איכה רבה א לט
לט. [ עריכה ]
כל עמה נאנחים מבקשים לחם - כתיב: (ירמיה נב) בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ. לעם הארץ לא היה לחם, לבני יהודה היה לחם. אלו בחורבן ראשון. אבל בחורבן שני - כל עמה נאנחים מבקשים לחם. בתחילה היו משלשלין להם קופה של זהב, ונותנין להם קופה של חיטים. חוזרין ונותנין להם קופה של זהב, ונתנין להם קופה של שעורים. חוזרין ומשלשלין להם קופה של זהב, ונתנין להם קופה של תבן. מה היו עושין? היו שולקין אותו ושותין מימיו. חוזרין ומשלשלין להם קופה של זהב, ואין נותנין להם כלום. רבי יהודה בן סיגנא בשם רבי אחא אמר: אם מי שיתן ולא לקח, הרי הוא אומר: נתן תתן לו. מי שלוקח ואינו נותן, על אחת כמה וכמה. נתנו מחמדיהם באכל להשיב נפש עד כמה מתישבת נפש? רבי אומר: ככותבת. רבי חנניה אמר: כגרוגרת. ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה אמר רבי פנחס: עובדא הוה בתרתין נשין זניין באשקלון, דהויין מתכתשן דא עם דא. אמרה הדא לחברתא כד הויין מתכתשן דא עם דא: לית את אזלא מהכא, דחזיין אפיך כיהודיאתא. לבתר יומין אתרצית דא לדא, אמרא לה: על כולא שרי ושבק ליך, אלא על דאמרת לי חזיין אפיך כיהודיאתא, לא שרי ולא שביק ליך, לכך נאמר: ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה. [תרגום: שתי זונות באשקלון רבו זו עם זו, אמרה אחת לחברה, אפך - אף של יהודיה. לאחר זמן השלימו. אמרה לה: על הכל מחול לך, אבל שאמרת לי שאפי אף של יהודיה - על זאת אינו סולחת לך.]