול זה כמצות מעשיות, כן יש להחזיק לו טובה על העדר מעשים רעים כעושה מעשים טובים. ולא אמר לאשה שהיתה שרויה רק לבתולה כו', לרמוז שלא תאמר חטא ושב ורפא לו בתשובה, רק שמתחלתו היה צדיק. והוא מה שכתבנו למעלה באומרו איש צדיק תמים, כי מעודו איש היה צדיק, כמאמרם ז"ל (עבודה זרה יט א) על פסוק (תהלים קיב) אשרי איש ירא את ה' שהוא מן הבחרות, שמהיותו איש ירא את ה':

כלל הדברים, כי הצד השוה שבהם כי כעת לא היה שלם, כי גם למזכה אותו אומר הא אילו היה בדורו של כו', אך עדן לא היה. ושמא תאמר אם כן איפה איך הספיק זה בעת קצף גדול לינצל, לזה אמר "ותשחת הארץ", שהוא כי למה שלא היה זולתו בעולם טוב ממנו ולא דומה לו, כי הלא "ותשחת הארץ" שהיא כולה, ואינו חפץ הוא יתברך בהשחתת עולם, על כן השאירו:

והנה לא היתה ההשחתה הזאת שהיא מהזנות נכרת רק "לפני האלהים", אך בעיני ההמון לא דבר רע היתה, להתיחס להשחתת הארץ. אמנם החמס היה רע בעיני הכל כי "ותמלא הארץ חמס". ומה גם למאמרם ז"ל שלא היה איש שלא היה צועק חמס, כי כל אחד היה גוזל ונגזל, וכלם צועקים על מה שנגזל מהם, והם עצמם הגזלנים שהיתה הצעקה על עצמם, הנה גם הגוזל היה נראה לו הגזל דבר רע, וצועק על מה שגזלו ממנו, ולא יביט אל מה שגזל הוא:

ותדע למה "וירא אלהים" לבדו "את הארץ והנה נשחתה" בזמה, ולא ראו האנשים כי כן הוא, עם היות הזנות גם הוא רע ומר בעיני אלהים ואדם, הלא הוא על שכל כך הורגלו בכך שנעשה להם כדבר טבעי, עד גדר "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", על כן לא היתה נשחתת הארץ רק לפני האלהים. על כן "ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני", וזה על "כי מלאה הארץ חמס". ומה שלא נחתם על הזנות, הוא "מפניהם", והוא כי לא רצה הוא יתברך לחתום גזר דינם רק על מה שגם בעיניהם היה קשה, וזה אומרו "מפניהם", מה שאין כן על הזנות כי בפניהם לא כמו זר נחשב:

ועם כל זה דע איפה כי גם שאצילך על כי אין זולתך טוב ממך, אל יעלה על רוחך ארגיע לך שאשאיר לך מקום בארץ אשר אצוה מהמטיר עליו מי המבול, ושם תנצל בהר גבוה וכיוצא, כי אמציא מנוח לכף רגלך. כי דע איפה כי "והנני משחיתם" כו', שלא ישאר מהארץ מקום בלתי נשחת. והוא כי גם לאומר (זבחים קיג ב) כי ארץ ישראל לא גושמה ביום זעם, הנה כתב הרמב"ן ז"ל (פרשת נח ח יא): כי הן אמת שלא גושמה, אך מאשר המטיר ה' חוצה לה, הציף על פני כולה ומת כל אשר בה רוח חיים, או מההבל, באופן כי דרך כלל כל הארץ נשחתה. על כן "עשה לך תבת עצי גופר" מדה כנגד מדה. את האלהים בינך לבינו היית, ולא יצאת לישע עמך להדריכם ולהיישירם, גם עתה הצלתך תהיה על ידי הסגר, וזהו "עשה לך" כלומר בשבילך. ומה גם למאמרם ז"ל (בראשית רבה לד א) שהיה כחבוש בבית האסורין, צועק ואומר לפניו יתברך, הוציאה ממסגר נפשי כמדובר. ועל כן אמר לו "ואני הנני מביא את המבול כו' כל אשר בארץ יגוע", כי הלא יקשה כי אחר אומרו לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, אם כן ודאי שכל אשר בארץ יגוע. ועוד שהיה לו לומר כל אשר בארץ ישחת או ימות, אך לשון גויעה לא יצדק רק בצדיקים. אך יאמר אל יעלה על רוחך לומר כי אבקש מנוח לכף רגלך באחד המקומות אשר בארץ המה, כי הלא דע לך כי גם שאני הנני מביא את המבול לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים בעלמא, ולא את איש צדיק כמוך בעל נשמה, עם כל זה דע שכל אשר בארץ גם איש צדיק יהיה כמוך, שמיתתו תתייחס לגויעה, "יגוע" ולא ימלט. כי לא תזכה לינצל רק על ידי צער הסגר כנגד מדתך שלא יצאת ממחיצתך למחות. וזה מאמרו יתברך אחרי כן, "בא אתה וכל ביתך אל התיבה" כו', והענין מה שאושיבך בצער תיבה שתהיה כאסור על בור, הלא הוא על "כי אותך ראיתי צדיק לפני", כלומר ממך ולפני ולא ממך אל הבריות לזכותם, על כן תסגר גם אתה כמדובר. ועל כן צוהו יכסנה בכופר ותהיה מעצי גופר, כמפורש בדרך הקודם:

