איכה רבה פתיחתא ב
ב. [ עריכה ]
רבי אבא בר כהנא פתח:
- (ירמיהו ט יב): "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה, על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר? ויאמר ה': על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה".
תני רבי שמעון בר יוחאי: אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, שנאמר "על מה אבדה הארץ... ויאמר ה': על עזבם את תורתי".
רבי הוה משלח לר' אסי ולר' אמי, דיפקון ויתקנון קרייתא דארעא דישראל, והוון עלין לקרייתא.
- ואמרין להון: אייתו לן נטורי קרתא!
- והוון מייתו להון ריש מטרתא וסנטרא.
- והוון אמרין להון: אלין נטורי קרתא? אלין חרובי קרתא!
- אמרו להון: ומאן אינון נטורי קרתא?
- אמר לו: אלו סופרים ומשנים, שהם הוגים ומשנים ומשמרין את התורה ביום ובלילה, על שם שנאמר (יהושע א ח): "והגית בו יומם ולילה".
- וכן הוא אומר: (תהלים קכז א): "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר"
ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל ברבי יצחק אמר: מצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודת כוכבים, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה. שנאמר: "על מה אבדה הארץ?" על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא "על עזבם את תורתי".
ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי: כתיב: (ירמיהו טז יא): "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו". הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב.
רב הונא אמר: למוד תורה אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה".
שמואל תני לה בשם ר' שמואל בר אמי: אימתי המלכות גוזרת גזרה, וגזירתה מצלחת? בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ. הדא הוא דכתיב: (דניאל ח יב): "וצבא תנתן על התמיד בפשע":
- אין צבא אלא מלכיות, שנאמר: (ישעיהו כד): "יפקוד ה' על צבא המרום במרום...".
- התמיד אלו ישראל, דכתיב: (יהושע א ח): "והגית בו יומם ולילה".
- בפשע - בפשעה של תורה,
כל זמן שישראל משליכין דברי תורה לארץ, המלכות היא גוזרת ומצלחת. שנאמר (דניאל ח יב): "ותשלך אמת ארצה".
- ואין אמת אלא תורה, שנאמר: (משלי כג): "אמת קנה ואל תמכור".
- אם השלכת דברי תורה לארץ מיד הצליחה המלכות.
הדא הוא דכתיב: (דניאל ח יב): "ועשתה והצליחה".
אמר רבי יהודה בן פזי: (הושע ח ג): "זנח ישראל טוב - אויב ירדפו".
- ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד): "כי לקח טוב נתתי לכם..."
אמר רבי אבא בר כהנא: לא עמדו פילוסופין לאומות העולם, כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי.
- אמרו להם: יכולין אנו להזדווג לאומה זו?
- אמרו להם: לכו וחזרו על בתי כנסיות שלהם, אם התינוקות מצפצפין בקולן אי אתם יכולין להם, ואם לאו אתם יכולין להם. שכן הבטיחם אביהם ואמר להם: (בראשית כז כב): "הקול קול יעקב והידים ידי עשו":
- כל זמן שקולו של יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הידים ידי עשו.
- וכל זמן שאין קולו מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות, הידים ידי עשו.
וכן הוא אומר: (ישעיהו ה כד): "לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה". וכי יש קש אוכל אש? והלא דרכה של אש אוכלת קש, ואת אומר "לכן כאכול קש, לשון אש"?! אלא:
- קש זה ביתו של עשו, שנאמר: (עובדיה א): "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש".
- לשון אש זה ביתו של יעקב,
- וחשש להבה ירפה זה ביתו של יוסף,
- שרשם כמק יהיה, אלו האבות שהם שרשיהם של ישראל,
- ופרחם כאבק יעלה אלו השבטים שהם פרחיהם של ישראל.
מפני מה? (ישעיהו ה כד): "... כי מאסו את תורת ידוד צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו". אמר רבי יודן:
- כי מאסו את תורת ה' צבאות - זו תורה שבכתב,
- ואת אמרות קדוש ישראל נאצו - זו תורה שבעל פה.
וכיון שהשליכו דברי תורה לארץ, התחיל ירמיה מקונן עליהם: איכה.
[ב] (ירמיהו ט טז): "כה אמר ה' צבאות: התבוננו וקראו למקוננות..."
ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש ורבנן.
ר' יוחנן אמר למלך שהיו לו שני בנים:
- כעס על הראשון נטל את המקל וחבטו והגלהו. אמר: אוי לזה, מאיזו שלוה נגלה!
- כעס על השני, ונטל את המקל וחבטו והגלהו. אמר: אנא הוא דתרבותי בישא.
כך:
- גלו עשרת השבטים. והתחיל הקדוש ברוך הוא אומר להם את הפסוק הזה: (הושע ז יג): "אוי להם כי נדדו ממני".
- וכיון שגלו יהודה ובנימן, כביכול אמר הקדוש ברוך הוא: (ירמיהו י יט): "אוי לי על שברי".
רבי שמעון בן לקיש אמר מלך שהיה לו שני בנים:
- כעס על הראשון ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת. התחיל מקונן עליו.
- כעס על השני ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת. אמר: מעתה אין בי כח לקונן עליהם, אלא קראו למקוננות ויקוננו עליהם.
כך:
- גלו עשרת השבטים והתחיל מקונן עליהם: (עמוס ה א): "שמעו את הדבר הזה אשר אנכי נושא עליכם קינה בית ישראל".
- וכיון שגלו יהודה ובנימין, כביכול אמר הקדוש ברוך הוא: מעתה אין בי כח לקונן עליהם. הדא הוא דכתיב: (ירמיהו ט טז): "קראו למקוננות... ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי":
- "עליהם" אין כתיב כאן, אלא "עלינו", דידי ודידהון.
- "ותרדנה עיניהם דמעה" אין כתיב כאן, אלא "עינינו", דידי ודידהון.
- "ועפעפיהם יזלו מים" אין כתיב כאן, אלא "ועפעפינו", דידי ודידהון.
רבנן אמרין למלך שהיו לו שנים עשר בנים:
- ומתו שנים, התחיל מתנחם בעשרה.
- מתו עוד שנים והתחיל מתנחם בשמונה.
- מתו שנים התחיל מתנחם בששה.
- מתו שנים התחיל מתנחם בארבעה.
- מתו שנים התחיל מתנחם בשנים.
- וכיון שמתו כולם, התחיל מקונן עליהם.