אליהו רבא יא
למה היו ישראל דומים בימי שפוט השופטים?
למלך שקנה בתים ועבדים ושפחות, מהם בני שש מהם בני חמש בני ארבע בני שלוש בני שתים בני אחת - וגידלם על שולחנו ואכלו ממה שהמלך אוכל, ושתו ממה שהמלך שותה. וגידלם ובנה להם בתים ונטע להם גפנים ואילנות ונטעים, ואמר להם: הזהרו בנטיעות הללו ואילנות הללו.
כיון שאכלו ושתו עמדו ועקרו את הגפנים וקצצו את האילנות וכרתו הנטיעות ושברו את הבתים - כיון שבא המלך ומצא את כל מה שעשו, הרחיב את דעתו מהם. אמר: הרי הם כתינוקות של בית רבן מה אעשה לאלו? הביא אותם והכה אותם. וכן שנו לו ושלשו לו. לכך נדמו ישראל לפני אביהם שבשמים בימי שפוט השופטים. היו סורחים במעשיהם והיו נמסרים למלכות, וכשחזרו ועשו תשובה - מיד היה הקב״ה גואל אותם. ללמדך שלא חסר מישראל שום פרוטה שלא כדין והכל אינו אלא בדין.
ושמא תאמר אותם ארבעים ושניים אלף שנהרגו בימי יפתח הגלעדי מפני מה נהרגו?
יפתח נדר נדר שלא כהוגן ופנחס בן אלעזר היה עומד בימים ההם. היה לו ליפתח לילך אצל פנחס ויתיר לו נדרו, ולא הלך. זה אמר, אני ראש לכל ישראל, אלך אצל זה? ופנחס אמר הוא צריך לי ואני אלך אצלו?
זה נוהג גדולה לעצמו וזה נוהג גדולה לעצמו - אוי לה לגדולה שקוברת את בעליה. אוי לה לגדולה שלעולם אינה גורמת טובה.
יפתח הגלעדי נדר נדר דבר שלא כהוגן להעלות את בתו על גבי המזבח, נתקבצו אליו אנשי אפרים לעשות עמו מריבה גדולה. היה לו לפנחס שיאמר להם: להתיר את נדרו ליפתח לא באתם אלא לעשות עמו מריבה באתם.
אלא לא די שהוא לא מיחה בבני אפרים, אלא גם הוא לא התיר את נדרו ליפתח.
הקב״ה שהוא יושב על כסא שופט צדק יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, אמר: מאחר ששם זה את נפשו בכפו ובא והציל את ישראל מיד מואב ובני עמון, והם באו לעשות עמו מריבה גדולה ונתקבצו עליו לעשות מלחמה עמו. מיד יצא יפתח והרג בהם ארבעים ושניים אלף, שנאמר: ויצעק איש אפרים וגו׳ ויאמרו ליפתח מדוע עברת להילחם בבני עמון ולנו לא קראת וגו׳ ביתך נשרוף עליך באש.
ויאמר יפתח אליהם איש ריב הייתי וגו׳ ואראה כי אינך מושיע ואשימה נפשי בכפי וגו׳ ולמה עליתם אלי היום הזה להלחם בי ויקבוץ יפתח את כל אנשי גלעד וילחם את אפרים וגו׳ וילכוד גלעד את מעברות הירדן לאפרים והיה כי יאמרו פליטי אפרים אעבורה ויאמרו לו אנשי גלעד האפרתי אתה ויאמר לא ויאמרו לו אמר נא שבולת ויאמר סבולת (שופטים יב א-ו).
אין סבולת אלא לשון עבודה זרה, כאדם שאמר לחבירו: שא בל (שם ע״ז של בבל).
ולא יכין לדבר כן ויאחזו אותו וישחטוהו וגו׳ ויפול בעת ההיא מאפרים ארבעים ושניים אלף.
מי הרג את כל אלה?
הוי אומר, לא הרג אותם אלא פנחס. שהיה סיפק בידו למחות ולא מיחה, וגם היה לו להתיר את נדרו ליפתח ולא התיר.
ולא פנחס בלבד אלא כל מי שסיפק בידו למחות ולא מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר - כל הדמים הנשפכים בישראל אינם אלא על ידו שנאמר: ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם וגו׳ באמרי לרשע רשע מות תמות ולא דיברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש וגו׳ (יחזקאל לג ז-ח). לפי שכל ישראל ערבים זה לזה.
ולמה הם דומים?
לספינה שנקרע בה בית אחד, אין אומרים נקרע בה בית אחד אלא נקרעה כל הספינה כולה. כך הם ישראל שנאמר: הלוא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו (יהושע כב-כ).
ושמא תאמר אותם שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו?
לפי שהיה להם לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עימהם, לילך ולקשור חבלים של ברזל במותניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל. וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ושתיים ובשלוש, עד שיתישבו ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב״ה בעולמות כולם שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו. ואומרים שלום עלייך נפשי - כדי שלא להרבות עליהם את הטורח.
כך שנו חכמים במשנה: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך (אבות ד-י).
וכשעשו בני בנימין דברים מכוערים ודברים שאינן ראויים - באותה שעה ביקש הקב״ה להחריב את כל העולם כולו, אמר הקב״ה: לא נתתי לאלו את ארץ ישראל אלא שיקראו וישנו ויעסקו בתורה כל ענין בזמנו וילמדו דרך ארץ.
אמר הקב״ה: לא כך כתבתי בתורתי? אף על פי שאין בהם בישראל דברי תורה אלא דרך ארץ בלבד, יקויים בהם הכתוב: ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו (ויקרא כו-ח). אבל אם תעשו את התורה ואת המצוות - אחד מכם ירדוף אלף ושניים מכם יניסו רבבה, שנאמר: איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה (דברים לב-ל). לפיכך בגבעת בנימין שא היו עוסקים בתורה ובדרך ארץ, נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרגו בהם שבעים אלף.
ומי הרג את כל אלה?
הוי אומר, לא הרג אותם אלא סנהדרין הגדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר.
ופילגש בגבעה בימי כושן רשעתים הייתה. וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?
אלא לפי שרחמיו של הקב״ה מרובים על ישראל לעולם, אמר הקב״ה: שמא יאמרו העכו״ם עדיין לא נכנסו ישראל בארצם וקילקלו במעשיהם.
לפיכך הביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל.
ברוך המקום ברוך הוא שרחמיו של מרובים על ישראל לעולם. וחס על כבודם של ישראל בכל מקומות מושבותיהם. באותה השעה ניטלה הכהונה מבני אלעזר בן אהרון, וניתנה הכהונה לבני איתמר בן אהרון שבעים ושתיים שנה עד שקילקלו בני עלי.
מיד אמר הקב״ה: מה בין זה לזה, והלא אלעזר הוא בן אהרון ואיתמר הוא בן אהרון, שנאמר: ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך וגו׳ (ישעיהו סג-ה).
באותה שעה אמר הקב״ה שתחזור הכהונה לבעליה, שנאמר: ויבוא איש אלוקים אל עלי וגו׳ אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם ועתה נאום ה׳ חלילה לי וגו׳ והקיומתי לי כהן נאמן וגו׳ והתהלך לפני משיחי כל הימים (ש״א ב כז עד לה) - זה צדוק הכהן לפני דוד המלך.
על הכל הקב״ה פורע מידה כנגד מידה. בשביל מעשיהם הרעים של בני עלי שהיו מקולקלים, יצאו ישראל למלחמה ונהרגו מהם ארבעת אלפים. ואמרו בני ישראל: למה נגפנו ה׳ היום לפני פלישתים (שם ד-ג). באותה שעה אמר הקב״ה: כשהיו בני עלי מכעיסים אותי בעזרת ישראל ובעזרת נשים, לא אמרתם להם כלום. ועכשיו שיצאתם במלחמה אמרתם למה נגפנו ה׳ היום.
ואמרו ישראל: נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה׳ - וכן עשו שלחו והביאו את ארון הברית, שנאמר: וישלח העם שילה וישאו משם את ארון ברית ה׳ צבאו-ת יושב הכרובים ושם שני בני עלי עם ארון ברית אלוקים וגו׳ ויהי כבוא ארון ברית ה׳ אל המחנה ויריעו כל ישראל תרועה גדולה וגו׳ (שם שם ד-ו).
באותה השעה הריעו כל ישראל תרועה גדולה שאין בה ממש (מפני שהמלחמה הזו באה להם מפני חטא בני עלי), על אותה שעה הוא אומר: נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיה יב-ח).
וישמעו פלשתים את קול התרועה וגו׳ וידעו כי ארון ה׳ בא אל המחנה ויאמרו אוי לנו כי לא היתה כזאת אתמול שלשום אוי לנו מי יצילנו מיד האלוקים האדירים האלה וגו׳ (ש״א ה-ו).
מיד יצאו ישראל למלחמה ונהרגו מהם שלושים אלף ונשבה מהם ארון הברית, שנאמר: ויפול מישראל שלושים אלף רגלי וארון אלוקים נלקח וגו׳. והפלישתים הביאו את ארון האלוקים לאשדוד לבית דגון אלוקיהם, שנאמר: ויקחו פלשתים את ארון האלוקים ויביאו אותו בית דגון ויציגו אתו אצל דגון וגו׳ וישכמו אשדודים ממחרת והנה דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה׳ וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן וגו׳ ותכבד יד ה׳ אל האשדודים וגו׳ וישלחו ויאספו את כל סרני פלישתים וגו׳ ויאמרו גת יסוב ארון אלוקי ישראל וגו׳ ויהי אחרי הסבו אותו ותהי יד ה׳ בעיר מהומה גדולה מאד וגו׳ וישלחו את ארון האלוקים עקרון וגו׳ ויזעקו העקרונים לאמר הסבו אלי את ארון אלוקי ישראל להמיתני ואת עמי וגו׳.
כיון שראו שכן מידתו, הוליכוהו בשדה שנאמר: ויהי ארון ה׳ בשדה פלישתים שבעה חדשים. ואף שם היתה המכה רבה בהם, שנאמר: ויקראו פלישתים לכהנים ולקוסמים לאמור מה נעשה לארון ה׳ הודיעונו במה נשלחנו למקומו (שם ו-ב).
