אליהו רבא יג
ישמור אדם את עצמו שלא ירבה שחוק שיחה ותיפלות.
אין שחוק אלא גילוי עריות, שנאמר: ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו בא אליי לשכב עמי וגו׳ (בראשית לט-יד). ואמרו, שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה (אבות ג-יג).
ואין שחוק אלא עבודה זרה, שנאמר: ויקמו לצחק (שמות לב-ו).
ואין שחוק אלא שפיכות דמים, שנאמר: יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו׳ (ש״ב ב-יד).
ואין שחוק אלא ליצנות, שנאמר: ועתה אל תתלוצצו וגו׳ (ישעיה כח-כב) שהיו מתלוצצים על דין של גיהנום, שנאמר: לכן שמעו נא דבר ה׳ אנשי לצון וגו׳ כי אמרתם כרתנו ברית את מות ועם שאול עשינו חוזה וגו׳ (שם שם יד-טו).
לכך אמר הקב״ה לישראל: בניי, אני הוא שישבתיתשע מאות שבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם. ומיום שנברא העולם עד אותה השעה (מתן התורה) דרשתי וחקרתי וצרפתי ובחנתי את כל דברי התורה כולה. ומיום שבראתי את העולם וישבתי על כיסא הכבוד שלי - שליש היום אני קורא ושונה, ושליש היום אני דן את הדין לכל העולם, ושליש היום אני עושה צדקה ואני זן אני ומפרנס ומכלכל את כל העולם כולו ואת כל מעשה ידיי שבראתי בעולם, ואין לפניי שחוק אלא שעה אחת בלבד.
ואימתי יש לפניי שחוק?
בשעה שעובדי כוכבים ומזלות אומרים בוא ונעשה עמו מלחמה.
ואומרים: בכמה גיבורים הוא בא עלינו - יבוא עלינו באלף אלפים גיבורים. בכמה פרשים הוא בא עלינו - יבוא עלינו באלף אלפים פרשים. בכמה חרבות הוא בא עלינו - יבוא עלינו באלף אלפים חרבות. על אותה שעה אני משחק, שנאמר: למה רגשו גויים וגו׳ יושב בשמים ישחק וגו׳ (תהילים ב א-ד).
- אף במקום אחר יש לפניו שחוק ואינו שחוק ממש, שנאמר: ויאמר ה׳ אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה (שמות ל-לד) וחלבנה אינה נסרחת?
אלא אימתי יש שחוק ואינה שחוק ממש, בשעה שפושעי ישראל מבקשים לבלעות את הכשרים שבהם. שנאמר: זומם רשע לצדיק וגו׳ (תהילים לז-יב).
מה כתיב אחריו?
ה׳ ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו (שם-יג).
אבל מצינו במקום אחר שנתחרט הקב״ה ביצר הרע, ואומר: מה שכר חדשתי ממנו ומה עשיתי שבראתי אותו בעולמי, שנאמר: אם ישך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון (קהלת י-יא).
באותה שעה נפתח להם פה לפושעי ישראל לבקש רחמים לקבלם בתשובה, ולומר לפניו: ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך כי יצר הרע מגרה אותנו, ברחמיך הרבים קבלנו בתשובה שלימה לפניך. לפי שכל המרבה שיחות ותיפלות הן מלווים אותו עד אותה שעה שהוא נכנס לבית עולמו.
הקב״ה אומר לו: בני, לא למדת מאביך שבשמים שהוא יושב על כיסא הכבוד שלו, שליש היום הוא קורא ושונה ושליש היום הוא דן את הדין ושליש היום הוא עושה צדקה וזן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ולכל מעשה ידיו שבעולם, ואין לפניו שחוק אלא שעה אחת.
ואם אומר אדם להקב״ה הייתי לומד תורה מבן י״ג שנה, א״ל הקב״ה מה תורה עשית ומה מעשים טובים תפסת, והלא עסקת בשיחה בטילה ודברים שאינם ראויים והגונים שנאמר: כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו (עמוס ד-יג).
מכאן אמרו, שני בני אדם אחד עמל בדברי תורה, ואחד עמל בדרך ארץ.
הרוצה לעמול בדרך ארץ, נותנים לו שיעמול בדרך ארץ. ועליו הכתוב אומר: כי אדם לעמל יולד (איוב ה-ז).
למה הוא דומה?
לנאד שנתמלא מים ונשפך והלך לו, לאחר שעה אין בנאד כלום.
והרוצה לעמול בדברי תורה, נותנים לו שיעמול בדברי תורה. ועליו הכתוב אומר: נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו (משלי טז-כו).
למה הוא דומה?
לאסקופה התחתונה (מדרגה שבפתח הבית) שהכל דשין בה, ולקורה שהכל עוברים עליה. וכאילן שהכל יושבים בצלו, וכנר שעושה מאור עיניים לרבים.
יודע אהרון בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו, והיה קושר חבל של ברזל במותניו, ומחזיר על כל פתחי ישראל. וכל מי שלא היה יודע לקרוא קריאת שמע וכן ומי שאינו יודע להתפלל, היה מלמדו לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. וכן מי שאינו יודע לכנס בגופה של תורה, היה מלמדו.
ולא אהרון בלבד, אלא כל תלמיד חכם המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים, ואינו נושא פנים לעשיר ולעני. אלא מקרא הוא מקריא לכולם כאחת, ומשנה הוא שונה את כולם כאחת. מתוך כך הקב״ה מרחם עליו ונותן בו חכמה ודעה ובינה והשכל, ונותן לו חלק עם הצדיקים אברהם יצחק ויעקב. ועליו הכתוב אומר: מעמל נפשו יראה ישבע בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים וגו׳ (ישעיה נג-יא).
מכאן אמרו, לעולם ינהג אדם בעצמו יח׳ מידות:
א. יהא אדם עניו בביתו.
ב. חסיד בישיבה.
ג. ערום ביראה.
ד. חכם בתורה.
ה. פיקח במעשים טובים.
ו. נאה ומתקבל על הבריות.
ז. מודה על האמת.
ח. דובר אמת בלבבו.
ט. מודה ועוזב.
י. אוהב את המקום אהבה גמורה בין כשהוא טוב לו בין כשהוא רע לו.
יא. מתאנח על כבודו של הקב״ה ועל כבודם של ישראל כל ימיו.
יב. מחמד ומתאווה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולקיבוץ גלויות - אז זוכה לרוח הקודש בדבריו, שנאמר: כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו וגו׳ (חבקוק ב-ג). ואומר: ואתה באלוקיך תשוב חסד ומשפט שמור וקוה אל אלוקיך תמיד (הושע יב-ו).
יג. יהא נאה בביאתו לבית המדרש - כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומקובל בעיני הבריות כדי שימלא את ימיו.
יד. ירבה אדם דברי תורה - שאין לך שכר גדול מהם.
טו. יהא אדם שואל ומשיב בישיבתו בבית המדרש כדי שירבה חכמתו בידו
טז. ישמור עצמו שלא יבוא לידי תנומה, שנאמר: וקרעים תלביש נומה (משלי כג-כא). לפי שאין לך מידה קשה בעולם כמתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש. ולא זו בלבד שישמור עצמו מן התנומה, אלא ישמור עצמו מאכילה ושתייה הרבה כי מתוך שהוא אוכל ושותה הרבה יבוא לידי תנומה, שנאמר: פן תאכל ושבעת וגו׳ (דברים ח-יב).
יז. ישאל אדם את הפסוק וההלכה שהכל משחקין עליו, שנאמר: אם נבלת בהתנשא (משלי ל-לב).
אם נבלת בה - תתנשא בה.
יח. יכניס אדם את עצמו לגופה של תורה - אף על פי שאינו יודע ובקי בהלכה כלום. אומרים לו לאדם: עד שאתה מבקש רחמים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיך, תבקש רחמים על עבירות שעברת שימחול לך עליהם. והיזהר אחר כך מעשות שלא כהוגן, ומתוך כך יהא אדם שומע וזוכרה.
ומתוך ארבע שלפניה (הד׳ מידות רעות שמנה בתחילת הפרק שאין שחוק אלא עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ליצנות. טובי חיים). וכל אותם שמונה עשרה מידות שכרם ועונשם בצדם. ולא עוד אלא שכל המרבה בשחוק ובשיחה ותיפלות מביא חרון אף לעולם והפירות מתמעטים על ידו ורעות רבות באות על ידיהן, וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי ישראל נהרגים, ויתומים ואלמנות קוראים ואינם נענים. שנאמר: על כן על בחוריו לא ישמח ה׳ ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כולו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה וגו׳ (ישעיה ט-טז).
ולא עוד, אלא כל המרבה בשחוק ושיחה ותיפלות, עליו כתיב: אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו (הושע ד-ב). וכאילו נשבע על שקר ומכחש ומכזב בדין.
ואם היה בתוך המשפחה, ובני המשפחה שמחים בו - לבסוף הוא מגלה את כל בני המשפחה.
ואם היה בתוך השכונה, ובני השכונה שמחים בו - לבסוף הוא מגלה את כל בני השכונה.
וכן אם היה בתוך בני החצר, וכן אם היה בתוך בני המבוי, וכן אם היה בתוך בני העיר - לבסוף הוא מגלה את כל בני העיר, שנאמר: על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה וגו׳ (שם שם-ג).
ומפני מה?
מפני שלא היו מוכיחים את ישראל כלום, שנאמר: אך איש אל ירב ואל יוכח איש (שם שם-ד).
אפילו מצאן כהן ושוחק עמם - חולק עמם בפורענות.
וכן נביא ונשיא, שנאמר: וכשלת היום וכשל גם נביא עמך (שם פס׳ ה).
וכן בין עכו״ם בין ישראל, בין איש בין אישה בן עבד בן שפחה, עשה מצוה שכרה בצדה.
מכאן אמרו, כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו - כבוד שמים מתרבה וגם כבוד עצמו מתרבה.
וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו - כבוד שמים במקומו עומד וכבוד עצמו מתמעט.
מעשה באדם אחד, שהיה עומד הוא ובנו בבית הכנסת; וכל העם היו עונין "אמן" ו"הללויה" אחר העובר לפני התיבה - ובנו עונה דברים של תיפלות, ולא אמר לו אביו שום דבר; ואמרו לו הבריות שימחה בבנו, והשיב ואמר להם "מה אעשה לו? תינוק הוא! ישחק!" שוב למחר עשה כן, כל אותן ימי החג ענה בנו דברים של תיפלות ולא אמר לו אביו שום דבר. לא יצתה אותה שנה לא שניה ולא שלישית עד שמתו אשתו ובניו ובן בנו ויצאו לו חמש עשרה נפשות בתוך ביתו, ולא נשתייר לו אלא שני בנים: אחד חיגר וסומא, ואחד שוטה ורשע.
שוב מעשה באדם אחד שהיה מתחרט בעצמו שלא קרא ולא שנה. פעם אחד הייתי עומד אני והוא בבית הכנסת, כיון שהגיע שליח צבור לקדושת השם הגביה אותו בן אדם את קולו, וענה אחריו בקול רם קדושת השם ואמר "קדוש קדוש קדוש כו'". אמרתי לו: "בני, מה ראית שהגבהת את קולך עד מאוד?" ואמר לי: "לא די שלא קריתי ולא שניתי, אלא עכשיו שניתן לי רשות - אגביה את קולי ותנוח עלי נפשי!" אמרו: לא יצתה אותה שנה ולא שניה ולא שלישית עד שעלה אותו איש מבבל לארץ ישראל, עמדו ועשאוהו ממונה מבית קיסר, ומינוהו על כל הבירניות שבארץ ישראל, ונתנו לו מקום ובנה לו בית וישב בה כל ימי חייו, והניח לבניו ולבני בניו ממון הרבה עד סוף כל הדורות.
ושוב מעשה בכהן אחד שהאכיל את בהמתו תרומה, ונפלה אש עליו ואכלה מביתו שלושים זכרים וששים בגדים, ועשרים וארבע כדים של יין ועשרה כדי שמן, ושאר ממון הרבה; והיה בא וישב לפני החכמים, ואמר להן: "רבותי, נפלה עלי אש, ואכלה ממני כך וכך זכרים, כך וכך יין, וכך וכך שמן, ושאר ממון שהיה לי." הכניסו חכמים יגון ואנחה בלבם. אמרו: לא זזו משם עד שבא אדם אחד שאינו בקי בהלכה, ואמר לו: המאכיל את בהמתו תרומה מהו? א"ל: מותר!
אמר לו: שמא אסור?
אמר לו: לאו! ואמר לו: אני כהן, והאכלתי את בהמתי תרומה!
וכששמעו החכמים בדבר, ענו כולם כאחד ואמרו: ברוך המקום ברוך הוא, שאין לפניו משוא פנים! וכי תרומה וקודש שאין להם אוכלים אינן הולכין אלא לשרפה? אלא עשית שלא כדין!
אמר להן: והלא תנן "כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולין"!
אמרו לו: לא אמרו אלא כרשינין מפני שהן מאכל לבהמה, רק בשני רעבון בני אדם אוכלין אותם, לפיכך לא גזר דהמע"ה עליהן אלא בשני רעבון, משום שהם מאכל אדם באותה שעה.
מכאן אמרו: "כל המאכיל לבהמתו תרומה, בין תרומת הארץ בין תרומת חוץ לארץ - עליו הכתיב אומר "בוזה דרכיו ימות" (משלי יט), ואומר (במדבר יח) "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו", ואומר (קהלת י) "חופר גומץ בו יפול".
מכאן אמרו: אל ילמוד אדם תורה ברבים, אא"כ קרא תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה ומדרש, שנאמר (תהלים קו) "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו".
הרי הוא אומר:ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה, גם את זה לעומת זה עשה האלוקים, על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה(קהלת ז-יד)
ביום טובה היה בטוב - כך אמר הקב"ה לאדם: מיום שנתתיך על פני האדמה עשה מעשים טובים, והצל עצמך מן הגזל ומן הדבר מכוער, לכך נאמר: "ביום טובה היה בטוב.