פסוק יח

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

(יז) ונבא אל הענין כי אמרה מדת הדין, הלא צויתיך תצטער בצער תיבה, דע לך כי כל זה איננו שוה לך להצילך - אם לא בהצטרף מדת רחמים שאסכים עם ה' שמצאת חן בעיניו - ואמר לא ידון רוחי באדם שהוא רוח אלהים לבדו, וזהו "ואני" שהוא הצטרפות השתי מדות יחד, שעל ידי כן "הנני מביא" כו', ימשך מזה כי (יח) "והקימותי את בריתי כו' ובאת אל התיבה", מה שאין כן על ידי מדת הדין לבדה. ועל כן יתיישב מה שהוצרך קיום ברית, שהוא לבל תקטרג מדת הדין. ובזה לא יקשה אומרו למעלה ויאמר ה' אמחה את האדם שהוא רחמים, ופה נאמר ויאמר אלהים כו' והנני משחיתם כו' ואני הנני מביא כו' שהוא מדת הדין, אך הוא שתי המדות יחד כאמור:

ואחר גמר דבור מדת אלהים אל נח, נתייחד לו דבור בחינת מדת רחמים, ויאמר לו בא אתה כו' וזהו "ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך" כו', והוא לומר אל תקוץ אם תצטרך להצטער בצער תיבה, ולא תנצל בדרך אחרת בלי צער תיבה, כי הוא על "כי אותך ראיתי צדיק לפני" בלבד ולא בפני מדת הדין, על כן תצטיך להנצל בצער:

והנה אין כל זה רק על נח, אמנם הבאים זכר ונקבה שהם כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קח ב) שלא נזקקו לשאינן מינן, הנה בדין היו זוכים להנצל גם לפי מדת הדין, וזהו אומרו "והבאים זכר ונקבה מכל בשר כו' כאשר צוה אותו אלהים", כי גם מדת אלהים עמדה להם. אמנם נח "ויסגור ה' בעדו" מצד עצמו במדת רחמים בלבד. ויתכן באומרו לשון סגירה, מה שהוצרך ליסגר בתיבה לא בעד החיות רק בעדו. וגם זה על פי מדת הרחמים, מה שאין כן בעלי חיים שגם בדין זכו בלי צער:

אמנם אחר שנשפך כאש תחת הרוגז ועברו ימים רבים שנצטער בהם נח, אחר שויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום שנתמרק ביסורין. אז "ויזכור אלהים את נח", שאפילו מדת הדין זכר אותו וריחם עליו, וזהו "ויזכור אלהים את נח" כו', ואז על ידי מדת הדין סילק הרעה. וזהו "ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים", שעל ידי רוח מדת אלהים שככו המים:

והנה זה הוא דרך כלל. ונחזור אל ענין המשך הכתובים, "אלה תולדות" כו' והנה כתבנו בדרך הקודם, שענין הכתוב הוא כי כל צדקותיו לא היו רק שלילת עון, אך לא כשרון קנייני בעצם:

עוד יתכן לפרש "אלה תולדות" וכו' והוא בהעיר קצת הערות הראוייות להעיר, עם שנזכרו בדרכים הקודמים.

אומרו נח זה פעמים.
כי הלא תולדותיו הוזכרו בפרשה הקודמת.
שהיה לו לומר אלה תולדות נח שם חם ויפת.
אומרו ויולד נח בוא"ו כמוסיף על תולדות הקודמים ואינם.
אומרו שלשה בנים, וכי מניינא אתא לאשמועינן.
הטילו "את" בין כל אחד מהבנים.
הקדימו את חם הקטן ליפת הגדול ממנו.
אומרו וירא אלהים את הארץ וכו' כי הלא גם החמס ראה אלהים.
למה לנח לא הזכיר רק החמס.
אומרו עשה לך תיבת וכו' כי מלת לך מיותרת.
למה הצריכו יתברך עשות תיבה, כי התמו הצלות לפניו יתברך על הר גבוה ותלול: