בביאור ההקדמה האחת עשרה, האומרת, כי קצת הדברים שעמידתם בגשם, ייחלקו בהיחלק הגשם, ויהיו נחלקים במקרה, כמראים, ושאר הכוחות המתפשטות בכל הגשם; וכי קצת המעמידות לגשם, לא ייחלקו בשום פנים, כנפש וכשכל.
הנה חלוקת הדברים, אשר עמידתם בגשם, והמעמידות לגשם, מבוארת בעצמה. למה שהמקרים אשר עמידתם בגשם, מהם ייחלקו במקרה בחלוקת הגשם, כמראה וכשיעור, ומהם שלא ייחלקו, כנקודה, והקו מצד הרוחב, והשטח מצד העומק. וכן המעמידות לגשם, מהם שייחלקו כחלוקת הגשמים, כהיולי, אשר הוא דבר המקבל החלוקה; למה שצורת הגשמיות, שהיא דבקות הרחקים, לא ייקבל החלוקה, שאין מדרך ההפך שיקבל ההפך.
ומה שצריך לבאר אומרו: "כנפש וכשכל". כי הוא יראה שהם כוח בגוף, ולמה שאין מתפשטות בכל הגוף לא ייחלקו בחלוקת הגשם. ועוד יתבאר זה לפנינו, בגזירת הצור, כי אריסטו יראה בחלוף זה, שהשכל הנקנה נקשר בגוף הֶקְשֵׁר מציאות, לא הקשר ערוב, ולזה לא יתנועע במקרה כשיתנועע הגוף. ולזה יראה, שהשכל הנבדל הוא מניע לגלגל, ולא יתנועע במקרה. ולהיותו הוא מניעו ונפשו, ולזה יקרא הגלגל מתנועע מפאת נפשו. והרב יראה, ששכל הגלגל הוא כוח בגוף, ויתנועע במקרה בתנועת הגלגל. ולזה ייחד מופת על שאין השכל הוא מניעו, כי למה שיתנועע במקרה יצטרך לנוח בהכרח, כמו שביאר בהקדמה השמינית. וייחד מופת על שהכוח המתפשט אינו המניע, כי יהיה בעל תכלית ויהיה פועלו בעל תכלית, אחר שיתחלק בהיחלקו. ולזה אמר, כי מניעו הוא השכל הנבדל, כמו שיראה במה שכתב בפרק הראשון מהחלק השני בספרו המורה.