פתיחת התפריט הראשי


בביאור ההקדמה העשירית, האומרת, כי מה שייאמר שהוא בגשם, יחלק אל שני חלקים: אם שתהיה עמידתו בגשם, כמקרים; אם שתהיה עמידת הגשם בו, כצורה הטבעית. ושניהם כוח הגשם.

כבר היה מן הקדמונים, מי שיראה שהגשם אין בו הרכבה כלל, אבל הוא אחד בעצמו וגדרו. ואם היה שנרגיש בהם הרכבה — הינה במקרים עצמיים ומשיגים בלתי עצמיים. והנה אריסטו ומפרשי ספריו היכו על קודקוד הסברא הזאת, בְּשֶׁאָמְרוּ, שאין הימלט בכל גשם משני דברים עצמיים, והם החומר והצורה. וזה, שאנחנו נראה הגשמים שבכאן הווים ונפסדים; ולפי שהדבר הנפסד לא יקבל הדבר ההוה, יצטרך להניח נושא יקבל את שניהם, והוא החומר הנקרא הִיוּלִי. והוא מבואר, שהוא עצמי להווה, כי הוא נושאו. ולפי שהמקבל הוא דבר זולת המקבל, הנה יחויב שיהיו בו שני דברים. ולפי שהמקובל, בו יאמר שהדבר הווה ומוגבל, ובו נתעצם, הוא מבואר שהוא עצמי להווה. ולפי שהנושא אי אפשר שיהיה בעצמו בפועל, שאם היה בפועל לא תהיה הויה אלא שינוי, הוא מבואר שקיום הדבר ועמידתו הוא בדבר המקובל, והוא הצורה הטבעית.

ואולם המקרים אשר אין הימלט מהם בכל גשם, הוא מבואר שעמידתם בגשם, הכולל החומר והצורה הגשמית. שאם היה להם קיום ועמידה בעצמם, היו עצמים.

ולפי שכל אחד משני אלו, רצוני לומר הצורה והמקרה, אין לו מציאות בעצמו, ושניהם צריכין אל נושא כמו שהתבאר, שיתפם בתיבת כוח, ואמר ששניהם "כוח בגשם".

וצריך שתתבונן אומרו שעמידת הגשם בצורה הטבעית; שהוא לקח הגשם, שכולל החומר והצורה הגשמית, ביחס אל הצורה הטבעית המייחדת, כיחס החומר אל הצורה בכללו, שקיומו ועמידתו בה.