וביום רעה ראה - מה שעשית, לפיכך באו עליך יסורין! שאין יסורין באין על האדם אלא לטובתו, להוציא מידו כל מה שחטא ועשה.
דבר אחר: "ביום טובה" וגו' - שנו חכמים במשנה: אל תתיאש מן הפורעניות, לכך נאמר: ביום טובה היה בטוב.
וביום רעה - ראה בפורעניותן של הרשעים, שהם היו מזלזלין בתורה ובמצות ויורדין לגיהנם, שנאמר (ישעיה סו) "וראיתם ושש לבבכם" לכך נאמר "וביום רעה ראה".
הרי הוא אומר: (ירמיה לא) כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו
שני אחים שבבית אחד, האחד קשה מחבירו - הקשה נענש מפני חבירו. לכך נאמר: "כי פדה" וגו'.
דבר אחר:
כי פדה ה׳ את יעקב - שני תלמידי חכמים כדאמרן. (האחד קשה מחבירו - הקשה נענש מפני חבירו) לכך נאמר: כי פדה ה׳ את יעקב.
דבר אחר:
שני שותפים בעסק, אחד בשדה, ואחד במלאכה. ואחד מהן קשה מחבירו - הקשה נענש מפני חבירו. לכך נאמר: כי פדה.
דבר אחר:
כי פדה ה׳ - מי שיש לו שתי נשים לאחת מקיים שארה כסותה ועונתה ולאחת אינו מקיים, עונש גדול יש שם. וכל מי שאינו מודה בדברים הללו ואינו רוצה בתוכחות, עליו הכתוב אומר: מסיר אזנו משמוע תורה (משלי כח-ט).
ושנו חכמים במשנה:
כל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם (אבות ד-ד).
כיוצא בדבר אתה אומר: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהילים קלג-א). כשדיבר הקב״ה עם משה אב לחכמים ואב לנביאים לגאול את ישראל, לא היה לו לסרב בשליחות המקום. אף על פי כן לא דיבר הקב״ה עימו אלא בלשון שמחה, שנאמר: הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד-יד).
והלא דברים קל וחומר: ומה משה חכם החכמים הגדולים ואב לנביאים ולא היה לו לסרב בשליחות המקום אף על פי כן לא היה הקב״ה מדבר עימו אלא בשמחה, אהרון אחיו שנתכוון ועשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ובין ישראל לישראל, ובין ישראל לחכם, ובין חכם לחכם, ובין אדם לחבירו, ובין איש לאשתו, על אחת כמה וכמה שהיה מדבר הקב״ה עמו בשמחה. עליהם הוא אומר: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.
דבר אחר:
הנה מה טוב ומה נעים - עשה אדם מעשים טובים בילדותו, והזקין וכפל את מעשיו לטובה ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות, עליו הוא אומר: הנה מה טוב ומה נעים וגו׳.
דבר אחר:
הנה מה טוב ומה נעים וגו׳ - קרא אדם תורה נביאים וכתובים בילדותו, והזקין וכפל את מעשיו ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות. עליו הוא אומר: הנה מה טוב ומה נעים וגו׳.
דבר אחר, אם האחד יושב ושונה עם חבירו - עליהם הוא אומר: הנה מה טוב ומה נעים וגו׳.
דבר אחר, שני אחים בבית אחד, וקוראים ושונים זה עם זה ושמחים זה עם זה ואוכלים ושותים זה עם זה - עליהם הוא אומר: הנה מה טוב ומה נעים וגו׳.
ועתיד הקב״ה לישב בבית המדרש הגדול שלו וצדיקים יושבים לפניו,ויאמר להם: אני הוא שנמסרתם למיתה עלי, ואני הוא שנהרגתם עלי - לכן תהיו אתם כמוני. מה אני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, כך תהיו אתם חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר: מלך ביופיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים (ישעיה לג-יז).
מאי תראינה ארץ מרחקים?
אלו הלכות שהיו בדעתו של הקב״ה תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, ואמר אותן לישראל.
ואומר: ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ה׳ מעל לגבול ישראל (מלאכי א-ה)
ועיניכם תראינה - זו מידת הדין בעכו״ם, ואתם תאמרו יגדל ה׳ מעל לגבול ישראל.
כך אומר הקב״ה לישראל: בניי, קראו את המקרא והרבו אותו, ושנו את המשנה והרבו אותה, עד שאני בעצמי אבוא ואומר לכם על הטמא טמא ועל הטהור טהור - על הטהור במקומו, ועל הטמא במקומו, שנאמר: זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד וגו׳ (הושע י-יב). עד שיבוא ויודה צדק לכם.