אף על פי שאלו הכהנים עובדי עבודה זרה היו, אפילו הכי היתה בהם דרך ארץ.
ומהי הדרך ארץ שהיתה בהם?
שאמרו להם: אם משלחים את ארון אלוקי ישראל אל תשלחו אותו ריקם כי השב תשיבו לו אשם אז תרפאו (שם) כנגד המכה שהביא עליכם עכברים והיו ממיתים בכם אנשים ונשים וטף, ויצאו אחר כך מתוך בתיכם לשדה ואכלו חיטים ושעורים וכל מיני קטניות כנגדו. ועשיתם צלמי טחורים של זהב עכברי זהב לכבודו, שנאמר: ויאמרו מספר סרני פלשתים חמישה טחורי זהב וחמישה עכברי זהב וגו׳ ועשיתם צלמי טחוריכם וצלמי עכבריכם המשחיתים את הארץ ונתתם לאלוקי ישראל כבוד וגו׳ ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים ופרעה את לבם וגו׳. מיד וימלאוהו כסף וזהב וירכיבוהו על העגלה, שנאמר: ויעשו האנשים כן ויקחו שתי פרות עלות ויאסרום בעגלה ואת בניהם כלו בבית וישמו את ארון ה׳ אל העגלה ואת הארגז ואת עכברי הזהב וגו׳.
וכשהיו הפרות מהלכות בדרך היו הפרות נושאות את קולן ואמרו שירה, וכך אמרו: רוני רוני השיטה, התנופפי ברוב הדרך המחושקה ברקמי זהב, המהולל בדביר ארמון המפואר בעדי עדיים. שנאמר: וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש במסילה אחת הלכו הלוך וגעו ולא סרו ימין ושמאל וסרני פלשתים הולכים אחריהם עד גבול בית שמש.
וכיון שהיו רחוקים מבית שמש כאלפיים אמה במידה, אמרו סרני פלישתים: ניטול את הבגדים ונניחם במקום מוצנע ונראה מה הם עושים לאלוקיהם שכך כבדנוהו אנחנו.
וכן עשו מיד, נטלו את הבגדים ונתנום במקום מוצנע שהיה להם. ואנשי בית שמש כיון שראו את הארון היה להם לטול את הבגדים שלהם ולהניחם על פניהם ולבוא וליפול לפני הארון שעה אחת או שתיים או שלוש, עד שיתכסה הארון של מלך מלכי המלכים הקב״ה, כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב״ה מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן, אלא כשראו את הארון התחילו שוחקים וזוקפים את עיניהם ועומדים ומרקדים ומדברים דברים יתירים, שנאמר: ובית שמש קוצרים קציר חיטים בעמק וישאו את עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות (שם ו-יג) והם אינם יודעים מי הניח את הארון. מיד נטלו את הארון והניחוהו על האבן, שנאמר: והעגלה באה אל שדה יהושע בית השמשי ותעמוד שם ושם אבן גדולה ויבקעו את עצי העגלה ואת הפרות העלו עולה לה׳ והלוים הורידו את ארון ה׳ וגו׳ וישמו אל האבן הגדולה וגו׳ (שם).
ואחר כך הלכו להם סרני פלישתים, שנאמר: וחמישה סרני פלישתים ראו וישובו עקרון ביום ההוא (שם).
לפיכך נפלו מישראל חמישים אלף וגם סנהדרי גדולה עמהם, שנאמר: ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה׳ ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש וגו׳ (שם-יט).
מי הרג את כל אלו?
הוי אומר, לא הרג אותם אלא אנשי בית שמש שלא היה בהם דרך ארץ. ללמדך שלא חסר מישראל אפילו שוה פרוטה, אלא הכל בדין אמת.
יהא האלוקים מבורך לעולם ולעולמי עולמים, הוא יודע שבשכר דבורה וברק ונבואתם באה תשועה גדולה על ידיהם.
ושכרם של אחאב ואיזבל - אבדו מן העולם הזה ומן העולם הבא ואיבדו את בניהם עמהם.
ושכרם של שבט זבולון ונפתלי שעשו רצון אביהם שבשמים ורצון יעקב אביהם, לפיכך באה תשועה גדולה על ידיהם.
ושכרה של יעל אשת חבר הקיני שעשתה רצון בעלה, באה תשועה גדולה על ידה.
ושכרו של פנחס יצאו בני אפרים למלחמה ונהרגו מהם מ״ב אלף.
ושכרם של סנהדרין הגדולה ופנחס עמהם נהרגו בגבעת בנימין שבעים אלף.
ושכרם של בני עלי, נהרגו ארבעת אלפים ואחר כך שלושים אלף ונשבה הארון.
ושכרם של אנשי בית שמש שלא היה בהם דרך ארץ נפלו מהם מישראל חמישים אלף וגם סנהדרין הגדולה.
מכאן אמרו, במידה שאדם מודד - בה מודדים לו. בודאי ריבון כל העולמים צדקתך כהררי א-ל משפטיך תהום רבה.